לחיילים אמריקאים שנכנסו לבניין העיתון "אלחאוזה" בבגדאד בסוף חודש מרץ היתה משימה ראשונה מסוגה. הם הודיעו לעורך העיתון ולעובדיו כי בהוראת המושל האזרחי האמריקאי, פול ברמר, העיתון ייסגר לשישים יום. מי שיימצא בבניין אחרי מסירת הצו או ימשיך לעסוק בהפצת העיתון, ייקנס וייאסר. העילה לסגירת העיתון היתה פרסום מה שהוגדר כדברי הסתה נגד האמריקאים ונגד כוחות הקואליציה, בניגוד לצו האוסר על פרסומם שהוציא ברמר זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו. בין היתר נכתב בעיתון כי "פול ברמר פוסע בנעליו של סדאם חוסיין". את החוקה הזמנית כינה העיתון "הצהרת בלפור החדשה" ואת הפיגועים בארצות-הברית ב-11 בספטמבר הגדיר כ"נס מן השמים".עורך העיתון, שיח' עלי אליאסרי, ציפה לצעד כזה. הוא הוזהר כמה פעמים על-ידי קצינים אמריקאים שלא להמשיך להסית, הוא גם שמע על לחצים כאלה על עמיתיו מעיתונאים עיראקיים אחרים וידע על האזהרה שקיבלו נציגי תחנות הטלוויזיה בלוויין "אלג'זירה" ו"אלערבייה".
התגובה על סגירת "אלחאוזה" היתה מיידית. "אלחאוזה" מייצג את מוקתרא אלסדר, איש דת שיעי צעיר וקולני אשר משמיע מאז תחילת הכיבוש בעיראק קולות רמים נגד האמריקאים. אלסדר הוא פוליטיקאי יותר מאשר איש דת והוא שולט במרכזי כוח בערים בגדאד, בצרה ונאסריה. מיד עם סגירת העיתון הוא הוציא לרחובות בגדאד אלפי תומכים שמחו על ההחלטה. גם זו תופעה חדשה. לכאורה מעגל שלם של דמוקרטיה. עיתון חופשי שעבר את הגבול לדעת כוחות הכיבוש, וציבור תחת כיבוש שמפגין על סכירת פיות. האמריקאים לא יכלו להיות מרוצים יותר. אבל התוצאה היתה חמורה בהרבה ממה שהאמריקאים יכלו לצפות. סגירת העיתון היתה העילה שהתניעה את כל כוחותיו של אלסדר, שהשתלטו על מבני ממשלה בערים נג'ף וכרבלא וברובע אלסדר בבגדאד. ההתכתשות האלימה עם כוחות הקואליציה שבאה בעקבות זאת בנתה את אלסדר כמנהיג מאיים הן על היוקרה האמריקאית והן על המרקם הפוליטי השביר שנבנה בעמל רב בעיראק, מרקם שאמור לקדם את הדמוקרטיה במדינה.
דמוקרטיה, גורס משרד החוץ האמריקאי, היא הכלי היעיל ביותר למלחמה נגד הטרור בעיראק. מכאן שחופש העיתונות בעיראק נתפס כאמצעי לחימה שנועד לעצב דעת קהל עיראקית, אשר אם לא תהפוך לתומכת נלהבת של ארה"ב לפחות, כך מקווה הממשל האמריקאי, היא לא תשמש בסיס תמיכה לארגוני טרור.
סגירת העיתון "אלחאוזה" היתה העילה להתנעת כוחותיו של מותקרא אלסדר (צילום: רויטרס)
לפחות בעניין אחד הצליחה מדיניות היד החופשית האמריקאית בעיראק: הפריחה העיתונאית במדינה היא תופעת טבע. על-פי נתוני הממשל האמריקאי קיימים בעיראק לפחות מאתיים עיתונים וכעשרים תחנות טלוויזיה מקומיות לצד תחנות רדיו. בעיתונות העיראקית מדברים על כ-140 עיתונים בלבד, אבל גם זה מספר עצום, לא רק יחסית לתקופת שלטונו של סדאם אלא גם יחסית לשנות החמישים ושנות השישים הראשונות. אין כל מגבלה על פתיחת עיתון. כל אדם, ארגון או מפלגה רשאים לפתוח עיתון מבלי להזדקק לרשיון מיוחד. בסכום של כאלף דולר אפשר להדפיס מהדורה אחת של כמה אלפי עותקים של עיתון שמחזיק 16 עמודים. סכום זה הוא גם גודל הקנס שיוטל על עיתונאי או עיתון אשר יפרו את הנחיות המושל האזרחי, שמשמשות לעת עתה כחוק עיתונות זמני. רבים מן העיתונים שנפתחו סמוך לסיום המלחמה לא הצליחו להחזיק מעמד אחרי המהדורה הראשונה. הקשיים העצומים להפיץ את העיתונים מלווים גם את אלה ששרדו. בתחילה היו המו"לים מביאים את העיתונים למרכז רחוב סעדון שבבגדאד ומקיימים מעין מכרז בין מחלקי העיתונים. מי ששילם יותר קיבל את החבילה להפצה.
היום ההפצה מסודרת קצת יותר ומערכות העיתונים מחלקות בעצמן את העיתונים במכוניות של בעליהן. עדיין אין לדבר על הכנסות ממכירת עיתונים או מפרסום, שכמעט איננו קיים בעיתונות העיראקית. רוב העיתונים בעיראק מוחזקים, לכן, מתקציביהם של מפלגות פוליטיות או ארגונים דתיים, ורק שני בתי-הוצאה, "אלזמאן", בבעלות סעד אלבזאז, ו"אלמדא", בבעלות פחרי כרים, נחשבים לבתי-הוצאה פרטיים שמחזיקים את עצמם. שני אלה מתכוונים לפתח את מערכות התקשורת שלהם ולהקים גם תחנות טלוויזיה עצמאיות.
"אלמדא" זכה בפרסום עולמי לאחרונה, כאשר חשף שמות של 175 אנשי ציבור, פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי ממשל ערבים ואירופים, אשר קיבל מסדאם חוסיין הטבות נפט בתמורה להפגנת תמיכה ונאמנות. "נפט תמורת נאמנות" נקרא הפרויקט הזה, אשר גרם לחקירה של האו"ם שמתנהלת עתה נגד פקידים בשורותיו.
צילום: רויטרס
קושי אחר שבפניו עומדים העיתונים בעיראק הוא מימון חומרי גלם והרמה המקצועית של העיתונאים. חומרי גלם לדפוס מגיעים עכשיו מסוריה ומתורכיה, אבל לא קיימת בינתיים מערכת בנקאית מסודרת, שתסייע במימון האשראי. בחודשים הראשונים השתמשו העיתונים בשאריות חומרי הגלם שהותיר אחריו משטרו של סדאם חוסיין ועכשיו מתעוררת מחדש בעיית מימון. עיתונאים מקצועיים זו בעיה חמורה יותר, שכן הדור הצעיר של העיתונאים הוא בעיקרו בוגרי הפקולטות לתקשורת שפעלו על-פי הכללים שקבע סדאם חוסיין, ואילו העיתונאים הוותיקים מתקשים להתרגל לסגנון הכתיבה המודרני. מי שמסייע בינתיים לתשתית המקצועית הם העיתונאים העיראקים שנמלטו מעיראק בתקופת סדאם או לפניה, ועבדו בתחום התקשורת במדינות המערב. אין גם חקיקה עיראקית חדשה בנושאי תקשורת ואין קוד אתי עיתונאי. בכל אלה ינסו עכשיו לסייע עיתונאים אמריקאים מתנדבים שפועלים מטעם ארגוני תקשורת עצמאיים.
למרות הקשיים הללו נראה כי העיתונאים העיראקים למדו מהר והיטב את זכויותיהם. כך, למשל, כאשר נמנעה כניסתו של עיתונאי עיראקי לאחד התדריכים של קצין אמריקאי בכיר, קמו כל עמיתיו העיראקים ועזבו את החדר. בתדריך אחר, של דובר הממשל האמריקאי בעיראק, הוא ענה תחילה על שאלות באנגלית ולא אפשר לעיתונאים עיראקים להציג שאלות. העיתונאים כעסו והדובר יזם פגישה נפרדת עם העיראקים. למרות זאת, עיתונאים עיראקים מתקשים מאוד להגיע למקורות מוסמכים, לאמת או להצליב מידע בכל הנוגע לכוחות הקואליציה. התוצאה היא שעיראק, למרות עידן החופש, ממשיכה להיות ארץ של שמועות שמקבלות מעמד של עובדות מעצם פרסומן בעיתונים.
התכנים של רוב העיתונים קשורים בהכרח בגוף שמממן אותם ובאידיאולוגיה שהארגונים הפוליטיים והדתיים מבקשים להפיץ. בעיתונאים העצמאיים הנטייה הטבעית היא לדווח בעיקר את כל מה שמציק לאזרחים, ופחות מכך מה עושים כוחות הקואליציה. דוגמה מאלפת היא האופן שבו תואר האירוע המזוויע בפלוג'ה בסוף חודש מרץ, שבו נהרגו ארבעה אזרחים אמריקאים, מכוניתם הוצתה והרוצחים התעללו בגופותיהם. התמונות שהופצו בכל העולם, וגרמו לתגובות של זעזוע, לא היו כותרת ראשית בעיתונות העיראקית וקשה היה למצוא מאמר פובליציסטי בנושא למחרת התקרית. את ההסבר לכך נתן אחד העורכים המקומיים: האזרחים העיראקיים מתעניינים יותר בקשיי חייהם מאשר בקשייו של הכיבוש. שפע הפיגועים הפך לחדשות "רגילות" וכיסוי פעולותיהם של כוחות הקואליציה "נהפך דומה יותר לחדשות חוץ מאשר לחדשות מקומיות לאומיות", אמר העורך. גם אירועים שנוגעים למדינות ערביות אחרות, ואפילו הבעיה הפלסטינית, שתופסת מקום של כבוד ברוב העיתונים הערביים, אינם מעוררים עניין גדול בעיראק. "אולי הדבר החשוב שקרה לעיראק בעקבות המלחמה הוא שהיא מדינה לעצמה", אמר עיתונאי ירדני. "הערביות, שסדאם קידש, והבעיה הפלסטינית, שאימץ אל לבו, מזוהים עם משטרו ולכן אולי קיימת התרחקות מהן. הדברים באים לביטוי גם בתקשורת העיראקית שעוסקת בעיקר במתרחש במדינה, ואפילו החוקה הזמנית קובעת כי רק העם הערבי בעיראק הוא חלק מן האומה הערבית. משמע לא כל המדינה".
דוגמה נוספת לתחושת ה"עמידה לבד" של עיראק היא ההתייחסות לתחנת הטלוויזיה החדשה בערבית "אלחודה" ("החופשית"), שממומנת על-ידי הממשל האמריקאי בסכום של 62 מיליון דולר לשנה הראשונה ועוד כ-30 מיליון דולר לכל שנה. תחנה זו ממוקמת בווירג'יניה שבארה"ב ומשדרת באמצעות לוויין לכל מדינות ערב. זוהי תחנה בעלת אופי עיראקי מובהק וכוונתה להתחרות בתחנות הלוויין הערביות. התחנה, שהוקמה בסוף פברואר השנה, היא ערב-רב של תוכניות בידור והדרכה, ראיונות עם פקידים אמריקאים ופעילים אמריקאים שמדברים אנגלית ומתורגמים סימולטנית, היא מעסיקה כ-150 עובדים, בהם עיתונאים שעברו מתחנות טלוויזיה ערביות אחרות, ומשתמשת באוצר מלים שונה מן המקובל בתחנות אלה: אין "כיבוש" – יש "כוחות קואליציה", אין "ארגוני התנגדות" – יש "ארגוני טרור", ויש הרבה כיסוי של פעולות אזרחיות של המפקדה הצבאית האמריקאית בעיראק. זוהי תחנה שנתפסת במפורש כתחנת תעמולה אמריקאית. אבל היא פועלת במרחב חופשי, שבו גם התחנות הערביות ממשיכות לשדר וזוכות לאחוזי צפייה גבוהים.
התופעה המעניינת היא ההתייחסות השונה של מתראיינים מקריים במדינות ערביות ושל מתראיינים עיראקים שנשאלו לדעתם על תחנת "אלחודה". העיתון הערבי הבינלאומי "אלחיאת" שיוצא לאור בלונדון שמע מפי סטודנטית מצרייה כי היא צופה בתחנה משום שכך היא לומדת על האויב האמריקאי. "זוהי הדרך הטובה ביותר לחדור אל מוחו של השטן האמריקאי". מורה מצרייה סבורה כי התחנה מיועדת "לשטוף את מוחם של הערבים באמצעות התרבות האמריקאית". איש דת סעודי הוציא פסק הלכה שאוסר לצפות בתחנה משום שהיא שייכת לכופרים. לעומת זאת, אזרחים עיראקים דיווחו שהם צופים בתחנה כי כך הם יודעים מה עושה הממשל האמריקאי בארצם, דיווחים שאינם מגיעים תמיד דרך תחנות הלוויין האחרות או באמצעות העיתונות. הנשאלים אמרו כי הם יודעים שמדובר בתעמולה, אבל כדי לאזן, הם צופים בכל תחנות הלוויין האפשריות. הפטרונות שגילו הנשאלים הערבים שאינם עיראקים נדחתה על-ידי אחד הנשאלים מעיראק: "מי שאינו רוצה אינו חייב לצפות בטלוויזיה", הוא גילה את סוד השלט-רחוק, וכאשר דחק המראיין באחד הנשאלים לומר לו אם הוא יודע מי מממן את תחנת "אלחודה", הוא השיב: "האם אני יודע מי מממן את תחנות הלוויין האחרות?".
הדינמיקה העיתונאית שמתפתחת בעיראק אינה דומה לנעשה בשום מדינה אחרת במזרח התיכון, אבל היא יכולה גם להטעות. זוהי עיתונות תחת כיבוש שמתאמץ להפגין ליברליות וערכי דמוקרטיה. בעוד כחודשיים אמורה האחריות האזרחית לעבור לידיה של ממשלה עיראקית זמנית, אם זו אמנם תתכונן. אז יעמוד למבחן אמיתי גם חופש העיתונות.
צבי בראל הוא הפרשן לענייני המזרח התיכון של "הארץ"
גיליון 50, מאי 2004