סרטו של אבי נשר "תמונת הניצחון" החיה את העניין התקשורתי בפולמוס על נפילת קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות. בדצמבר שעבר הקדיש תאגיד השידור לסיפור הסכת רדיו בהנחיית ההיסטוריון יצחק נוי, ובסוף השבוע שודרה כתבת צבע של יואב קרקובסקי במגזין "השבוע" של כאן 11. בין לבין העסיקה פרשת ניצנים את העיתון "הארץ" בשורה של מכתבים ומאמרי דעה יצריים. על אלה נוספו טורי ביקורת על סרטו של נשר, מהן מהללות ומשבחות, ומהן ביקורתיות יותר.

קיבוץ ניצנים הושמד במלחמת העצמאות בידי הצבא המצרי. למעלה משלושים ממגיניו - קיבוצניקים מכאן וחיילי גבעתי משם - נפלו בקרב. יתר אנשי הקיבוץ נפלו בשבי. זמן קצר לאחר הקרב הורה מח"ט גבעתי שמעון אבידן למשורר אבא קובנר לפרסם דף קרבי חד ונוקב. קובנר האשים בו את מגיני ניצנים בכישלון צבאי ובתבוסתנות ערכית. ועדת חקירה צבאית שהוקמה עוד ב-1949 קבעה שאין בדברים ממש, אולם מאז הפצע ממשיך לדמם.

בבסיס הפולמוס התקשורתי ניצבות שאלות היסטוריות הנוגעות בין השאר ברקע לפרסום הדף הקרבי, ובעיקר בסירובו של קובנר להתנצל על הדברים. הפרסומים האחרונים בנושא מהווים חוליה חדשה בתופעה תקשורתית בת עשרות שנים, שתרמה להפיכתו של הקיבוץ לאחד מסמלי הגבורה של המלחמה. הדף הקרבי מנוצל ביודעין ובמכוון כערוץ ישיר אל אמצעי התקשורת ואל לב הממסד.

בראשית העשור הקודם, בהיותי דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת UCLA, ישבתי בארכיון ניצנים שעות וימים ארוכים. אספתי שם מאות מסמכים שקשורים לדף הקרבי, ומאבקו של קיבוץ ניצנים לנקות את שמו בדפי ההיסטוריה. מכתב התנצלות מאבא קובנר אכן לא נמצא בארכיון. מנגד, הארכיון עמוס לעייפה בתכתובת ופרסומים בני עשרות שנים המראים איך נהפך הדף הקרבי לקרדום לחפור בו.

אין ספק שאנשי ניצנים הפגינו גבורה עילאית בהגנה על קיבוצם בשדה הקרב. לא פחות נחוש היה, ועודנו, מאבקם על טיהור שמם. באופן אירוני, מרכיב מרכזי ביכולתו של הקיבוץ לקבל הכרה חוזרת ונשנית בגבורתו הוא דווקא הנפנוף החוזר ונשנה בדף הקרבי שהכתים את שמו. צחוק הגורל הוא שאבא קובנר אשר בא לקלל דווקא יצא מברך.

ההיסטוריונית דינה פורת בכתבה במגזין "השבוע" בכאן 11 על נפילת ניצנים ב-1948, 11.3.2022 (צילום מסך מערוץ היוטיוב של חדשות כאן 11)

הטענה החוזרת שלפיה כתם הדף הקרבי לא סר מניצנים אפשרה לאנשי הקיבוץ לתבוע את עלבונם ולהנציח את גבורת חבריהם פעם אחר פעם. כך קרה שלאורך השנים, פרשת הדף הקרבי נסגרה ונפתחה חליפות: הקיבוץ תבע התנצלויות מגורמים שונים, זכה להכרה בגבורתו, הכיר בסיום הפרשה, ואז שוב תבע את עלבונו, וחוזר חלילה. חילופי הדברים הקשים שמתנהלים לאחרונה בתקשורת בנוגע לניצנים ולקובנר הם לא יותר מסיבוב נוסף בקרב מאסף שראשיתו בתש"ח. בדוקטורט שלי הקדשתי לנושא עשרות עמודים. כאן אסתפק רק בקומץ דוגמאות.

צה"ל והממסד הביטחוני נעמדו לימין הקיבוץ עוד מ-1949. לקראת יום השנה הראשון לקרב שיגר הרמטכ"ל יעקב דורי מכתב אישי לניצנים, שבו גיבה את ממצאי ועדת החקירה, שהמליצה על טיהור מלא של מגיני ניצנים, אזרחים וחיילים כאחד. במכתבו כתב דורי כי קורות הקיבוץ הם "עדות נאמנה של האבקות נואשת, המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו מרה במקום עד הכדור האחרון". ביום השנה לקרב צוין בקיבוץ טקס חגיגי שבמהלכו נחנך במקום מוסד לנוער עולה. עם הנואמים באירוע, שסוקר בהרחבה בעיתונות היומית, נמנה גם קצין מטעמה של חטיבת גבעתי שהיתה אחראית על הגנת הקיבוץ במלחמה. הנציג הדגיש כי ההתגוננות בניצנים "היתה אחד הפרקים המזהירים במלחמתנו על מדינת ישראל. לוחמי ניצנים ביצעו בכבוד את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם".

קיומו של טקס זכרון שנתי הפך במהרה למסורת בניצנים. פעמים רבות הוזמנו לאירוע גם אישי ציבור בכירים, שלעתים נבצר מהם להשתתף אך טרחו לשגר לקיבוץ מכתב תמיכה. אחד מהם היה למשל דוד בן-גוריון, שלרגל יום השנה העשירי לקרב שלח לקיבוץ איגרת ובה כתב: "עמידתם לבלי חת [של אנשי ניצנים] כמגינים המחרפים נפשם על חזון חייהם יש בה עצמה מן הנצחון האנושי העליון. יחד עם כל בית-ישראל אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים שנפלו, ונפלו לא לשווא".

אנשי הקיבוץ הודו לבן-גוריון על המכתב שבו שיבח את גבורתם במכתב נרגש משלהם. הם ציינו בשם המשפחות השכולות ואנשי המשק כולו כי "מרירות של עשר שנים, שנצטברה בלבותינו נמחקה וכלא היתה, על ידי מלותיך רבות התוכן"

שלושה ימים לאחר מכן הודו אנשי הקיבוץ לבן-גוריון במכתב נרגש משלהם. הם היו כה אסירי תודה, עד כי במכתבם לבן-גוריון הם טרחו לציין בשם המשפחות השכולות ואנשי המשק כולו כי "מרירות של עשר שנים, שנצטברה בלבותינו נמחקה וכלא היתה, על ידי מלותיך רבות התוכן". למותר לציין שחרף הטון הנחרץ הזה, הקיבוץ המשיך לחיות בצל העבר עוד שנים ארוכות.

הדברים הגיעו לכך שבפברואר 1982, כמעט שלושים וחמש שנים אחרי הקרב הקשה, יזם הקיבוץ טיפול קהילתי בשיתוף עובדים סוציאליים. עוד בשלב מוקדם של התהליך, שנמשך למעלה משלוש שנים, הגיעו המטפלים למסקנה ש"נקודת המפתח, להבנת קהילה מיוחדת זאת, נעוצה בעוצמת אירועי העבר, שהטביעו את חותמם על תהליך ההתפתחות והתפיסה של הקהילה עד היום". עוד התברר בטיפול כי תחושת האשם הכבדה שהטיל הדף הקרבי, בשילוב עם מוראות המלחמה והעובדה שכמה מחברי ניצנים היו ניצולי שואה, הפכו את עברו של המקום למרכיב מרכזי בהוויית הקיבוץ. מאמצי ההנצחה של הקיבוץ ועיסוקו האינטנסיבי בעברו הקודר יצרו שורה של בעיות חברתיות ואישיות. מאז כתיבת דברי המטפלים עברו כמעט ארבעים שנה, ודומה שהפצע ממשיך לדמם בלב הדור השני לקיבוץ.

עם זאת, לרגעים קצרים היה נדמה אפילו לנציגי ניצנים עצמם שהפרשה דווקא כן הגיעה לסוף פסוק. אחד מאותם רגעים התרחש בסיום מפגש "פיוס" שהתקיים בניצנים ב-1988. משתתף בולט באירוע היה יצחק פונדק, שבתש"ח פיקד על גדוד 53 של גבעתי שלחם בניצנים, ושלימים לקח על עצמו משימת חיים למחות את חרפת הדף הקרבי. בסיום הערב, פונדק התייחס לדף הקרבי והצהיר בטון פייסני אך פסקני: "היה מסמך ואיננו עוד! תם ונשלם!"  אלא שהמציאות הצביעה אחרת. כשנתיים לאחר מכן יצא לאור ספרו של צביקה דרור "ניצנים – קיבוץ שנבנה פעמיים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומשרד הבטחון. בעקבות הוצאת הספר, שמגולל את סיפור הקיבוץ והדף הקרבי, אמר מזכיר ניצנים: "הספר הזה סוגר מעגל בשביל חברי נצנים. אנחנו רואים בדברים שבספר את חתימת הפרשה". אלא שהקתרזיס היה זמני בלבד.

לא רחק היום והפרשה שוב נפתחה, כפי שידעה לבשר כתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-1995, בדיוק על אותו רקע שלכאורה הביא אותה לכדי סיום, והוא ספרו של צביקה דרור. אחד מקוראי הספר, שאיבד את אחותו בקרב על ניצנים, אף הגדיל לעשות ודרש מהממשלה להקים ועדת חקירה נוספת לבירור נסיבות נפילתו של הקיבוץ. בהתייעצות שקיים סגן שר הביטחון מרדכי (מוטה) גור עם יצחק פונדק, יעץ לו האחרון שלא להקים ועדה שכזו. "נראה לי", הוא כתב לגור, "שחקירה מחודשת בפרשה עגומה זו לא תביא לגילויים נוספים מאלה שישנם בידינו ולכן לא תתרום דבר. חקירה מחודשת תעורר שוב מריבות ופצעים שהגלידו במידת מה במשך השנים שחלפו ולכן לדעתי let bygones be bygones".

קיבוץ ניצנים אחרי שנחרב בידי המצרים ב-1948 (צילום: ויקיפדיה, צלם לא ידוע, ברשות הציבור)

אלא שפונדק עצמו לא הניח למתים, והמשיך כאמור לפעול במרץ לפיאור שמו של הקיבוץ גם בשנים מאוחרות יותר. בנוסף על כתיבה עניפה בנושא, הוא נמנה גם עם שושביני אתר ההנצחה "יד לאישה הלוחמת" שהוקם בחצר ניצנים הישנה. ברצונם ושלא ברצונם של אנשי ניצנים נעשתה פרשת הדף הקרבי לחלק אינטגרלי מסיפורו של הקיבוץ בתש"ח, סיפור שמזמן כבר הוכר כסמל של גבורה ולחימה איתנה.

קיבוץ ניצנים וצאצאיו עומדים על משמר כבודם באופן מעורר כבוד כבר עשרות שנים. במהלך השנים התפרסמו מטעם הקיבוץ מספר ספרים המגוללים את סיפורו בכלל, ובמלחמת השחרור בפרט. הקיבוץ הקים כמה תצוגות היסטוריות, מהן כאלה שזכו למימון ממסדי. בין לבין, מזכירות הקיבוץ ונציגיו יצרו קשר עם גורמים ואישים רבים שעסקו בסיפור ניצנים, ובהם סופרים, היסטוריונים, מדריכי טיולים, עיתונאים וגופי תקשורת. באפריל 1958, לדוגמה, שלח הקיבוץ מכתב תלונה לעיתון "דבר" בדבר אי-דיוק שהופיע בכתבה של הכתב הצעיר יואל מרקוס, שהזכיר את הקיבוץ אגב סקירה של מהלכים מרכזיים במלחמת העצמאות. בכתבה צוין בקצרה כי ניצנים "נפלה ו-160 מאנשיה נלקחו בשבי".

בתלונה ל"דבר" כתבו חברי הקיבוץ כי "משפט זה מאד מאד פגע בנו" [החזרה במקור]. הם הדגישו שביום נפילת הקיבוץ שהו בו "130 איש ומהם נפלו 32 איש חלל ועשרות נפצעו". חברי ניצנים חתמו את מכתבם באמירה ולפיה הפרסום בעיתון "הסעיר את הרוחות במשק, ולא נעבור על זה בשתיקה, עד אשר הדבר ימצא את תקונו בצורה ובמקום הנאותים". על מקרה זה ניתן להוסיף דוגמאות משנים מאוחרות יותר שבהן הלינו אנשי ניצנים על גורמים שונים, ביניהם העיתון "מעריב", משרד התיירות, העיתונאי אורי אבנרי, ההיסטוריון זאב צחור, ולפני ימים אחדים גם ההיסטוריונית דינה פורת, במאמר שפרסם גיורא מורג ב"הארץ".

את השבועות הסמוכים לשידור הכתבה בערוץ הראשון על קרב ניצנים ניצל הקיבוץ לצורכי הסברה. בעלון פנימי נכתב: "פתחנו ב'מתקפת-נגד' - בעיתונות, בצה"ל ובטלויזיה. ולאט, לאט החילונו רואים שמעז עוד ייצא מתוק"

מטרה נוספת לביקורת היתה איש הטלוויזיה הישראלית יעקב אחימאיר. ב-1982 קיים אחימאיר בניצנים ראיון עם מח"ט גבעתי לשעבר, שמעון אבידן. במהלך הכתבה נשאל אבידן האם הוא אינו מצטער על פרסום הדף הקרבי, שהוצג אף הוא בכתבה. על שאלה זו ענה אבידן בשלילה, בנימוק שהדף ביטא את תחושתו ואת צורכי החטיבה, כפי שהוא הבין אותם לאחר הקרב. עם זאת, הוא הוסיף, כי "קרוב לוודאי [ש]עם נסיון החיים שספגתי מאז, הייתי מתנסח במקצת אחרת. אבל לא היתה כוונה גם להטיל דופי בניצנים, אלא בְּלוחמים, לא להטיל דופי אלא להאיץ בהם". מכאן החל להתגלגל כדור שלג, שבשבועות הסמוכים לשידור הכתבה נוצל על-ידי הקיבוץ לצורכי הסברה. בעלון פנימי של הקיבוץ נכתב כי עקב התכנית "פתחנו ב'מתקפת-נגד' - בעיתונות, בצה"ל ובטלויזיה. ולאט, לאט החילונו רואים שמעז עוד ייצא מתוק".

ואמנם, תוצאות הקמפיין לא איחרו לבוא. אנשי הקיבוץ נפגשו עם קצין חינוך ראשי של צה"ל וסיכמו איתו שמש"קי וקציני חינוך ילמדו על הקרב. במערך השיעור שנכתב בצבא על הנושא הודגשה "גבורתם של אנשי ניצנים ואחוות הלוחמים" שאפיינה אותם. בנוסף, נציגים של הקיבוץ תבעו את עלבונם בתוכנית הטלוויזיה "זה הזמן". הדי הראיון הזה, והטענה החוזרת כי כתבתו של יעקב אחימאיר התאפיינה בגישה לא-מאוזנת שהצניעה את עמדת הקיבוץ, הגיעו עד למאמר שהתפרסם בפברואר האחרון בעיתון "הארץ". הנה כי כן, יש מי שדואגים שההיסטוריה תחזור על עצמה.

גבורתם של אנשי ניצנים אינה מוטלת בספק. כך גם כאבם ודאגתם לכבוד הקיבוץ. עם זאת, בחלוף למעלה משבעה עשורים מהקרב ההירואי ההוא, מותר וצריך לומר להם: תנוח דעתכם. משימתכם הושלמה בהצלחה. ניצנים חי וקיים, וכפי שכתב בן-גוריון לקיבוץ ביולי 1962, "גבורי נצנים [...] עמדו בגבורתם, וגבורתם תבהיק לדורות".

ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון העוסק בהיסטוריה ישראלית, בעבודת ועדות חקירה ובזיכרון קולקטיבי