השלט-רחוק שמגיע יחד עם הממיר של הלווין הערבי arabsat היה עד מלחמת עיראק לחוץ בדרך-כלל על תחנת “אלג’זירה” הקטארית. מתוך כ-45 ערוצי לוויין ערביים, זו היתה התחנה היחידה שהיתה ראויה לתואר מקצועי. כתבים ופרשנים לענייני ערבים היו משתמשים בעוד שלושה-ארבעה כפתורי שליטה: תחנת “אלמנאר” של חזבאללה, אם.בי.סי הסעודית-לבנונית, שהיתה בין הראשונות לספק מהדורות חדשות מורחבות, ולעתים גם מצרים, כאשר היה הכרח לצפות בראיונותיו של הנשיא מובארכ או בסדרות טלוויזיה שהתייחסו לישראל.

“אלג’זירה” היתה גם התחנה המועדפת על רשתות במערב. התנסותה בסיקור המלחמה באפגניסטאן וסרטיו של בן-לאדן הפכו אותה למקור הכרחי למידע. הלוגו שלה היה כמעט בן-בית בשידורים מערביים על המזרח התיכון. עכשיו, כתולדה של מלחמת עיראק, מסתופף הלוגו הזה עם עוד כמה אותות של תחנות לוויין ערביות. הוא כבר איננו יחיד במינו. סי.אן.אן, שגורשה מעיראק, רכשה זכויות שידור של “אלג’זירה” אבל עברה אחר-כך לתחנת אבו-דאבי, רשתות צרפתיות השתמשו בשירותי תחנת “אלערבייה” ו”אבו-דאבי” לצד “אלג’זירה”. לפתע היה נדמה שמי שרוצה לראות את המלחמה האמיתית, ולא שוב ושוב את קני הטנקים ואת המטוסים שממריאים מנושאות מטוסים, אינו יכול עוד בלי התחנות הערביות.

המהפך הזה התרחש רק זמן קצר לפני תחילת המלחמה. בעשרים בפברואר הצטרפה תחנה לוויינית בשם “אלערבייה” לרשת תחנות הלוויין החדשות. המושג “חדש” בכל הנוגע לשידורי טלוויזיה ערביים דורש הסבר. עשרות תחנות לוויין פועלות למעשה בעשור וחצי האחרונים רק אחדות מהן זכאיות לשאת את התואר “חדש”. “חדש הוא מה שדומה למערב, חדש הוא מה שמביא מושגים חדשים וחדש הוא מה שיכול להיחשב ליצירה ערבית מתקדמת, לא לטכנולוגיה חדשה, לא חפץ, אלא תוכן”. כך הגדיר מבקר טלוויזיה לבנוני, אבראהים אלעריס, את משמעותו של המושג.

חודש מאוחר יותר עמדה תחנת “אלערבייה”, שנמצאת בבעלותם של ראש ממשלת לבנון רפיק אלחרירי ומשקיעים סעודים וכווייתים, במבחן המציאות: המלחמה בעיראק פרצה ואילצה את תחנות הטלוויזיה בכל מדינות ערב להודיע על עמדותיהן כלפיה. או אז התחיל להיווצר הפער הגדול בין התחנות החדשות לישנות, בין הלאומיות לאלה שביקשו לאמץ דפוסי סיקור בינלאומיים, בין אלה שחייבות את דיווחיהן לממשלות שתומכות בהן לבין אלה שחייבות את הדיווח לציבור גם כאשר, ואולי למרות, שהן נהנות מתמיכה ממשלתית. עד מלחמת עיראק היתה במזרח התיכון הערבי רק תחנה אחת שענתה לקריטריונים האחרונים: “אלג’זירה”. גם תחנה זו, לא מיותר לזכור, היא בבעלות ממשלת קטאר אשר מממנת את פעילותה בכ-50 מיליון דולר בשנה והיא נולדה רק בשנת 1996, חמש שנים אחרי מלחמת המפרץ שהביאה לאזור את הסי.אן.אן. כל היתר, תחנות כבלים או לוויין, היו תחנות בבעלות “לאומית”.

איור: בתיה קולטון

הופעתה של “אלערבייה” סימנה את קץ המונופול של “אלג’זירה”, אבל בכך לא הסתיים המהפך. חודשיים לפני שעלתה “אלערבייה” לאוויר, הודיעה תחנת הלוויין הלבנונית אל.בי.סי על מיזוג מחלקת החדשות שלה עם העיתון הערבי הבינלאומי “אלחיאת” שיוצא לאור בלונדון. מעתה הפכה התחנה הלבנונית שבבעלות משקיעים סעודיים ולבנוניים, אשר עיקר התמחותה היה בתוכניות בידור, ספורט וסרטים, לגורם משמעותי במרחב החדשות האזורי. מהדורות החדשות של התחנה, בשעה 11 בלילה, שבהן הופיעו פרשנים מצוינים של “אלחיאת”, הפכו אותה למוקד משיכה חדש אשר לא גזל אמנם צופים רבים מ”אלג’זירה”, אבל שרטט עוד “איום” במפת התקשורת הערבית החדשה. ולבסוף, תחנת אבו-דאבי הוותיקה הצטרפה גם היא לגל החדש. התחנה עלתה מחדש לאוויר בשנת 2000, אחרי סדרה של מיזוגים עם תחנות במדינת איחוד הנסיכויות, והיא נמצאת בבעלות הקונגלומראט התקשורתי הגדול של אבו-דאבי שבראשו עומד שר ההסברה של הנסיכות, השיח’ עבדאללה בן-זאיד.

“אם מישהו מחפש מהפיכה דמוקרטית בעולם הערבי כתוצאה מן המלחמה, שיפנה אל מפת התקשורת החדשה ואל המבחן שהיא עוברת בהצלחה רבה במלחמת עיראק”, התלהב פרשן מצרי בעיתון “אלאהרם אלערבי”, המהדורה השבועית של העיתון “אלאהרם” המצרי. הנסיך חסן, יורש-העצר המודח של ירדן ומי שעומד בראש האגודה למחשבה ערבית חדשה, יצא מגדרו כדי לשבח את התקשורת החדשה הזאת במאמר שפרסם בתחילת אפריל ב”אלחיאת”. “העיתונאים והעיתונאיות הערבים ראויים לכל תודה ושבח על שהביאו לנו את המראות והקולות מן המלחמה באופן שאינו נופל מעמיתיהם המערביים”, הוא כתב. “אנחנו יכולים כבר לקבל את החדשות מכתבינו ואיננו נאלצים עוד להיות תלויים רק בכתבים ובתחנות המערביות... ההצלחה בכל תחום מקרבת את עולמנו הערבי אל העולם המפותח ומעניק לנו שפה משותפת - עניין שמסייע לכולנו לראות את הדברים מאותה זווית ראייה”.

אותה זווית? ספק אם מנהלי התחנות הללו או מבקרי הטלוויזיה הערבים יסכימו עם קביעתו של הנסיך חסן. בעוד “אלג’זירה” ממשיכה לדבוק בסגנון הסנסנציוני שלה, להקרין שוב ושוב את תמונות הפצועים על כל איבריהם השסועים, להרגיז את הממשל האמריקאי בכך שהקרינה את מופע השבויים האמריקאים בבגדאד, ובשימוש בשפה דעתנית בעת הדיווחים העיתונאיים על האירועים, נקטו התחנות האחרות גישה רכה יותר. באין מבחני מדידה לצפייה בתחנות הערביות, קשה לדעת מי היתה התחנה הנצפית ביותר בעת כיסוי המלחמה, אבל למנהלי השיווק של התחנות הללו יש אמצעי בדוק אחר. אם בתחילת המלחמה היתה זו “אלג’זירה” שסיפקה חומר מצולם רב לתחנות הזרות, לאט לאט הלכה תחנת אבו-דאבי וכבשה את מקומה על מרקעי הטלוויזיות המערביות, ולבסוף גם הצירוף של “אל.בי.סי-אלחיאת” הלבנוניים קיבל מקום של כבוד בזכות הפרשנויות המעולות שסיפק.

לתחנת אבו-דאבי היה יתרון ברור בשטח: היא היחידה מבין התחנות שמחזיקה משרד מסודר במרכז בגדאד והיא הכינה את עצמה לשידורים כשלושה חודשים לפני המלחמה. ל”אלג’זירה” היה אמנם סניף בבגדאד אבל עם ציוד מועט ומספר כתבים קטן יותר. עשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה סולקו כתבי התחנה בהוראת שר ההסברה מוחמד סעיד א-סחאף ונותרו רק המצלמות בשטח. אבו-דאבי המשיכה לשדר כרגיל, העניקה לכתביה בונוסים כספיים גדולים במיוחד והפעילה בעיראק עשר ניידות שידור. משחזרו כתבי “אלג’זירה” לבגדאד, הם נאלצו להתמודד עם התחנות המתחרות שכבר סיפקו חומר לעולם. “ההילה שהיתה לנו באפגניסטאן, הבלעדיות, הנגישות הרבה לאנשי הטאליבן ואלקאעידה, סרטי הווידיאו שהעביר בן-לאדן למשרדינו לא עמדו לזכותנו במלחמה בעיראק”, אמר סגן מנהל הרשת בראיון עיתונאי. “הסתבר שכל מערכה היא סיפור לעצמו והפעם נתקלנו בתחרות מקצועית שלא הכרנו קודם”.

תחרות מקצועית ולא לאומית או אידיאולוגית. כי בעוד “אלג’זירה” מדווחת על “כוחות הפלישה” האמריקאיים והבריטיים, על סכנה להרס של אתרים ארכיאולוגיים, ועל הביזה הגדולה תחת עינם הפקוחה של כוחות הקואליציה, המשיכו כוחות אלה לצאת מבסיסים בקטאר, המדינה המחזיקה את תחנת “אלג’זירה”. תחנת “אלערבייה”, שממומנת על-ידי תומכיה של ארצות-הברית במלחמה, ראיינה פרשנים פרו-עיראקיים וכווייתיים כאחד ותחנת אבו-דאבי התנהלה כמעט כאילו מדובר בתחנה שבדית.

נראה כי דבר-מה חשוב קרה גם לביקורת הטלוויזיה הערבית. לא חסרו אמנם התקפות ישירות על התחנות הערביות הללו, פעם מצד מתנגדי המלחמה ופעם מצד תומכיה, על הדרך שבה הן מסקרות אותה, על נטישת הקו הלאומי הערבי או על צידוד ב”פולשים הכופרים”, אבל לראשונה היתה גם התייחסות מקצועית נוקבת. “מדוע היה עלינו לראות שוב ושוב את פניו של הכתב ולא את מראות המלחמה”, הקשה המבקר הלבנוני אבראהים אלעריס, שהוסיף: “הכתבים הערבים נראו כמו חלק מן הלוגיסטיקה של המלחמה ולא כמו עמיתיהם המערביים אשר נראו כחלק מן הלוחמים”.

האם זה טוב או רע? אלעריס סבור שאי יכולתם של הכתבים הערבים להצטרף אל הכוחות הלוחמים גרם לכך “שפניהם של הכתבים שלנו לא הוטבעו בזיכרון העולמי כמו פניהם של הכתבים המערביים... נראה שלנו הערבים עדיין אין כתבי מלחמה מקצועיים אלא כתבים רגילים שפתאום צריכים לכסות מלחמה”. במאמר מערכת של העיתון “א-נהאר” הלבנוני היתה עיקר השמחה על כך ש”סוף-סוף השתחררנו מתסביך אחמד סעיד... אנו יכולים לסמוך על כך שכתבינו מדווחים אמת”.

סעיד היה קריין “קול הרע”ם” מקאהיר אשר דיווח בהתלהבות על נצחונות הערבים במלחמת ששת-הימים. אבל גם “א-נהאר” לא חסך ביקורת מקצועית: החל בשגיאות הכתיב והתחביר של הכיתובים הרצים במסך הטלוויזיה של תחנת “אלערבייה”, הטעות החמורה בכך שהיא דיווחה על ניצחון גדול באום-קסר - וכלה באזלת ידה של תחנת “אלמנאר” של חזבאללה שלא הצליחה להביא את מלוא תמונת המצב לצופיה. מנהל “אלמנאר” הסביר אחר-כך כי התחנה לא יכלה להקים תחנת שידור בעיראק, ואילו איראן לא התירה לה להקים משדר על אדמתה משום שהחוק האיראני אוסר על הקמת משדרים לתחנות זרות, גם אם הן משרתות את האינטרס של חזבאללה.

קולן של תחנות הטלוויזיה “הלאומיות” נאלם כמעט לחלוטין. תחנות אלה מצויות תחת השגחתם של שרי הסברה ערבים המאשרים שידורים על-פי מידת התאמתם לרוח הפוליטית “הנכונה” בזמן נתון. “אם הרשת הראשונה במצרים היתה משדרת שהפיכה צבאית התרחשה במדינה, ספק אם מישהו היה יודע על כך. כולם היו דבוקים ל’אלג’זירה’ או לאבו-דאבי”, אמר פרשן מצרי, איש העיתון “אח’באר אליום”, בשיחת טלפון. “רק אם רצינו לדעת מה חושב הממשל המצרי על מדיניותה של ארצות-הברית היינו מעבירים לחדשות המצריות. כזאת שממה. המלחמה החשובה בתולדות הערבים מתנהלת בעיראק, ואצלנו קרייני החדשות משוחחים עליה כאילו היתה תוכנית אוכל”. באותו עיתון פורסמה גם ביקורת נוקבת על כך שתחנות הטלוויזיה הלאומיות המצריות לא הצליחו להביא לצופיהן את המלחמה, למרות שהודיעו בהתלהבות ששלחו 36 כתבים. “היכן הם אותם כתבים שנשלחו על-ידי מחלקת החדשות שלנו? אולי הם דיווחו על המלחמה לטלפון האישי של ראש מחלקת החדשות... ובכלל, מוטב אולי שמנהלי מחלקת החדשות יחליפו כבר את הקרייניות עם הלבוש המיושן והאיפור הצבעוני ויבנו אולפנים שראויים למחלקת חדשות, ובעיקר לשלוח לשטח כתבים מקצועיים ולא כתבי בתי-מלון”.

האם המהפך שהתרחש בערוצי הלוויין הערביים במהלך המלחמה מאותת על מהפיכה קרובה בתקשורת הערבית בכלל? התשובה לכך אינה מצויה דווקא בשינוי בהרגלי הצפייה ובכרסום העמוק שחל בפופולריות של הערוצים הלאומיים. מהפך כזה דורש גם כסף רב כדי לשמור על עצמאות. כל עוד סעודיה מחזיקה במחצית תיק הפרסום בערוצי הטלוויזיה, וכאשר 40 אחוזים מכלל הפרסום הסעודי בערוצי הטלוויזיה הולכים לרשת אם.בי.סי, תחנת האם של “אלערבייה”, ואילו שאר התחנות זקוקות למימון ממשלתי, ספק אם בקרוב יבוטלו משרותיהם של שרי ההסברה וייסגרו משדריהן של תחנות לאומיות.

צבי בראל הוא הפרשן לענייני המזרח התיכון של "הארץ"

גיליון 44, מאי 2003