לפני כחודשיים כתבתי על האנשים שיושבים ליד, אותם עיתונאים, עיתונאים אמיתיים, שיושבים באולפני הרדיו והטלוויזיה ליד שופרות, דוברים מטעם, פוליטיקאים כושלים ומסיתים מקצועיים, ומלבינים את הופעתם מעצם ישיבתם לידם. תהיתי האם האנשים האלו עושים זאת בלית ברירה או דווקא מבחירה, האם מאחורי הקלעים הם מביעים תסכול בשל הסיטואציה שאליה הם נקלעו והאם הם מבינים את הנזק העמוק שהם גורמים למקצוע העיתונות.
בין השופרות הזכרתי את עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, אבל צריך להודות ביושר שהוא קטגוריה בפני עצמו. ביסמוט אינו מסית מקצועי או פוליטיקאי כושל. הוא פשוט ליצן. הוא אדם שהאינטרסים שלו כל כך שקופים שנדמה שהוא עשוי מפלסטיק. אין בו כל תחכום, שום עומק, רק שני דברים: הערצה עיוורת, ילדותית ופלקטית לבנימין נתניהו ודונלד טראמפ.
מותר לנופף בפומפונים ולהחזיק בשלטים המכריזים על אהבת אמת לנשיא ארצות הברית שלעבר, אחד האנשים הדוחים ביותר שאי פעם אכלסו את הבית הלבן (והבית הלבן ידע נשיאים דוחים), אבל ממי שמתהלך בעולם כשהוא מצויד בתואר "עורך ראשי" של עיתון, ושמופיע בטלוויזיה לפחות אחת לשבוע, מצופה שיידע לחבר שני משפטים ברצף. אבל ציפיות, כמו שנהוג לומר, זה לכריות, בטח שלא לבועז ביסמוט.
בועז ביסמוט (משמאל) עם עיתונאי חדשות 12 (מימין:) דנה ויס, רינה מצליח וערד ניר, "אולפן שישי", 27.8.21 (צילום מסך)
במהדורת "אולפן שישי" האחרונה (27.8) פנה דני קושמרו לביסמוט וביקש ממנו, כמי שסיקר פגישות בבית הלבן, להצביע על הבדלים בין הפגישה בין בנט לביידן לבין פגישות קודמות שהתקיימו בין ראשי ממשלות ישראלים לנשיאי ארצות הברית. הנה תשובתו שנמתחה על פני דקה ו-56 שניות:
"כשדיברו על היחסים באזור, מדינות ערב, גם רוחו של טראמפ, היתה, אתה יודע, הסכמי אברהם, לפני איזה שנה. אז עכשיו תראה, אני אתמול כאשר הוזמנתי למשדר המיוחד רשמתי ראשי פרקים. ורשמתי דבר מסוים שאגב אני הולך להחמיא פה לראש הממשלה בנט: 'כל ממשלה בישראל חייבת להעמיד בראש סדר היום המדיני-בטחוני את העניין האירני ולדחוק ממנו את המעורבות האמריקאית המזיקה בנושא הפלסטיני', רשמתי את זה לעצמי אתמול. וראיתי את ה.. את ה... את ה... בסוף המפגש, שמעתי את ראש הממשלה בנט ואכן ביידן דיבר באמת על העניין שאירן לא תהיה גרעינית ולא במשמרת שלי אלא בכלל ובאמת המעורבות האמריקאית המזיקה בנושא הפלסטיני לא שמענו לא ראינו, אז זה טוב מאוד ואני מוחא כפיים כמו כולם אבל אבל. אין ספק שפה אתה רצית בפגישה במפגש הזה שתהיה רוח טובה וזה ברור אף אחד פה לא ציפה שהשניים ילכו שם מכות ושיהיה שם עימות.... אנחנו יודעים היטב הרי אמנון הזכיר קודם שבנט מתנגד לרעיון שתי מדינות לשני עמים בזמן שביידן והמחנה הדמוקרטי ובכלל הפרוגרסיסטים [כך במקור; י.ד] שנכנסו שם זה מה שהם רוצים. עכשיו לא מתעמתים, עכשיו הזמן, אה מבחינת ביידן, עכשיו הזמן הוא בכלל לאפגניסטן. אבל דבר אחרון, הערה, הערה אחרונה. אתה יודע בסיפור הזה של בנט עכשיו אני רואה את החיבוק הגדול וכולם מאוד מתלהבים מהוויזות אתה יודע לא זוכר שהתלהבו מהעברת השגרירות בירושלים כמו שמתנהגים עכשיו מוויזות אולי, מוויזות אולי. אבל צריך להבין למה. אין ספק שאמריקה יכולה לחכות עם העניין הזה של שתי מדינות, להקפיא את זה, כי מה למעשה, העשר דרגות.. עשר מעלות ימינה מה בנט באמת עשה הוא מכשיר את הקרקע אתה יודע הוא לא לארבע שנים, זו ממשלה פריטטית, יהיה ראש ממשלה אחריו והזמן עובר מאוד מהר, בדיוק כמו הסכם הגרעין, 15 שנה, פה זה אפילו פחות, כמה זה, זה שנתיים וחצי, ואז האמריקאים יודעים היטב שיהיה להם ראש ממשלה הר-בה יותר טוב בעניין הזה של שתי מדינות אה, אה, אז אמנון, יש להם זמן. ובעניין הזה של ראש ממשלה הקודם, הוא רוקן מתוכן את כל רעיון שתי המדינות ואתה יודע את זה היטב".
אני שואל את עצמי האם כאשר אנשי ימין, ואפילו ביביסטים מושבעים, האם כאשר הם מאזינים לביסמוט, הם מוחאים כפיים בהתלהבות או שמא הם מגרדים בפדחתם ומנסים לפענח את תשפוכת המלים המשופצלחת הזו שרק הולכת ומשתפצלחת ככל שהמונולוג נמשך. נדמה שזה לא מקרי שסגנונו הרטורי של ביסמוט מזכיר יותר מכל את סגנונו של אהוב ליבו, דונלד טראמפ, שכל ניסיון לעקוב אחר חוט המחשבה שלו דומה לניסיון לעקוב אחר קשקושי הנייר של ילד בן 3.
אלא שכאמור, השאלה שמעניינת אותי יותר היא לא סגנון דיבורו האינפנטילי של ביסמוט אלא מה עובר בראשם של העיתונאים שיושבים לצידו באולפן. נדמה שכמו הרעלת כספית, גם לביסמוט יש השפעה מצטברת על העצבים של עיתונאי חדשות 12, שכבר לא יודעים את נפשם מרוב בושה ולא מצליחים להסתיר – אולי כבר לא מנסים להסתיר – את הלעג שהם חשים כלפי מי שהוכנס לאולפן נגד כל היגיון מקצועי. יש טעם רב לגוון את הדעות ב"אולפן שישי", אבל הרי ביסמוט לא מציג דעה. הוא שולף מלים אקראיות ואז מחבר אותן.
משום כך, ניתן לראות כיצד כאשר ביסמוט מזכיר ללא שום סיבה את טראמפ, ערד ניר מהנהן בראשו כלא מאמין ומבליע צחקוק. כאשר הוא מציין שאף אחד לא ציפה ש"ילכו שם מכות ויהיה עימות" רינה מצליחה לא מצליחה (משחק המילים לא מכוון) להסתיר את החיוך והמבט שהיא מגניבה לכיוון של דנה ויס.
אותה ויס פוערת את פיה, מהנהנת בראשה ולא מצליחה להסתיר את תדהמתה המוחלטת מטענתו ההזויה של ביסמוט לפיה הוא "לא זוכר שהתלהבו מהעברת השגרירות בירושלים כמו שמתנהגים עכשיו מוויזות אולי, מוויזות אולי". באותו רגע ממש גם ערד ניר לא מצליח לשלוט בעצמו ופולט צחוק של ממש (שנשמע בהקלטה) ופעם נוספת, מהנהן בראשו כמי שלא מאמין למשמע אוזניו.
רון ירון (צילום: אורן פרסיקו)
לא קשה להבין למה: הפסטיבל התקשורתי שהיה בישראל סביב העברת השגרירות האמריקאית לירושלים השתווה, בקושי, לפסטיבל התקשורתי שוודאי התרחש למרגלות הר סיני בשעה שמשה ירד עם לוחות הברית.
נדמה שגלגולי העיניים, החיוכים ומה שנראה כמו פרצי הצחוק בלתי נשלטים נוכח הלירלורים האינסופיים של ביסמוט, חושפים את תחושותיהם של חברי הפאנל כלפי ביסמוט ואפילו מרמזים על סוג של מרד במי שכפה עליהם להאזין לבלבולי המוח האלו. העניין הוא שזה לא מצחיק. ביסמוט הוא תקלה מתמשכת שפוגעת לא רק במוניטין (ההולך ומדרדר) של חדשות 12 אלא גם, ובעיקר, באיכות השיח הציבורי בישראל ובערכים בסיסיים, כמו נניח, "אמת".
ויס, מצליח וניר מוזמנים להירגע ממופע הסטנדט-אפ ואז, יחד עם חבריהם לחברת החדשות, הם צריכים לקיים את מה שמכונה באנגלית no bullshit conversation עם עורך "אולפן שישי", רון ירון, העורך הראשי, גיא סודרי ומנכ"ל חברת החדשות, אבי וייס. מספיק עם הבושה הזו.
למעשה, הראשונים לדפוק על השולחן צריכים להיות אנשי האגף הימני בחברת החדשות, אנשים כמו עמית סגל, עופר חדד, סיוון רהב-מאיר ודומיהם. ביסמוט פוגע באופן אנוש בעמדה האידיאולוגית שהם שוטחים באופן קבוע, הוא חותר תחתיה והופך אותה לקריקטורה. מוטב שיצביעו על דמות אחרת שתייצג באופן אמיתי, עמוק ורציני את עמדות הימין ויקראו להחליף את הדחליל המגוחך שעושה נזק לכל מי שרואה בעצמו איש ימין אמיתי.