מצג שווא חיוני

ישראל מושקוביץ ואיתמר אייכנר מדווחים הבוקר ב"ידיעות אחרונות" על הסוף הטוב לפרשת בני-הערובה הישראלים בקריביים. חברת אשטרום שילמה לעובדים הסינים את מבוקשם והביאה לשחרור הישראלים מהמקום. כזכור, בסוף השבוע בישרו כותרות גדולות בעיתונים על מנהלי עבודה ישראלים המוחזקים כבני-ערובה על-ידי פועלים סינים באתר בנייה בקריביים. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון קראה: "לכודים בגן עדן" [איתמר אייכנר ועופר פטרסבורג], ושם דווח על "15 עובדים מישראל המוחזקים כבני-ערובה". ב"מעריב", תחת הכותרת "נצורים בגן עדן", דווח ביום שישי האחרון [רוני מלול, מיה בנגל ורונית מורגנשטרן] כי העובדים מוחים על כך שחברת כוח אדם סינית חייבת להם כספים.

בידיעה המופיעה הבוקר ב"ידיעות אחרונות", בתחתית עמ' 14 של העיתון, מצוטט בעילום שם אחד מניצולי הפרשה ומספר על שעבר בימי שביו: "הזדקנתי בימים האלה בחמש שנים. אין לנו שפה משותפת עם הסינים ולא ידענו מה הם רוצים. כל הזמן ריחף החשש באוויר שהם ירצחו אותנו בגלל התסכול שלהם". עוד חוזרים ומדווחים בידיעה כי 300 פועלים סינים כלאו 15 ישראלים משום שהעבודות בפרויקט שבו הועסקו הופסקו, אלא שבסיומה מופיע המשפט הבא: "השגריר רדיאן [עמוס רדיאן, שגריר ישראל ברפובליקה הדומיניקנית] זועם על העובדים הישראלים וטוען שבעוד שהיה מדובר בסכסוך עסקי, הם יצרו מצג שווא כאילו מדובר באירוע חטיפה".

מצג שווא? סכסוך עבודה ולא חטיפה? אין כל פירוט או הסבר לגרסת השגריר בידיעה של מושקוביץ ואייכנר. רק מקריאת ידיעות אחרות על הנושא, המתפרסמות הבוקר ב"מעריב" וב"הארץ", עולה תמונה שונה מזו המצוירת ב"ידיעות אחרונות". אולי יש קשר לכך שספקות על מהימנות גרסת השבויים הישראלים הופיעו בעיתונים אלה כבר ביום שישי, בעוד שב"ידיעות אחרונות" בחרו שלא להקדיש להם מקום בדיווח המקורי.

מכל מקום, ב"מעריב" [מיה בנגל, רונית מורגנשטרן ורוני מלול] הבוקר הסיפור מוכתר במלים "מהומה על לא מאומה", ומצוטטים שם "גורמים במשרד החוץ שנרתמו לפתרון הסכסוך", המגדירים אותו כך: "סיפור מנופח. מאוד מנופח". לפי גרסת הגורמים הללו (לא כתוב במפורש כי מדובר בשגריר רדיאן), הסינים זעמו מפני שחברת הקבלן הישראלית, ולא חברת כוח אדם סינית, הלינה את שכרם במשך כמה חודשים. זאת ועוד – היו אלה 60 סינים שכיתרו את הישראלים ולא 300 כפי שדווח, רק שלושה ישראלים הואשמו על-ידי הסינים, בעוד שהיתר היו חופשיים לנוע לפי רצונם ונותרו במקום לאות הזדהות, ובכלל, לפי הדיווח ב"מעריב", המופיע בתחתית עמ' 8 של העיתון, היו במקום מאבטחים מטעם חברת הבנייה.

בעמ' 9 של "הארץ" מדווח בפשטות ברק רביד כי "הישראלים הנצורים שחששו לחייהם היו מליני שכר שניסו להתחמק מתשלום". רביד מצטט את השגריר רדיאן, האומר לו: "הם פשוט השתמשו בתקשורת במשפחה שלהם כדי לנסות ולהיחלץ מהתסבוכת הכספית אליה נקלעו [...] כל הרטוריקה של שבויים ובני-ערובה היתה מיותרת ויצרה מצג שווא של מה שהתרחש".

כך הפרשה שזכתה לפני יומיים לכותרות ענק בעמודים הראשונים התאיידה הבוקר עמוק-עמוק בעמודי החדשות. באף עיתון אין התנצלות או הבהרה רשמית על הפרסומים המוגזמים שהופיעו בו לפני יומיים בלבד, הפרסומים שיצרו את מצג השווא שעליו מדווח כעת, ובמקום זאת מדווחים מחדש על הפרשה, מזווית שונה. עניין אחד בכל זאת יש להדגיש: השגריר טעה בקובעו כי "הרטוריקה של שבויים ובני-ערובה היתה מיותרת". דווקא הרטוריקה הזו, של מצב חירום העשוי להתפוצץ בכל רגע, היא שהביאה ללחץ התקשורתי והדיפלומטי שסייע לשחרורם המהיר של הישראלים.

הרוגה אחת, ועוד שניים

ארבעת העמודים הראשונים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", כמו גם הכותרות הראשיות של שני העיתונים, מוקדשים הבוקר לתאונת דרכים שבה נהרגה הולכת הרגל מיטל אהרונסון. ב"ישראל היום" צומצם נפח סיקור התאונה לכותרת ראשית ("רצח במעבר החציה") וכפולה פותחת בלבד, ואילו ב"הארץ" נדחקה הידיעה לתחתית עמוד השער והיא ממשיכה בעמ' 5.

מדוע הסיקור העצום בממדיו להרוגה בתאונת דרכים? מפני שהרכב הפוגע נעצר לבדיקה משטרתית זמן קצר לפני התאונה, ואולי גם מפני שהתאונה אירעה בלב תל-אביב וגבתה את חייה של צעירה נאה בעלת שיער בלונדיני. עובדה היא כי שני הולכי רגל אחרים, ערבייה מדיר-חנא ותושב כרמיאל, נהרגו במהלך סוף השבוע האחרון בתאונות דרכים, אך הדיווח על מותם מופיע רק כמשבצת קטנה בסיקור התאונה שגבתה את חיי אהרונסון. ב"ידיעות אחרונות" אף נפתחת הידיעה על מותם של השניים [אודי עציון וליאור אל-חי] באזכור מפורש של התאונה שבה לא היו מעורבים: "מיטל אהרונסון אינה הולכת הרגל היחידה שנהרגה בתאונות דרכים בסוף השבוע האחרון", כאילו ללא הדרמה הגדולה של אהרונסון אין כלל הצדקה לדיווח על מותם.

ובחזרה לדרמה הגדולה של אהרונסון. בכל העיתונים מובא סיפור התאונה בפירוט רב ובצבעים עזים, כפי שרק עיתונות צהובה יודעת לעשות. הזעם, היגון והתדהמה משולבים זה בזה ומטלטלים את הקורא לכל עבר. ב"ידיעות אחרונות" הסיקור מלווה בטקסט המוכתר כ"מכתב אחרון מאמא", שתמציתו מופיעה כבר על השער. ליאורה אהרונסון מספידה את בתה וכותבת לה, בין היתר, על הרעש התקשורתי שעוררה: "כל ערוצי הטלוויזיה מדברים עלייך. כל העיתונים מבכים אותך מרה. חבל שלא זכית לראות את גלי האהבה שזורמים אלייך מכל העולם". ל"מעריב" אין המכתב האחרון מאמא, אך כתב העיתון, זוהר סוסנקו, מביא לדפוס מכתב חריף בהרבה שפירסמה האם באתר פייסבוק. המכתב כולל ביטויים קשים כלפי הנהג ובני משפחתו, ומובא במלואו על פני עמוד שלם של העיתון, כשברקע נראית האם הבוכייה.

ענייני תקשורת

ב"כלכליסט" ממפים הבוקר את "הענפים שרואים דווקא עכשיו הזדמנויות ורווחים" [נעמה סיקולר]. פרט לכונסי נכסים ויצרני תרופות הרגעה, מסמנים בעיתון גם את העיתונות הכלכלית. "המשבר העולמי מחבר יותר ויותר ישראלים לחדשות הכלכליות", כותבים שם, תוך קריצה ברורה למוטו של העיתון, ומביאים נתונים מסקר של חברת בזק בינלאומי שלפיו "מספר הכניסות לאתרי החדשות ולאתרים הכלכליים גדל בשלושת השבועות האחרונים בכ-30%". בינתיים, לפי הדיווח, המרוויחים הם לאו דווקא כלי התקשורת, אלא חברות האינטרנט, שנהנות מהעובדה שהאתרים נאלצים להגדיל את רוחב הפס שלהם כדי לעמוד בביקוש למידע.

מדור חדשות החוץ של "ישראל היום" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי "וושינגטון פוסט", "לוס-אנג'לס טיימס" ו"שיקגו טריביון" הכריזו על תמיכתם במועמד הדמוקרטי ברק אובמה לתפקיד נשיא ארצות-הברית. "תמיכתם של שלושת העיתונים הללו, הנקראים על-ידי מיליוני קוראים, מחזקת באופן משמעותי את סיכוייו של הסנטור מאילינוי להכריז על זכייתו ב-4 בנובמבר", נכתב בידיעה. עוד מדווח כי 59 עיתונים בסך-הכל הביעו תמיכה באובמה, לעומת 19 בלבד המצדדים במקיין.

רון גרנות מדווח ב"כלכליסט" כי עובדי רדיו 99 קיבלו את משכורתם באיחור של שלושה ימים וכי חלקם קיבלו מאות ואף אלפי שקלים פחות מהשכר הרגיל.

יורם בינור, הכתב לענייני ערבים בחברת החדשות של ערוץ 2, עוזב את הערוץ. כך מדווח הבוקר ערן סוויסה ב"מעריב".

ירון טן-ברינק, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", כותב הבוקר בחריפות על האופן שבו ניהלו עופר שלח ורביב דרוקר ראיון עם עידן עופר, במסגרת תוכניתם "שישי". לדברי טן-ברינק, השניים סיפקו לעופר ראיון מפרגן ומתנחמד. הוא מסביר כי השניים אמנם שאלו את השאלות המתבקשות, אך לא ליוו אותן בשאלות המשך. "לפעמים אלה הן השאלות הקשות באמת", כותב טן-ברינק, ומסכם בקביעה כי "עידן עופר היה יוצא מזה יותר טוב רק אם רני רהב היה מראיין אותו בעצמו". כדי למנוע מצב שבו מוטל ספק במניע לביקורת הטלוויזיה שכתב (עקב הדם הרע שנקווה בין דרוקר ל"ידיעות אחרונות"), מקפיד טן-ברינק לציין בביקורתו כי בעבר שיבח לא מעט את התוכנית "שישי".