זה היה אמור להיות טור שכותרתו "מי חטף את סדר היום שלי", אבל באופן נטול אירוניה, סדר היום נחטף. החוטף הגדול של אור הזרקורים חטף אותו שוב.
הבוקר, בשבע ורבע, התנתקתי מהרדיו לשלוש שעות בדיוק. כשחזרתי למכונית, השידור נמשך מהנקודה שבה נקטע. זו כבר שעת תוכניות הבוקר. רינו צרור בגל"צ, איילה חסון ברשת ב', גבי גזית ברדיו 103. די מהר קלטתי על מי מדברים, אבל חלפו דקות עד שהבנתי מה קרה. כמו לכל מאזין מזדמן, שיחת בוקר ברדיו על דודו טופז היא מוזיקת מעליות בשבילי, הִמהום המפוגג את הדממה שאיש תקשורת כמעט חרד ממנה. אני נוהג ומחרוזות המלים מחוללות סביבי כמו שורות האקליפטוסים שבצדי הכביש. הוא רק רצה לעשות טוב לאנשים... הוא היה שבור... היו לו צדדים יפים...
פתאום, בלי שאיש מן הדוברים הכריז על כך, היכה דבר מותו בתודעתי. קלטתי שסופדים לו. שזה לא תרגיל אלא מוֹת-אמת, בנסיבות שמיד מתבררות כהתאבדות. מותו של אדם מוכר הוא תמיד אובדן, גם אם אין כל היכרות אישית עם המנוח. גם אם בבואתו התקשורתית מעוררת רתיעה. מעולם לא ביקשתי את נוכחות טופז בחיי ולא עלה בדעתי להפציר בו להישאר, אבל בשורת הסתלקותו צבטה לפתע את הלב. עוד חור קטן בפאזל שמרכיב את תמונת עולמי.
עד לבוקר זה חששתי מהפיכתו לכוכב-שב"ס. כזה שמתייחד ומתחתן בכלא וכותב מכתבי ערעור ותלונה, מערכונים ואוטוביוגרפיות. חששתי שנוכחותו כאסיר תהיה טורדנית יותר מנוכחותו כבדרן. אחר-כך בא הכעס. הנה, גם במעשהו האחרון חולל מהומה, שוב כפה את עצמו עלינו. ולאחריו באה האכזבה: זה הכל? ככה מסתלקים?
כשדובר על שנות המאסר הרבות הצפויות לו, תהיתי אם הכלא יכול לחולל שינוי באדם כזה. גמילה מהתמכרות למצלמות, מציאת טעם בחיים, שיקום אישי, שחרור מוקדם אל אלמוניות שלווה ומבורכת. אבל על התחזית הזאת האפילה גרסת השינוי המקובלת יותר באזורנו: חזרה קולנית בתשובה. כיפה וזקן וקו ישיר לאלוהים והטפה לכל מי שאינו רואה את האור. והנה, דודו ברח. דודו בחר להמשיך בדרך בה הלך – הדרך של הכל או כלום.
דודו טופז באולפן הטלוויזיה, 1993 (צילום: פלאש 90)
האם היה זה מעשה שבכוונה תחילה, או תאונת עבודה? האם התכוון למצוא מפלט מהקהל המעריץ ומנוח מן התקשורת הרעבתנית, או שמא ראה את עצמו מתעורר אל סדין לבן מול מצלמות העיתונות, תוך ליבוי תשומת הלב בו ובמעשיו?
האם עזב בכעס, כאומר "אתם לא ראויים לי"? האם עזב ברגשות אשם בנוסח "אני לא ראוי לכם"? האם החליט להסתלק באופן ספונטני, או בתזמון מדוד שיספיק לחולל המפץ התקשורתי ששיאו בעיתוני ושידורי סוף השבוע?
האם ראה בדמיונו את כותרות המהדורות, את תמונות הילדוּת והנעורים המרוחות שוב על כפולות המגזינים? את הספדי חברים, קנטורי האויבים, את הפרשנות הנפשית, המשפטית, המשפחתית? את השידורים החוזרים של מחרוזות מעזבונו המוקלט? את הסרטים על חייו? האם חשב שבמותו יישכחו מעלליו? יימחלו פשעיו? האם קיווה בלכתו שנבין איזה עוול גרמנו לו, ונצטער על כך (אבל אז יהיה מאוחר מדי)?
ובטרם אני עוצר את זרם התודעה החופשי ומשלב הילוך אנליטי, אני שואל את עצמי מה שכל עיתונאי שואל את עצמו: מה לעזאזל יש לי להגיד על זה. מהי עמדתי בסוגיית מותו, אם מוות הוא בכלל סוגיה, ולמה שבכלל תהיה לי עמדה בעניין?
והנה, ככל שאני מקשיב לגבי גזית, שמראיין את מצעד החברים הקרובים של המנוח, תוך שילוב מערכונים מוקלטים מתקופות שונות בחייו, הולכת עמדתי ומתגבשת מאליה. בעיקר מול דבריו המקוממים של מגיש התכנית. עכשיו אני מתחיל להבין שדמותו של טופז, החי או המת, מתרחקת מאיתנו עד שנעלמת, ונותר רק השובל המקציף של האנשים המעבדים את לכתו. וגם המלל הזה יתפוגג בקרוב כקצף על פני המים.
גבי גזית, אחד המעבדים הראשונים של האסון, שוחח עם חבריו של המנוח, יואל ריפל, עירית שילה, ציפי שביט ואחרים, אבל בעיקר ביטא את עצמו. דבריו ביטאו אבל עמוק של מי שהעריך, הוקיר ואולי ממש אהב, ללא תנאי, את המנוח.
אפשר לקבל את גישתו של גזית ואפילו לכבדה, כל עוד ביטא את רגשותיו כלפי המנוח. אבל גזית היה כעוס ומעוצבן על כולם. הוא מצא מחדל באבטחה ובפיקוח על שלומו של טופז, ומצא את האשם, שירות בתי-הסוהר, כך שנותר רק להעניש את האחראים. גרוע מזה, הוא הציג גישה שעל-פיה צריך לשפוט את טופז לנוכח מפעל חייו, ובמשתמע, אין בפרשייה אחת כדי להעיב על גודל כשרונו ופועלו. גם על כך אפשר היה לעבור לסדר היום. הרי אין לתפוס שדר וחבר ברגעי צערו, גם אם תוך שימוש במיקרופון פתוח ובשידור חי.
ואז הגיע הרגע שהביא לי את הסעיף. גזית הגיב לטיעון, שאם שפיטת סך כל פועלו של דודו טופז היא גישה תקפה, הרי שצריך להחילה גם על יגאל עמיר. גם עמיר היה בחור טוב, בעל אידיאלים ואמונות, כך ששפיטתו על-פי מעשה קצרצר אחד אינה הוגנת.
בתגובתו התפרץ גזית והבהיר מהו לדעתו ההבדל הגדול שבין טופז לעמיר: שעמיר נשפט ויצא אשם ואילו טופז הוא רק בגדר חשוד. חשוד שלא הוכחה אשמתו! שלא הורשע מעולם! גזית דוחה על הסף את הטענה שטופז הודה במעשים שמיוחסים לו, ומתפרץ שוב. מי אומר כך? המשטרה, והיא הרי זו שהדליפה.
כאן, תוך שאני מודה לגזית על שסייע לי בגיבוש דעה בנושא, זיפזפתי הלאה. אסור, אני אומר לעצמי, לקבל במקרה הזה את המנטרה "חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו". התאבדותו של טופז אינה מטהרת אותו מחשד כבד. אשמתו של טופז ברורה כמו עצמותיהם השבורות של אבי ניר ושירה מרגלית וסיוטי הלילה של בנה בן השבע, וכמו הפחד שיקנן מעתה אצל כל מנהל מדיה שדוחה כתב יד, או רעיון להפקה.
אני רחוק מלהשתכנע שמפעל חייו של טופז תרם משהו בעל ערך לחברה שאנו חיים בה. אבל גם אם ישנם הסבורים שהותיר כאן חותם, חותמו מיטשטש לנוכח המעשים שבהם הוא נאשם. את אלה צריך יהיה לזכור, את השאר אפשר לשכוח. כולל הכישרון הגדול, אם היה כזה, שגם בו נעשה שימוש קלוקל.
מאוחר יותר, מול המחשב, למקרא דבריו של רביב דרוקר בבלוג שלו, מצאתי את עצמי מהנהן. דרוקר שיגר את הדברים בשעה 09:23, כך שדבריו הם בגדר תגובה ראשונית שלא עברה עידונים. הנה קטע. זהירות:
"לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו. המשך הסאגה היה מכאיב מדי ומרגיז מדי. לא דחוף לנו לשמוע את הטיעונים להקלה בעונשו, את עדי האופי ובטח לא עוד כתבות על שגרת חייו בכלא. ששירות בתי-הסוהר יבדוק את השלומיאליות שאיפשרה לטופז להתאבד. אני שמח שהם שלומיאליים".
דברים קשים, שאינם נעימים לקריאה. אבל היום, כשהתרבות שאנו חיים בה פוטרת אדם מאחריות למעשיו, יש טעם לאומרם. עד לא מזמן היה נהוג בתרבויות מפותחות כי מי ששירת את הציבור וכשל, הושאר בחדר עם אקדח טעון עד שיישמע קול הנפץ. לא שצריך להתגעגע לימים שבהם כל מי שלקה בחולשת הדעת אולץ ליפול על חרבו. גם לא לימיהם של אברהם עופר ויעקב לוינסון, שחסכו מעצמם, מיקיריהם ומאלה שנתנו בהם אמון את ייסורי ההליך המשפטי ושלחו יד בנפשם בעוד מועד.
אבל היום, כשנוטים להזדהות עם מצוקותיו של כל בריון, נוכל ופושע הנדרשים לשלם את חובם, כשמבינים ללבם, לקשייהם, לנפשם הסעורה, כשמאמינים שהם קורבנות השיטה, שהם קורבנות מזימה אפלה – צריך לייחל לימים שבהם יידרשו אנשים לקחת אחריות ציבורית ומוסרית על מעשיהם.
אם זה מה שדרוקר מבקש לומר, אני נוטה להסכים איתו. אם לכך כיוון דודו טופז בהתאבדותו, אני מכבד את מעשהו.