דקות אחדות לפני הסוף זה קרה, הכל נפל למקום. האייטמים הדלוחים. הכותרות המתאמצות. הוויזואליה הלא רלבנטית. רגע לפני תום מהדורת החדשות, חילופי דברים קצרים בין המגישה, נוה דרומי, לבין אחד הטאלנטים של הערוץ, ינון מגל, חיברו את הנקודות למסקנה חותכת: ערוץ 20, שיעבור בקרוב לערוץ 14 בשלט, פשוט לא מסוגל לעשות חדשות. מתברר שקל יותר להחליף שלטון מאשר את ההרגל להיות שופר.

דרומי, שהגישה ברביעי בערב (28.7) את "הסיפור המרכזי", מהדורת הערב של ערוץ 20, היתה רגע מסיום השידור. זה היה בתום דקות ארוכות שבהן הידסה בין שורת כתבים (גברים כולם, זה בטח מקרי) שגמגמו בעילגות על נושאים שניכר שהם פשוט לא מבינים בהם (גם זה בטח מקרי) – מענייני תכנון ובנייה בשטחים ועד לאולימפיאדה (מדליה מיוחדת בהקשר הזה מוענקת לכתב הספורט עתי שלו, שהתקשה להגות מונחים בסיסיים בהתעמלות קרקע והימר בביטחון על סיום הקריירה של ביילס).

ועוד לא הזכרנו את הפריים ששודר ברקע של דיווח על חקירת אונס בדרום תל-אביב – סתם תושבים שחורי עור שאינם קשורים לאירוע, בלי לציין כמובן שהם אינם קשורים לאירוע; ותמונה מרחוב נווה-שאנן, למרות שהאירוע המתואר אירע בכלל בשכונת התקווה. פוטטו פוטטו.

אחרי כל זה, דרומי נחתה בפינה המוכרת לעייפה ממהדורות חדשות אחרות, זו שבה שותים את דקות הפריים-טיים האחרונות במטרה לקדם בכלל תוכנית אחרת של הערוץ. והפעם, זו של ינון מגל. "איך החיים עכשיו כש'הארץ' ואת כבר לא?", שואל מגל את דרומי בחיוך זחוח, ברפרור למהומה זוטא שחוללה החלטת "הארץ" להפסיק לפרסם מאמרים פרי עטה.

"רגילים", משיבה דרומי, ומשתפת בנימה נרעשת שח"כ ישראל כץ כינה אותה קודם לכן "חוצפנית". הסצנה המדוברת אירעה מוקדם במהדורה, במהלך מונולוג אינסופי של חבר-הכנסת מהליכוד, שסבר, אולי בצדק מבחינתו בהתחשב בנסיון העבר שלו עם הערוץ, שהוא מרצה באמפי רב משתתפים שהאולפן משמש בו תפאורה.

כשדרומי בכל זאת העזה לשאול אותו שאלה (האם הצעת החוק לפיצול הליכוד מכוונת הלכה למעשה אליו) – שאלה עיתונאית רלבנטית, כמעט מתבקשת – כץ, שנזרק פתאום מן האמפי בחזרה למציאות, פלט מההלם: "חוצפנית". דקה אחר-כך, כשהבין שהוא אינו יודע כלל היכן הוא ומיהי אותה אשה שניצבת לידו – האם היא נערת המים? הדוברת? האחראית על הכיבוד? מיהי ולמה היא מפריעה לו? – שאל אותה, במטותא, איך בדיוק קוראים לה. נו, למי מאיתנו זה לא קורה.

התחושה היא שדרומי, שבזמן אמת לא העירה דבר לח"כ, מספרת את זה למגל כמי שרוצה להסיר מעצמה עול של ספק. לפתור מעשה שסימני שאלה מרחפים מעליו. לבדוק את גובה המים. ובקיצור, להבין אם זה מקובל שפוליטיקאי "משלנו" שמתראיין באולפן יתייחס למראיינת כאל סמרטוט, והאם ייתכן שזה באמת לא בסדר לשאול אותו שאלות.

"באמת? איפה שאלת אותו? פה בתוכנית?", שואל מגל בנימה מופתעת-משועשעת. "וואי", הוא משיב, "יש דברים שלא שואלים". "למה? אתה לא היית שואל?", ממשיכה דרומי לתהות. "מותר לי לשאול, נכון?", היא מבקשת אישור. מגל משיב לה ש"זו זכותה לשאול", אבל ממהר להסביר לה שהיא "לא בכיוון". היד שליטפה היא היד שסוטרת, כמו ששרה רונה קינן. בכל זאת, יש דברים שלא עושים.