בשבוע שעבר רעד הטלפון שלי מכמות הפושים - לא על תוצאות משחק הכדורגל שצפיתי בו, אלא על אירוע שבו "הונף דגל חמאס באצטדיון דוחא בסכנין". "דגל ארגון הטרור חמאס ביציע של בני סכנין?", כתבו למשל בערוץ 14. אלא שלאחר בדיקה וצפייה בסרטונים, היה אפשר לזהות באופן חד וברור שמדובר בדגל אחר, שכל מי שמגדיר את עצמו כמוסלמי יזדהה איתו, ובעיקר עם הסיסמה הרשומה עליו: אין אל מבלעדי אלוהים!
באמצעות קמפיין נגדי אינטנסיבי בטוויטר, שהובלנו במיזם "אקט" יחד עם פעילים רבים אחרים, הצלחנו להפריך את הטענה על הנפת דגלי חמאס. אבל הנזק הציבורי והתקשורתי כבר נעשה.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שכלי תקשורת רבים בישראל, שראו מולם דגל ירוק או דגל פלסטין, פירשו את הכיתוב בערבית בתור כתובת הסתה. אותה סיטואציה עולה שוב ושוב בשנים האחרונות. רק שבוע לפני המקרה בסכנין דיווחו בחדשות כאן 11 על הפגנה שנערכה באום אל-פחם "עם דגלי חמאס ואש"ף".
רוב הכתבים ואנשי התקשורת היהודים אינם קוראים ערבית ואינם דוברי השפה הערבית, שפתם של 20% מתושבי המדינה, ושפתו של כל מי שגר במזרח התיכון כמעט.
כשחבר הכנסת מנסור עבאס נאם נאום וברקע ניצב אותו דגל ירוק, התקשורת דווקא ראתה בנאומו ביטוי לחדשנות ולחתירה נגד הקולקטיב הפלסטיני המהימן. אז הדגל לא נראה להם מאיים, וכל כלי התקשורת דווקא בחרו לדבר על "מנהיגות חדשה וקול אחר". אבל באירועי מאי חזרה המגמה של זיהוי דגלים בהפגנות. בסיקור ההלוויה של הצעיר מוחמד כיואן, שנורה על ידי כוחות המשטרה, סוגיית הדגלים הודגשה במיוחד בכל כלי תקשורת, למרות שכל הכתבים בשטח היו מהאוכלוסייה הערבית.
דגל חמאס בסכנין? הציוץ של ערוץ 14
אבל הבעיה היא לא רק שהכתבים לא מסוגלים לזהות את הדגל - אלא שהם מניחים מראש שאסור להניף אותו. בתודעה של כלי התקשורת, כל סממן לאומי של הצד הפלסטיני הוא בלתי חוקי ובלתי לגיטימי, אף על פי שאין חוק שאוסר הנפת דגל פלסטין, והדגל התנוסס במשכן ראש הממשלה ובביתו בבלפור, ותמיד הונף בביקורים בין שני הצדדים. השר לביטחון פנים עמר בר-לב אפילו הורה לאחרונה למפכ"ל המשטרה לא להחרים דגלי פלסטין בהפגנות.
עצם המסגור של הדיווחים האלה סביב השאלה איזה דגל הונף - דגל האסלאם או דגל פלסטין - מראה שאיכשהו ברור לכלי התקשורת היהודיים שהנפת דגל פלסטין היא דבר פסול. הידיעות לא שואלות אם דגלים כאלה הם ביטוי לגיטימי: הנחת היסוד היא שאם אכן היו דגלי פלסטין, זה ראוי לדיווח.
ח"כ מנסור עבאס (צילום: נעם ריבקין-פנטון)
דווקא התקשורת המיינסטרימית - המבהירה פעם אחר פעם שהאזרחים הערבים אינם זכאים לזכויות שוות כשמדובר בביטוי לאומי - הייתה אמורה להבין את הצורך של האזרחים הערבים להניף את דגל הלאום שלהם. אי אפשר למנוע מאנשים לבטא את הלאומיות שלהם במדינה שהם חיים בה, ואחרי כן גם לדרוש מהם לא לבטא את הזדהותם הלאומית עם בני עמם.
המאמץ של כלי התקשורת לעשות דה-לגיטימציה לעצם הנפת דגל פלסטין בהפגנה חושף את העובדה שהמונח "יהודית" בהגדרת המדינה חשוב להם הרבה יותר מהמונח "דמוקרטית".
התקשורת שותפה בכך לעיוות המציאות ולהפצת השנאה. הרבה כתבים יהודים מגיעים לתקשורת עם פחד להכיר בהיסטוריה של עם אחר שחי בארץ הזאת, והם ממשיכים במדיניות של הדרת הצעירים הערבים מתפקידי מפתח בכלי התקשורת - כעורכים, ככתבים וכפרשנים שמביאים את קולה של החברה הערבית אל המסך של החברה הישראלית.
עד שאנשי התקשורת לא יעברו מהפך תודעתי, יכירו את הסממנים והחוויות של העם הפלסטיני, ויעברו מדיווח שמבוסס על דעות קדומות לייצוג הולם של האזרחים הערבים בתקשורת העברית בכל סוגיה ציבורית - לא יהיה שינוי אמיתי.
ינאל ג'בארין הוא רכז פרויקט ייצוג האזרחים הערבים בתקשורת במחלקה לחברה משותפת של עמותת סיכוי-אופוק