בהחלטה קטנה אחת הפכה הרשות השנייה אתמול גם לצנזור וגם לאחראית (מטעם עצמה) על הטעם הטוב. שוב הוכח שבציבוריות הישראלית אפשר להקדיש לסרטון פרסומת תמים תשומת לב כזו של משבר תרבותי.
כבר שבועיים שעוסקים – ברשת, בעיתונות וגם אצל הרגולטור – בפרסומת הזאת ברצינות תהומית, כאילו מדובר בלפחות פשע שנאה. תנועה ציבורית (עמותת ידיד) הגישה תלונה נזעמת, ברשתות החברתיות קירקרו, והיו אפילו עיתונאים שניתחו בזעם את ה"חורים בעלילה".
בפרסומת (המשעשעת לטעמי), של חברת יס, פוגשת השחקנית ג'וליה לואיס-דרייפוס ("סיינפלד") קולגה עגלגלה ומברכת אותה לרגל הריונה. אחרי שמתברר כי זו שמנה בלי קשר, מנסה לואיס-דרייפוס לתקן את הטעות באופן שלומיאלי ועולבת בחברתה שנית. במה לא האשימו את הסרטון המסכן? שהוא סקסיסטי, משפיל, דוחה, מפלה ואפילו "לא מצחיק".
מתוך הפרסומת שנאסרה לשידור על-ידי הרשות השנייה (צילום מסך)
אם הפרסומת גם משפילה וגם לא מצחיקה – ראוי שתורד מהמסך לאלתר. ואכן, כמו בסרט מוסר שסופו ידוע מראש, נענתה הרשות השנייה לבקשה וקבעה שהפרסומת "פוגעת ברגשות הציבור", ולכן היא "אוסרת" על זכייני הטלוויזיה המסחרית לשדר אותה ללא אישור מראש.
לאור נצחונה המוחץ של הרגישות החברתית, התיישבתי מיד לסמן את הפרסומות והסרטים הפוגעים בי אישית ושבכוונתי לדרוש שיוסרו לאלתר: כל היצירות האודיו-ויזואליות שבהן אזכורים לגברים מתקרחים; כל יצירה קולנועית הלועגת למזכרת-בתיה, מקום מגורי (מי שמשדר את "שירת הסירנה" יחטוף!), וכמובן, גניזה מיידית של כלל חיקויי היקים והפולנים. מספיק סבלנו, האשכנזים/קירחים/פריפריאליים. תשאלו את ג'ורג' קוסטנזה.
העליהום על הפרסומת של יס מחמיץ גם את השקר שבבסיס כל עולם הפרסום, שלא רק שאינו מתיימר לשקף את המציאות, אלא מגיש במודע שכתוב נוצץ או קומי שלה. מדוע לעצור בפרסומת העולבת בכבדי משקל? בואו נסיר גם פרסומות עם דוגמנים ודוגמניות, המעליבים את מי שאינם יפים, ופרסומות למוצרי יוקרה המעליבים את העניים.
המוחים נגד הפרסומת כאילו איבדו את היכולת להבחין בין אירועים המתרחשים במציאות לבין המחזה הומוריסטית שלהם. בין בדיחת סלון על נשים שאינן יודעות לנהוג לבין בעל חברת אוטובוסים המטיח את האמירה הזו במועמדת לעבודה. באותה מידה ניתן היה להפעיל משטרת-בדיחות נגד סטנדאפיסטים גסי רוח, או להטיל חובה על יוצאי כל עדה שלא תהיה לעזוב את השולחן בזעם כל אימת שמסופרת בדיחה על חשבון מוצאם. ההבדל בין בדיחה לאמירה פוגענית הוא בקונטקסט, והצופה השפוי לא צריך את המחנכים הלאומיים ברשות השנייה בשביל להבחין בו.
ארגונים חברתיים צריכים להיאבק נגד תופעות אמיתיות, לא תשדירי חסות. הנטייה לתקוף הכל באותו הווליום לא תביא למודעות יתר, אלא דווקא להפך: היא תגרום לכל הטיעונים נגד סקסיזם, גזענות ואפליה להימהל יחדיו לעיסה עכורה.
עוד בנושא
הזכות שלא להיעלב / אלעד מן
פרסומת הסרטן של הפניקס: הרגולטור צריך לעסוק בהטעיות וכזבים של הפרסומאים, לא בעלבונות וברגשות של הצרכנים