הנושא החם שהעסיק את התקשורת הבריטית בקיץ האחרון היה פרסומו של דו"ח שעסק בעתידה הכלכלי של רשות-השידור הציבורית – הבי.בי.סי.
המסמך, הנקרא דו"ח דייוויס, על שמו של גווין דייוויס, הכלכלן שעמד בראש צוות הכותבים, הוזמן על-ידי שר התרבות והמדיה, כריס סמית. הסיבה המרכזית להזמנה היא ההכרה שבעידן חדש המתאפיין בתקשורת דיגיטלית רב-ערוצית יש צורך להגדיל את תקציבו של הערוץ הציבורי וליצור איזון בינו לבין מתחרותיו המסחריות. במסיבת עיתונאים הציג דייוויס את שתי המלצותיו העיקריות: 1. יש להעלות את תשלום דמי האגרה. 2. יש להפריט חלקים מהבי.בי.סי.
מיד לאחר פרסום הדו"ח הוצפו מערכות העיתונים, אתרי האינטרנט ומרכזיות הטלפונים של רשתות השידור הגדולות בתגובות, טענות והצעות. כדי להבין מה טיבו של הדו"ח, ומדוע עוררו המלצותיו דיון ציבורי סוער כל-כך כדאי למפות את מערך השידורים האלקטרוניים בממלכה. עד לפני שנה הועברו כל שידורי הטלוויזיה בבריטניה בשיטה האנלוגית, וכל צופה בעל אנטנה יכול היה לקלוט בביתו חמישה ערוצים: ערוץ 1 ו-2 סופקו על-ידי הבי.בי.סי, וערוצים 3, 4 ו-5 הופעלו על-ידי שלוש חברות מסחריות.
איור: ליעד שמיר
השידורים בשלושת הערוצים הפרטיים מומנו מפרסומות ואילו המימון של הערוץ הציבורי הגיע מהמדינה ומדמי האגרה. כמו בישראל, כך גם בבריטניה, תשלום האגרה קבוע בחוק. זה תעריף שנתי אחיד המשולם על-ידי כל בית-אב. בשנים האחרונות הוא עמד על 101 לירות סטרלינג (כ-700 שקל).
באוקטובר 1998 חל שינוי במערך השידורים האלקטרוניים: למערכת האנלוגית נוספה מערכת שידור מקבילה, דיגיטלית. משמעות השינוי היא שכיום יכול כל צופה טלוויזיה, תמורת דמי מנוי הנעים בין 70 ל-200 שקל בחודש, לצפות בביתו בכ-150 תוכניות. איכות התמונה מעולה, וכך גם מערכת הקול. הספקיות הגדולות של השירות הדיגיטלי הן שתי חברות פרטיות – BSKYB ואון-דיגיטל – שהשקיעו וממשיכות להשקיע ממון רב בשיפור מערך השידורים, שיאפשר (כך הן מבטיחות) את הפעלתה של מערכת טלוויזיה אינטראקטיבית. תחנות השידור הגדולות (בי.בי.סי, ערוצים 3, 4 ו-5) מעבירות את שידוריהן הרגילים בשיטה האנלוגית הזמינה לכל צופה, ובמקביל מפעילות ערוצים דיגיטליים, שמהם יכול ליהנות רק משלמי דמי המנוי.
"המהפכה הדיגיטלית" יצרה שני מצבים בעייתיים. קודם כל, משלמי האגרה, שאינם יכולים לעמוד בתשלום דמי המנוי הגבוהים לשירותים הדיגיטליים, מממנים ערוצים דיגיטליים שאינם נגישים להם. שנית, הערוץ הציבורי נקלע למצוקה תקציבית; בתנאי המימון הקיימים הוא אינו מסוגל לעמוד בהוצאות הכרוכות בבניית מערך שידורים דיגיטלי מתקדם.
דו"ח דייוויס, שנכתב על-ידי צוות של כלכלנים ויועצים מענף התקשורת, הטכנולוגיה והאקדמיה, ניסה להתמודד עם הבעיות ולפתור אותן לפחות באופן חלקי. המלצתו העיקרית היא לחייב כל בית-אב המנוי על השירות הדיגיטלי לשלם מעבר לדמי המנוי המגיעים לספקיות השירות אגרה נוספת (מס דיגיטלי), העומדת על סכום של 24 ליש"ט לשנה. הכספים הנוספים יועברו לערוץ הציבורי ויאפשרו פיתוח מערך שידורים דיגיטלי שממנו יוכלו ליהנות בעתיד הקרוב כל צופי הטלוויזיה במדינה. במקביל המליצו כותבי הדו"ח להפריט שתי זרועות חשובות של הבי.בי.סי: זו האחראית על אספקת שירותים טכנולוגיים לשידור, וכן BBC Worldwide. הדו"ח ממליץ כי כספי המכירה יועברו לבי.בי.סי, והם, בדומה לכספי האגרה הנוספת, ישמשו לבניית תשתית טכנולוגית. כותבי הדו"ח הבהירו כי רק בדרך זו יוכל הערוץ הציבורי להשתלב בעידן החדש של תקשורת דיגיטלית רב-ערוצית.
ההמלצות, שעל פניהן נראות כמשרתות את האינטרס של כלל הציבור, נתקלו בהתנגדות גורפת. למרבה ההפתעה, בראש המתנגדים היו דווקא מנהלי הערוץ הציבורי. ג'ון בירד, המנכ"ל היוצא של הבי.בי.סי, אמר עם פרסום הדו"ח: "יבורכו דייוויס וחבריו, הם הצליחו להבין תוך זמן קצר את מצבו של הבי.בי.סי; לצערי הם הגיעו למסקנות הלא נכונות". המנכ"ל הבהיר כי הסכומים שעליהם דיבר דייוויס אינם מספיקים לפיתוח מערך שידורים רציני שיוכל להתחרות באופן משמעותי בערוצים הפרטיים. אלן ינטוב, מנהל הטלוויזיה של הבי.בי.סי, אמר שבועות מספר אחר-כך כי הדו"ח הכניס את הבי.בי.סי לקופסה שתהפוך תוך זמן קצר לארון מתים.
נציגי החברות הדיגיטליות, מנהלי רשתות השידור הגדולות, עיתונאי כלכלה וצופים חברו לעמדתם של נציגי הבי.בי.סי ויצאו נגד הדו"ח. מעיון ממוקד יותר במסקנות ניתן אולי להבין מדוע. הטענה העיקרית, שבאה בעיקר מכיוונן של ספקיות השירותים הדיגיטליים, היא שתשלום האגרה הנוסף ימנע מצופים פוטנציאלים להתחבר למערך הדיגיטלי. כתוצאה מכך, הם אומרים, יואט התהליך של ניתוק הרשת האנלוגית וכניסה לעידן דיגיטלי חדש. לחיזוק טענתם הם מציינים כי עד היום השקיעה תעשיית התקשורת הדיגיטלית בבריטניה כסף רב בפיתוח השידורים החדשניים. השקעות אלו יירדו לטמיון אם לא יגדל מספר הצופים המנויים על השירותים האלה.
מנהלה הראשון של קרלטון (אחת מזכייניות הערוץ המסחרי), קלייב ג'ונס, פירסם מאמר ב"גרדיאן" שבו הוא פורש את הסיבות העיקריות להתנגדות הציבורית. "נכון לעכשיו", הוא אומר, "משקי הבית המנויים על המערכת הדיגיטלית הרב-ערוצית צופים בשידורי הבי.בי.סי פחות מהבית הממוצע. המס הדיגיטלי הוא כלכלת אליס בארץ הפלאות – אלה הצופים בבי.בי.סי פחות ייאלצו לשלם יותר". ג'ונס מזכיר אנקדוטה היסטורית: "המעבר לשידורי טלוויזיה בצבע", כתב, "התעכב ביותר מארבע שנים בשל 'מס הצבע' שהוטל על הצופים. כאשר מדובר במעבר לשידורים דיגיטליים, עיכוב מסוג זה חמור בהרבה – הוא עשוי לעצור את התהליך". ג'ונס מוסיף כי דו"ח דייוויס יכול וצריך לשמש פתח לדיון ציבורי נוקב. "אחרי הכל", הוא כותב, "השאלות המשמעותיות נשארו פתוחות. גם אם תדחה הממשלה את האגרה הדיגיטלית, יש לחשוב כיצד ניתן להגן על מערך השידורים הציבורי בעידן דיגיטלי רב-ערוצי".
בעוד שר התרבות והמדיה, כריס סמית, מעיין בדו"ח, החליטו קברניטי הבי.בי.סי לעזור לעצמם. אנשי "מונטי פייתון" גויסו למסע יחסי-ציבור. בתשדיר המלווה בסיסמה "בי.בי.סי – אתה עושה אותו למה שהוא", מבהירה החבורה לכל צופה את חשיבותו ונחיצותו של ערוץ ציבורי איכותי.
ועדה של חברי פרלמנט שהקים השר סמית פירסמה ב-20 בדצמבר דו"ח שבחן את המלצות דייוויס. הוועדה יצאה נגד ההמלצה להוסיף מס דיגיטלי, בנימוק שהוא יאט את המעבר למערך הדיגיטלי ויפגע בשכבות החלשות. סמית צפוי להכריע בסוגיה במהלך ינואר.
במשך שנות קיומו נגע הבי.בי.סי כמעט בכל אזרח במדינה. התוכניות בהפקתו זוכות בפרסים יוקרתיים, הוא מעסיק שורה של יוצרים מוכשרים, וכל אירוע ממלכתי, החל החתונה בארמון וכלה בליקוי החמה בקורנוול, מסוקר על-ידיו במסירות ובמקצועיות. הבי.בי.סי, בדומה לרולס-רויס ולביטלס, הוא סמל לבריטיות במיטבה. ובכל זאת, כדי להתקיים בעידן רב-ערוצי מסתבר שגם הוא צריך לשכנע את צופיו שיש תמורה בעד האגרה.
תמר אשורי כותבת דוקטורט ב-London School of Economics
גיליון 24, ינואר 2000