עידן עופר הצהיר כי אין בכוונתו לעמוד בדרכה של הממשלה לפינוי המפעלים במפרץ חיפה, דיווח היום בהתלהבות "דה-מרקר". עופר, "בעל השליטה בחברה לישראל, המחזיקה ב–24% ממניות בז"ן ובשליטה בחברה, כמו גם ב-ICL (כימיקלים לישראל לשעבר)", נכתב בעיתון הכלכלי, "יתמוך במתווה של ועדת המנכ"לים של הממשלה לפינוי המפעלים במפרץ חיפה, שהיה ברקע הכנת תוכנית המתאר החדשה (תמ"א 75)". הללויה!
אבל רגע לפני שעידן עופר מקבל פרס ישראל לאיכות סביבה או לפחות את מפתחות העיר חיפה, כדאי לעצור רגע ולתהות מדוע בעצם הוא אינו מתנגד לפינוי תשלובת המפעלים שבשליטתו ממפרץ חיפה. הסיבה מאירה באור אחר, הפוך, גם את האמירה של עופר, שלא גילה פתאום את האור האקולוגי אלא פשוט הריח הזדמנות להימלט מזירת הזיהום ועוד שישלמו לו על כך; וגם את ההתלהבות של "דה-מרקר", שכנראה שכח את הסיסמה הישנה שלו: "זה הכל כסף".
אני רוצה, ברשותכם, לשרטט תרחיש חליפי לזה של "עידן עופר אביר הסביבה". תרחיש על פיו כל התהליך של פינוי תשלובת בז"ן, מתחילתו ועד סופו, בכלל נתפר למידותיו של עופר, ולא למידותיהם של אזרחי ישראל.
עידן עופר תומך. כותרות הכתבה ב"דה מרקר"
הדבר הראשון שחשוב להזכיר כשדנים בגורל בתי הזיקוק לנפט, הוא שעופר, כמו כולנו, יודע שלדלקים פוסיליים כמו נפט אין עתיד, רק הווה. בעוד עשור או שניים, בתי זיקוק לנפט יהיו רלוונטיים כמו סדנאות לייצור חישורים למרכבות. לכן, כשעופר אומר ש"לא יתנגד" לכך שיפנו את המפעלים שלו בעוד עשור (ובישראלית: עוד שניים לפחות), הוא לא עושה טובה לאף אחד.
אבל עזבו את העתיד. כבר כעת, בהווה הממשי שלנו, בז"ן היא לא בדיוק בוננזה, בלשון המעטה. החברה נטולת העתיד שקועה כבר כעת בחוב עצום, חוב פיננסי מצטבר של 1.6 מיליארד דולר, כפול משוויה הבורסאי העומד על 865 מיליון דולר, לפי הכתבה ב"דה מרקר". כלומר, הן מבחינת העתיד והן מבחינת מצבה הפיננסי הנוכחי, בז"ן היא לא היהלום בכתר של איש העסקים עידן עופר אלא יותר בעיה שצריך איכשהו לפתור. והנה לכם רמז ראשון לגבי מה מעצב את יחסו של עופר לתוכניות ממשלתיות לפינוי מפרץ חיפה.
אבל רגע, יש עוד. עוד בעיות הכוונה. לצד החובות העצומים הקיימים, ישנם עוד שני אפיקי הוצאה עצומים לא פחות, המאיימים על עצם קיומה הפיננסי של בז"ן. הכוונה לעלויות הטיפול בזיהום האדיר שיוצרת בז"ן. זיהום האוויר וזיהום הקרקע.
מבחינת זיהום האוויר, מדובר, להזכירכם, בתשלובת המפעלים המזהמת במדינה. אם בז"ן ישקיעו עכשיו את ההשקעות הסביבתיות הנדרשות כדי להפחית את הזיהום הנוכחי, ובהנחה שהתקנים והדרישות בחוק רק יחמירו בעתיד, הרי שהם מיד יסגרו את העסק. כלומר, גם מהבחינה הזו, בז"ן היא מפעל מת מהלך, שממשיך להתקיים רק בזכות החמלה הבלתי נפסקת של המשרד להגנת הסביבה (חמלה על עופר, לא על בריאותם וחייהם של תושבי הצפון).
ואם כך, תוכנית פינוי ממשלתית יכולה דווקא לבוא כאן טוב, בתנאים מסויימים, למשל כאלה שקשורים לאיום הפיננסי השני שטמון בזיהום של בז"ן. מדובר באיום צופה פני עתיד: העלות של שיקום הקרקע עליה שוכנים המפעלים, כלומר הטיפול בזיהומים הרבים שהצטברו בה ובמי התהום שתחתיה במשך עשרות שנים.
נראה לי שכבר הבנתם מדוע ה"הסכמה" של עופר לתוכנית הפינוי של המפעלים אינה בדיוק נדיבות או התעוררות אקולוגית, אבל זה עוד לא הכל
בתוכנית שרשות מקרקעי ישראל קידמה עד לא מזמן, תוכנית "מפרץ החדשנות", העלות של ניקוי הקרקע הוערכה בסכום שבין מיליארד שקל לשני מיליארד שקל, הרבה יותר משוויה של בז"ן כולה. וזו ללא ספק הערכה בחסר, כי אין ממש סקר קרקע שממפה את אופי, היקף ועומק הזיהום.
והנה, ראו זה פלא, ועדת המנכ"לים ותוכניות הפינוי-בינוי השונות מציעות לעופר את עסקת המאה, במקום שהמזהם ישלם, אנחנו נהיה אלה שנשלם. המדינה תממן את עלות המיליארדים של שיקום הקרקע המזוהמת. בסך הכל מדובר בעקביות: שילמנו כל השנים על השלכות הזיהום של בז"ן, בחיים, בבריאות, בירידה בפריון העבודה ועוד, אז למה שלא נמשיך?
נראה לי שכבר הבנתם מדוע ה"הסכמה" של עופר לתוכנית הפינוי של המפעלים אינה בדיוק נדיבות או התעוררות אקולוגית, אבל זה עוד לא הכל. הנה מה שכותבים ב"דה מרקר", אחרי ההתלהבות: "עמדתו זו של עופר סוללת את הדרך לפתיחת משא ומתן על הפיצוי לבז"ן ולבעלי מניותיה", שבשקלול החוב הפיננסי והערך הבורסאי "יהיה 2.5 מיליארד דולר לפחות — שיתווספו לעלות הפינוי או החיסול של פעילות בזן והחברות הבנות במפרץ חיפה". אתם מבינים את זה?
נסכם: עידן עופר מחזיק בתשלובת מפעלים המציעים מוצר חסר עתיד, שקועים בחובות, שבפניהם ניצב איום של תשלום עצום על נזקי הזיהום שיצרו. והנה באה הממשלה ומציעה לקחת את הנטל הזה מידיו, ליטול על עצמה את תשלום הנזקים, ועוד להוסיף לו פיצוי שגדול פי כמה משוויה של החברה. וב"דה מרקר" מתפלאים מכך שעופר "מסכים" להצעה. נס!
אגב, בז"ן מקדמת בימים אלה, גם מעל דפי "דה מרקר", תוכנית עסקית אסטרטגית חדשה של מעבר להפקת מימן (בעיקר אפור, מגז טבעי, גם אם בכותרות הוא צבוע בירוק). כיצד המהלך הפטרוכימי הזה מסתדר עם פינוי המפעלים?
בתי-הזיקוק בחיפה (צילום: מאיר ועקנין)
אין ספק שצריך לפנות את התעשייה הפטרוכימית ממפרץ חיפה, ולא צריך לחכות עד סוף העשור. אין ספק שצריך להפחית את השימוש בתזקיקי דלקים פוסיליים בהקדם האפשרי, כמו גם את ההפקה והשימוש בפלסטיקים סינטטיים ממקורות לא מתחדשים ושאינם מתכלים. אין ספק שצריך לשקם את הקרקע ולבחון שימושים אפשריים בהתאם לתוכנית השיקום (אם כי אני לא בטוח ששיח על בניית פרויקטי מגורים רלוונטי כרגע).
באותה מידה, לא צריך להיות ספק בכך שעידן עופר, מי שנהנה כל השנים מרווחי הזיהום, צריך להיות גם מי שיישא בעלויות השיקום. ובטוח שהעיתונות לא צריכה לשחק לידיו ולטעת בקרב הציבור את התודעה הכוזבת שעופר עושה לנו טובה.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)