הכיסוי התקשורתי של מאבק המתמחים מחזיר אותנו תשעים שנה אחורה, לארצות הברית של שנות השלושים. שנתיים תמימות נדרשו לאלפי העובדים בחברת מכונות הכתיבה רמינגטון-ראנד כדי לאלץ את נשיא החברה, ג'יימס ראנד ג'וניור, להכיר בהתאגדות שלהם ב-AFL, איגוד העובדים הגדול בארצות הברית. אבל לאכזבת העובדים, ההכרה באיגוד לא פתרה את הבעיות. הנשיא וההנהלה המשיכו לפגוע בהם בכל דרך תוך עקיפת ההסכמות.
בשנת 1936 פתחו העובדים בשביתה. השביתה הייתה סוערת במיוחד, כללה פיצוץ הדדי של אירועים, הכפשות, אלימות רבה, הפצת עלילות כוזבות על מובילי השביתה, פיטורים המוניים, שימוש בשוברי שביתות מקצועיים, ואף סגירת מפעלים באמצעות כוחות ביטחון פרטיים והמשטרה ומערכת המשפט המקומית. היא הסתיימה רק לאחר שנה, בעקבות דו"ח מיוחד בנושא הסכסוך שפרסמה המועצה הארצית ליחסי עבודה (NLRB), סוכנות פדרלית שאחראית על אכיפת חוקי העבודה. הדו"ח כלל ביקורת קשה על ראנד, ופירוט ארוך של הטקטיקות המלוכלכות ששימשו אותו ואת פרל ברגוף, שובר שביתות מקצועי שנשכר על ידו.
לאחר סיום השביתה התפרסם מסמך שנודע כ"נוסחת עמק המוהוק", שנכתב כביכול בידי נשיא רמינגטון ראנד ג'וניור. במסמך מפורטים עקרונות ושיטות פעולה למלחמה בשביתות ובאיגודי עובדים. יש החולקים על האותנטיות של המסמך, אבל מוסכם שהוא מפרט את השיטות שרמינגטון אכן נקטה כלפי עובדיה. "נוסחת עמק המוהוק" הפכה לסמל ולדוגמה למאבק באיגודי עובדים.
המסמך כולל תשעה סעיפים, כגון גיוס אזרחים בתשלום שיתנגדו לשובתים; שימוש בתעמולה בשם "החוק והסדר" כדי להסית נגד השובתים; הקמת איגוד מקביל מטעם המעסיקים; גיוס כוח משטרה פרטי ועוד. הסעיף הראשון בנוסחה קובע: "כאשר מגיע איום שביתה, סמן את מנהיגי האיגוד כ'מתסיסים' כדי להכפיש אותם מול הציבור ומול תומכיהם".
קשה להאמין שהפוליטיקאים ואנשי התקשורת בישראל קראו את המסמך, אבל המלצותיו, שנמסרו לאורך השנים כתורה שבעל פה, הגיעו גם אלינו. לאחר תקופה ארוכה שהרופאים המתמחים מוחים בדרישה לקצר את משך התורנות שלהם, ולאור האיום שלהם להתפטר מתפקידם - החלו לאחרונה הכפשות אישיות נגד ד"ר ריי ביטון, מנכ"לית ארגון הרופאים המתמחים "מרשם" ומובילת המחאה.
הכפשות עלומות-שם
המקרה הראשון היה כתבה ב-ynet תחת הכותרת "סופרוומן או אופרטוניסטית? הכירו את מנהיגת המתמחים" (כותרת זו שונתה מאוחר יותר בעקבות ביקורת). בכתבה של אדיר ינקו מובאות הכפשות אנונימיות מאת "גורמים במערכת הבריאות" ו"רופאים בכירים", הנוגעים בעיקר לעובדה שביטון מנהלת מרפאה פרטית במקביל להתמחותה במערכת הציבורית.
הטענות כאילו נלקחו היישר מהנוסחה האמריקאית: "היא בכלל לא מתמחה ובקושי עושה תורנויות… היא בוכה שהיא קורסת כשהיא בעלת קליניקה פרטית. אין בעיה שהיא משתכרת בכבוד, אבל בבקשה בלי מצגי שווא. היא לא צריכה לבכות שהיא נופלת מהרגליים…". ויש עוד: "אפילו מתמחה אחד לא התפטר, כולל ריי ביטון בעצמה. למה שלא תשמש דוגמא אישית? היא שנויה במחלוקת בקרב המתמחים כי לא כולם רוצים את מה שהיא צועקת… יש טעם לפגם במישהו ששולח את עמיתיו להתפטר ולאבד את מקום עבודתם, ומצד שני מחזיק בעצמו עסק משגשג. לרוב המתמחים אין עסק שיפרנס אותם לאחר ההתפטרות".
יו"ר ארגון המתמחים "מרשם" ד"ר ריי ביטון באולפן ynet בשידור ב-10.10.2021 (צילום מסך)
להכפשות הצטרף גם שר האוצר אביגדור ליברמן, שאמר "מה שמתברר זה שהיא [ריי ביטון – א"ה] באמת מותשת, כי היא רצה לקליניקה פרטית ועושה שם בוטוקסים מהבוקר ועד הלילה – חמישה ימים בשבוע".
ביטון היא לא מובילת העובדים הראשונה שמותקפת בדרך הזו. קשה לשכוח את המתקפה הכוללת שערכה התקשורת נגד יפה בן-דויד, מזכ"לית ארגון המורים. בראיון שהתקיים עימה לפני כשנה ב"חדשות 12" היא הותקפה קשות בידי שתי המגישות, יונית לוי וקרן מרציאנו. כבר בשאלה הראשונה הן תהו בהיתממות האם "לא הגיוני שתיכנסו מתחת לאלונקה?", ובהמשך הן הציעו לה להוביל את המורים "לתרום" כמה ימים לטובת המדינה והתלמידים, כאילו מגישות חדשות 12, שמרוויחות הרבה יותר ממורים, התנדבו גם הן לעשות צעד שכזה.
מייד לאחר הראיון הופיעו טורים בתקשורת עם כותרות כמו "מופע האימים של יפה בן דוד", "מופע האימים של יפה בן דוד מדגים היטב את גישת הוועדים הגדולים", "חרפת המזכ"לית" ו"מופע הבלהות של יפה בן דוד". כמובן שאיתם הגיע גם חיקוי ב"ארץ נהדרת" שהדגיש את הקשיחות של בן-דויד ואת סרבנותה לכאורה להסכים לכל הצעה.
פק"ל חיקוי נלעג
גם גילה אדרעי, יו"ר ועד עובדי הרכבת, ספגה ביקורת אישית עזה ולא מוצדקת בעקבות פעילותה. לדוגמה, אחרי ששירותי הרכבת הושבתו לשעתיים בשנת 2019, שר התחבורה דאז ישראל כץ אמר "זה לא ועד עובדים, זה מאפיה. זה לא ייצוג עובדים, זה פרוטקשן", וקרא לפטר את אדרעי. ועדה בראשות השופט סטרשנוב קבעה מאוחר יותר שהוועד בראשות אדרעי לא היה קשור להשבתה.
אדרעי הייתה קורבן להתקפות אישיות בתקשורת שנים רבות לפני כן, בדמות כותרות כמו "הסוציאליזם החזירי של אדרעי". גם היא זכתה לכתבת הכפשות אנונימיות עם משפטים כמו "היא מוכרת את כל העובדים למען מטרות אישיות, כמו שעשתה לכל אורך הדרך". וגם אדרעי, כמובן, התכבדה בחיקוי נלעג ב"ארץ נהדרת" שהציג אותה כאישה וולגרית.
חיקויים של יו"ר ועד עובדי הרכבת גילה אדרעי (מימין) ומזכ"ל הסתדרות המורים יפה בן-דויד ב"ארץ נהדרת" (צילומי מסך מיוטיוב ומאתר "מאקו")
מותר כמובן להעלות טענות נגד ראשי איגודים ומותר לבקר אותם. ישנם מקרים שבהם ביקורת כזו בהחלט ראויה וחשובה, וזה נכון גם לנשים שנזכרו כאן. יחד עם זאת, מובילי איגודי עובדים, ובעיקר מובילות, סופגים לעתים תכופות יותר מאחרים ביקורת לא הוגנת, הכפשות אד הומינם ותיאורים המציגים אותם כאנשים כוחניים ואגרסיביים, כאילו הצד השני במשא ומתן הוא רך, טוב לב ומשתמש רק באמצעים נעימים כדי לכוף את עמדתו. בכל המקרים שהצגנו, אפשר היה להטיח גם בצד השני ביקורת דומה מאוד לזו שהוטחה במנהיגות העובדים – אבל בפועל זה לא קורה. ראשי הגופים שמתנגדים לדרישות העובדים לא זוכים לביקורת דומה לזו שמוטחת כלפי העובדות והעובדים.
ראוי אפוא שכאשר פוליטיקאים ועיתונאים מבקרים עובדות, עובדים ומובילי המאבקים – זה לא ייעשה בהכפשות, אלא בדרך ראויה, בפנים גלויות, בהתייחסות עניינית לטענות, ובלי ירידה לפסים אישיים.
אביעד הומינר-רוזנבלום הוא מנהל המדיניות בקרן ברל כצנלסון