כאשר כתבים, פרשנים ושדרים מהוללים מסבירים לאומה בלילות שבת בערוצי הטלוויזיה את המצב, כדאי להם לתת את הדעת על כך שהמקורות שלהם צופים בהם ובוחנים את האופן שבו המסרים שבהם הזינו אותם מונגשים לציבור: עד כמה המדבררים הללו משכנעים, עד כמה הם נתפסים מקוריים או, חלילה, חקיינים, עד כמה הם מקרינים אמינות או, לחילופין, מציאות מדומה.

לכל אדם יש שם שנתן לו אלוהים ולכל עיתונאי יש מוניטין שצבר במהלך שנות פעילותו. מעמדו של העיתונאי נגזר ממידת היושרה המיוחסת לו. למראה ביצועיהם של מיטב כוכבי הפאנלים במהדורות החדשות בערוצים 12 ו-13 מתבקשת קריאת השכמה: יש בהם כאלה שקרבים קרבה מסוכנת למעמד של ליצנים שמקורותיהם מפעילים כמו בובות על חוט.

כך נראה ונשמע פאנל המומחים במהדורה האחרונה (3.12) של אולפן שישי בערוץ 12. על הפרק – הופעתו התמוהה של ראש המוסד החדש, דוד (דדי) ברנע.

ניר דבורי:

אני שומע ביקורת על כך ששלחו מוקדם מדי את ראש המוסד למצלמות כדי להתחייב שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. יש גם קולות אחרים בממסד הביטחוני שדוגלים בטיפול פחות רעשני. בשבוע הבא יוצא גנץ ויוצא ראש המוסד לארה"ב לדון עם הממשל בסוגיה"

דנה ויס:

הצמרת הביטחונית כאיש אחד נרתמת מאחורי המאמץ שמוביל בנט ללחוץ על ארצות הברית להפסיק את המו"מ עם איראן"

נעצור לרגע כאן: בעוד שדנה ויס קובעת בנימה נחרצת שההנהגה הביטחונית על כל זרועותיה ניצבת מאחורי החלטתו של ראש הממשלה בנט להתעמת בפומבי עם ממשל ביידן, יודע הפרשן הביטחוני של הערוץ לספר שישנם חילוקי דעות ממשיים בענין הזה ושאף נמתחת ביקורת על השימוש שעושה ראש הממשלה בראש המוסד כדי להציף את האיום הישראלי בפעולה עצמאית מול איראן. בעיני הצופים, הן דבורי והן ויס הם סוכני תיווך מוסמכים מטעם ערוץ 12 לייצג עבורם את המציאות. הצופים נותרים מבולבלים נוכח התמונה הסותרת שמציבים השניים, משום שרובם אינם מודעים לתככים מאחורי הקלעים ולמשחקי הכוח שמנהלים הפוליטיקאים על גבם של עיתונאים מתמסרים.

בהמשך המשדר פוסק עמית סגל: לא הייתה טעות בנטישת ההסכם (על ידי טראמפ בעידוד נתניהו). הטעות הייתה שההחלטה הזו לא לוותה בצעדים מעשיים שתפקידם לאלץ את איראן להישמע לדרישות להפסיק את העשרת האורניום. "את זה אומר לי מקור יודע דבר שאינו מזוהה לא עם נתניהו ולא עם בנט", מדגיש סגל, ומשרבב משום מה את נתניהו לדיון, כשהשורה התחתונה של דבריו היא שעל כל ישראלי להבין שאנחנו ניצבים מול איום חמור: בניגוד לנו, הממשל האמריקאי לא רואה בגרעין האיראני סכנה קיומית - ללא קשר לאדם שעומד בראש הממשלה. "לא הכל אישי", קובע סגל בידענות, "את זה הבין נתניהו מול אובמה ואת זה מבין עכשיו בנט מול ביידן".

סגל משחיל, פלג מהדהד

איזו תמונת מציאות הוצגה לצופי ערוץ 12 עד כה? דנה וייס דיווחה להם על הרמוניה מוחלטת בצמרת הביטחונית-מדינית באשר לדרך ההתמודדות עם רתיעת ממשל ביידן מעימות עם אירן; ניר דבורי גילה להם שיש גם חילוקי דעות; ועמית סגל מצא לנכון למסגר את הדיון בהקשר של תפקוד ראש הממשלה הקודם, כשהוא מוביל את הצופים למסקנה שישראל ניצבת לבדה מול תהליך דטרמיניסטי – איום קיומי מצד שליטי טהרן.

במקרה של סגל, אינני יודע עד כמה הגרסה שהוא מציג היא פרי תובנתו המקורית או שיקוף של הזדהותו המוכרת עם נתניהו שלא פעם מעוורת את עיניו, אבל ברור שוויס ודבורי ביטאו עמדות ומידע שבהם הזינו אותם מקורות בעלי עניין שלא הוצגו לצופים. ואלה מן הסתם שאבו נחת כשצפו בהם מעבירים את המסרים שלהם בהתלהבות, בשכנוע עצמי, בנכונות אדוקה להגן על גרסאותיהם כאילו היו דברי אלוהים חיים – ולא סוג של מניפולציות תקשורתיות שהצופים, הבה נזכיר שוב, כלל אינם מודעים להן.

היחידה שנשמעה (לי) עניינית במשדר היתה דפנה ליאל שהסבירה: "בנט מפעיל את 'פלאן בי' – לאחר שנכשל הניסיון להשיג את ההבנה האמריקאית בשיחות שקטות. לכן מובילים עכשיו לעימות מדיני גלוי. אין עמדה אחידה בצמרת הישראלית ואין קו מנחה". אבל גם ליאל נמנעה מלומר את המובן מאליו: ישראל נוקטת עתה עמדה של "תחזיקו אותי" כשחוסר האונים שלה בנקודת זמן זו חשוף.

רון ירון, עורך "אולפן שישי" בחדשות 12 (צילום: אורן פרסיקו)

בהמשך דן הפאנל בהחלטתה של גילת בנט לצאת עם ארבעת ילדיה לחופשה בחו"ל חרף המלצת ראש הממשלה לציבור להימנע מכך. ירון אברהם מצהיר שהוא שומע מ"שרים" שבנט הכניס את עצמו למלכוד בעניין הזה: אם יחזור בו עכשיו מההגבלות החדשות שהטיל על הציבור בגלל זן האומיקרון, יאשימו אותו שהוא עושה זאת כדי לתת לגיטימציה לנסיעת משפחתו; ואם יימנע מכך, אף כי אולי אין צורך בהגבלות הללו, הוא ייתפס כמי שנצמד להחלטה שגויה רק כדי להציל את כבודו. ואילו בעיני עמית סגל הסיפור העיקרי בסוגיה זו הוא לא הסטנדרט הכפול של בנט (הוא ממליץ לא לנסוע - ומשפחתו נוסעת, כמו נתניהו וריבלין שהפרו את הסגר הראשון בליל הסדר) אלא העובדה ש"אפילו בביתו לא סופרים אותו". בכך משחיל סגל לסוגיית הטיפול הממשלתי בקורונה – תחום שבו מקבל בנט ציונים גבוהים בתקשורת - את דימוי הטירון, הזוטר, האיש הלא רציני וחסר הסמכות שמדביקים לו נתניהו והליכוד.

ירון אברהם ממשיך באותו קו: "גילת גרמה לבנט נזק עצום. אני לא מצליח להבין מדוע היא נסעה למרות הפצרותיו שתימנע מכך. הרי הבעיה הגדולה שלו שהוא לא נתפס כמנהיג והנה היא ממחישה שגם בביתו הוא לא מצליח לאכוף את רצונו".

בקטע אחר במהדורה מתווכחים עמית סגל וגיא פלג על דרך חקירת ניר חפץ ועל משמעותה במשפט נתניהו. סגל חוזר ומגולל את מעשי העוול שגרם כביכול היועץ המשפטי לממשלה לנתניהו בפרשה זו, ושולף דוגמאות על התנהלות היועץ במקרים אחרים כדי להמחיש את טענתו (שהיא במקרה גם טענת נתניהו); ואילו גיא פלג מהדהד את גרסתם של היועץ, המשטרה והפרקליטות בדבר התנהלותם, אשר מצטיירת בפיו כתקינה בהחלט, מקובלת בחדרי החקירות, ואין בה כל פגם חוקי. פלג קורא תיגר נוסף על טענת סגל כשהוא מזכיר הנחות מפליגות שעשה (לדעתו) היועץ המשפטי לממשלה לנתניהו ולמשפחתו בהתנהלותו ובהחלטותיו בתיקי האלפים.

בהתלהבות גדולה ובשכנוע עצמי גורף

הטאלנטים של ערוץ 12 אינם לבד. הנה דוגמית מהתנהלות עיתונאית דומה בערוץ 13 באותו ערב, בתוכנית "שישי עם איילה חסון". הדובר הוא חבר הפאנל ארי שביט המנתח לטובת הצופים את המצב המדיני-בטחוני בסוגיית הגרעין האיראני: "אנחנו סובלים מחיבור של שתי שגיאות חמורות: מהבלגן שטראמפ יצר כשחזר בו מהסכם הגרעין עם איראן וממשל חלש בראשות ביידן. אפשר היה להתנתק מההסכם אבל צריך היה ללוות את זה בפולו-אפ בתוכנית פעולה חלופית – וזה לא נעשה". להוציא אמירה אגבית אחת הקושרת את נתניהו להחלטתו של טראמפ לסגת מההסכם עם אירן, הרושם שיוצר שביט אצל הצופים הוא שהנשיא האמריקאי הקודם הוא-הוא האחראי הראשי לתסבוכת שנוצרה.

בהמשך מסביר שביט: "שנתיים שלמערכת המדינית שלנו לא היה פוקוס. לנתניהו היה פוקוס וזה היה היתרון הגדול שלו". כשאחדים מחברי הפאנל חולקים עליו, קובע שביט: "יש שלוש אופציות לפעולה: צבאית – שזה המוצא האחרון שהוא נורא ואיום; אופציה חשאית שאמנם מרוויחה זמן אבל לא פותרת את הבעיה, ואופציה מדינית. האופציה המדינית הוזנחה בתקופה האחרונה [משתמע: בעת כהונתו של בנט בראשות הממשלה]. לנתניהו הייתה העוצמה המדינית ש... בואו נגיד, לממשלה הזו אין". כך מחזיר שביט את נתניהו למרכז הדיון ומציג אותו באור חיובי, כאילו לא הוא המחולל העיקרי של הפורענות המדינית-ביטחונית שחווה עתה ישראל בסוגיית הגרעין האיראני.

ארי שביט (צילום: ליאור מזרחי)

"הוא [נתניהו] עשה איתה [עם עוצמתו המדינית] הרבה טעויות", מנדב שביט לפרוטוקול משפט של הסתייגות מהישגיו המופלאים של ראש הממשלה הקודם, "אבל הייתה לו אסטרטגיה מדינית שלממשלה הזו עדיין אין. צריך להבין את הגישה האמריקאית: היא לא רוצה את ההסכם הקודם. השיחות בווינה זה בדיחה. היא רוצה מתווה חדש באמצעות סבא"א וגיוס אירופה כדי לבודד את איראן; ליצור לגיטימיות לבידוד איראן ולהטלת סנקציות מרחיקות לכת עליה. בעניין הזה אני מסכים [הקשיבו, הקשיבו] עם גנץ ולפיד. יש פה הזדמנות: לא להאמין לאמריקאים אבל ללכת בדרך הזו. צריך להבין, אין שום מטוס אף 35 שימריא מישראל לתקוף את איראן אם אמריקה לא תרצה. אם לא נגיע להסדר מדיני עם ארצות הברית, כל האופציות האחרות זה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו".

וכך במשך דקות ארוכות מהדהד ארי שביט, בהתלהבות גדולה ובשכנוע עצמי גורף, את עמדותיו של שר הביטחון בני גנץ (וכנראה גם יאיר לפיד?), וחותם את דרשתו בשני אזכורים היסטוריים (ואולי מוטב לומר היסטריים): צריך לעשות מה שאבא אבן עשה ערב מלחמת ששת הימים ולהבדיל - מה שבן ציון נתניהו עשה ערב השואה: מסע דעת קהל מטלטל. היום אין לנו את  היכולת הזו. לנתניהו היתה היכולת, לפרס היתה, היום אין". כך או כך, מהחלון או מהדלת, בנימין נתניהו חוזר באמצעות שופריו בערוצי הטלוויזיה לדיוני ליל שבת בכל בית בישראל.

מיותר לומר שמצופה מעיתונאים רציניים לנקוט עמדה. בלתי לגיטימי שעיתונאים - במיוחד אלה הנחשבים לבכירים - ידקלמו כמו תוכים עמדות של מקורותיהם מבלי להצהיר על כך, ויותירו רושם מטעה כאילו אבחנותיהם ומסקנותיהם הן פרי התבוננות עצמאית ובלתי משוחדת בהתרחשויות.