בדברים שכתבו מבקרי טלוויזיה על סיקור הפיגועים בארה"ב, חזרה יותר מפעם אחת האבחנה בין הסיקור ה"סטרילי" של רשתות השידור הזרות (ההתייחסות היתה בעיקר לרשתות האמריקאיות) לבין הסיקור ה"אמוציונלי" המקובל אצלנו. השורה התחתונה היתה שמדובר בשני אופני סיקור לגיטימיים כמעט במידה שווה. אני גורס אחרת.

עם כל ההסתייגות מקביעות נחרצות מדי בשאלה מהו "נכון" ו"לא נכון" בעבודה העיתונאית (ועם כל ההסתייגות מרגשי הנחיתות הלא-תמיד- מוצדקים שאנו חשים מול "הטלוויזיה המצוינת" שיש בלונדון או בניו-יורק), נדמה לי שהפעם נחשף בצורה מכאיבה ממש הפער, התהום הפעורה כמעט, לא רק בין שני סגנונות של דיווח ושידור אלא בין שתי מסורות של תקשורת, אפשר לומר אפילו בין שתי תרבויות: האחת מאופקת, מאורגנת ועניינית; האחרת צעקנית, נחפזת ונטולת דקויות.

זו כמובן הכללה גסה, אבל באותם רגעי אימה שהתחוללו מול עינינו הנדהמות (אגב, בזכות התארגנות תקשורתית מדהימה בזריזותה, שאפשרה לתמונה להקדים את המבזק הראשון בסוכנויות הידיעות), כאשר איש לא ידע מה לחשוב, במה להאמין ולמה עוד לצפות, לא היה אפשר שלא להשתאות נוכח קור הרוח של השדרים האמריקאים, ודאי כשחושבים על כך ששום דבר בעברם המקצועי לא הכין אותם למשהו אפילו דומה לזה.

מאלפת, למשל, ההשוואה בין שדר סי.אן.אן שלא איבד את עשתונותיו גם כשאחד המגדלים התאומים קרס מאחורי גבו, לבין שדר הערוץ השני שהשתנק מהתרגשות, יום או יומיים אחר-כך, כשדיווח בשידור חי מנתב"ג על פינוי הנוסעים מבית-הנתיבות מסיבה לא ברורה (כשהתברר בתוך דקה או שתיים שמדובר בתרגולת שגרתית של חפץ חשוד, והנוסעים שבו בנחת לחפציהם, לא נרגע הכתב ונזף במנהל השדה על שכך מבהילים את הנוסעים...).

כך זה אצלנו: אי-אפשר לסמוך על האירוע שיתפתח מאליו, וגם לא כדאי להמתין עד שיתחוורו הפרטים. צריך לעזור לסיפור, להעצים מעט את הדרמה. זו המכשלה המוכרת, אותו חוסר איפוק המוכר לנו היטב מן הכביש ומן הרחוב, אותו קוצר הרוח וקוצר הדעת. כך, עוד בטרם התחוורו ממדי האסון בניו-יורק ובוושינגטון, כבר סיכמו אצלנו את מספר הנפגעים (באומדן מוטעה מאוד), הצביעו על האשמים והמליצו על התגובה. בערב שידורים אחד מיצו את הסיפור ורצו לספר לחבר'ה.

ואילו השדרים האמריקאים, דווקא הם, כאילו הבינו מיד שמדובר בסיפור ארוך שעוד יפרנס ימי שידור רבים, עברו משלב לשלב כאילו לפי תוכנית מוכנה מראש: קודם כל ניסיון להבין את האירועים עצמם, לברר את החשש מפיגועים נוספים, ואחר-כך ללוות את פעולות החילוץ והשיקום, החקירה וההכנות לתגובה. גם תורם של הסיפורים האנושיים הגיע. "סטריליות" לא היתה כאן, אלא אם ב"סטריליות" הכוונה להעדר תמונות זוועה של גופות או של אנשים קופצים מבניינים.

איור: עמי זילברמן

שני "המגדלים התאומים" שמהם בנוי חוסר האיפוק התקשורתי אצלנו הם חוסר העידון וחוסר הצניעות. הראשון הוא שילוב של עוורון צבעים וקהות שמיעה מוסיקלית, מין חוסר רגישות לניואנסים ולגווני ביניים, התעלמות מאוצר המלים המגוון שהשפה העברית יכולה להציע, ובעיקר העדר כמעט מוחלט של ה"אנדרסטייטמנט", האמירה הממעיטה, המרומזת, הלא מפורשת. לא פלא שהשדרים והעורכים הישראלים התקשו למצוא מלים, הרי את כל מאגר הסופרלטיבים הגדולים והכותרות הענקיות כבר בזבזנו על אירועים מסדר-גודל קטן בהרבה.

לחוסר העידון יש אח: חוסר הצניעות. מפליא לעתים לראות איך כתב ישראלי ניצב במקום האירוע כאילו מסתיר את כל המתרחש מסביבו, בשעה שכתב זר נדמה כמשתלב בטבעיות בתמונה. זה קורה בגלל עודף חשיבות עצמית: הכתב טועה לחשוב שהוא חלק מהסיפור ולא צינור להעברת מידע בלבד. כמעט תמיד יוצא שדעת הצופים מוסחת מן ההתרחשות אל הכתבים עצמם: אם משום שהם לבושים ברישול או שהם ממצמצים כיוון שבחרו לעמוד מול השמש, או שסתם מגזימים במימיקה כראוי למי שמדווח על אירועים דרמטיים. רובם מתקשים בדיבור שוטף בשידור חי ושפת הגוף שלהם מעידה על מצוקתם. תוכן הדברים גדוש לעתים קרובות בקלישאות סרק ובמלל שאין בו כמעט פרטים חדשים או תובנות מפתיעות.

באולפני הטלוויזיה אצלנו ישבו המגישים והפרשנים וחילקו ציונים לאמריקאים, לעגו לתמימותם ומחדליהם, כאילו שאצלנו כבר הודבר הטרור, כאילו שלא ידענו כשלונות ומחדלים משלנו. אולי מוטב שנתאזר במעט ענווה ונפשפש במעשינו שלנו. האם אצלנו נעשה תחקיר של ממש על סדרי האבטחה בטיסות הפנים- ארציות? האם אנו יודעים כל מה שאפשר לדעת על קשריו של בן-לאדן עם הרשות-הפלסטינית או על מידת האיום בטרור לא קונבנציונלי ורמת המוכנות אצלנו?

מן הנאמר עד עתה עלול להתקבל הרושם שהתקשורת במקומותינו היא חובבנית ורשלנית להחריד. מובן שלא כך הוא הדבר. רוב העוסקים בתחום הם אנשי מקצוע העושים מלאכתם נאמנה. מן העבר השני, גם העיתונות המשודרת האמריקאית אינה פטורה מביקורת. גל הפטריוטיות ששטף אותה גרם לא רק לכך שלא הקשתה מדי על דוברי הממשל, אלא גם שלא שאלה את עצמה די שאלות נוקבות בעניין תפקודה ועירנותה בעבר.

ובכל זאת, ברמת השידור הבסיסי, המיידי, נדמה לי שמעבר לים יש מודעות גדולה יותר לשלל הברירות הנתונות בידיו של העיתונאי ולאחריות הכרוכה בכך. רוב הציבור רואה את האירועים דרך עיניו של הצלם ושואב את המידע מפיו של הכתב. הבחירות של העיתונאים, מה להראות, מה לשדר ובעיקר טון הדיווח ואופיו, יקבעו במידה רבה את הרושם הראשון והמכריע אצל הצופה. אפשר לסמוך עליו שיבין את גודל הזוועה גם בלי צילומי גופות או תיאורי זוועה. הכתב אינו רובוט נטול רגשות, והזוועה תישמע בקולו, אך אסור שתשתלט עליו ותהפוך אותו לעוד אחד מאותם עדי ראייה נרגשים ומבולבלים (מנסיוננו אנחנו יודעים שלעתים מוטב להמתין דקה או שתיים ולוותר על דיווח ראשון שרובו מאמציו של הכתב המתנשף לפלס דרך אל זירת אסון או פיגוע, תוך ניסיון לדלות פרטים מעוברי אורח שלא ראו דבר).

אפשר שתרבות של איפוק אינה תואמת את סגנון החיים בארצנו המיוזעת, אבל אסור לנו לזנוח את הכללים הבסיסיים של מקצוענו, גם, ואולי דווקא, בשעה של התרגשות גדולה.

רון נשיאל הוא עורך חדשות בקול-ישראל

גיליון 35, נובמבר 2001