יש לי חבר שנוהג להסביר למה עדיף שתהיינה מה שיותר משפחות פשע. ככה, הוא אומר, כל הבלגן יוצא החוצה. התחרות מעוורת אותם, השנאה חושפת אותם. החיסולים, קרבות הרחוב, המודיעים, עדי המדינה, הבוגדים, הנבגדים. תאר לעצמך מצב שתישאר רק משפחת פשע גדולה אחת, הוא אומר. נכון שהרחובות יהיו שקטים, אבל גם שום דג מת לא יצוף על פני השטח ולא יהיה לנו מושג שבחסות השקט הזה הפשיעה חודרת יותר ויותר עמוק.
זו אמירה נחמדה שאינה נוגעת חלילה לעיתונים. ובכל זאת נזכרתי בה אתמול כשרביב דרוקר פנה ב"שלום לך" אל הבעלים של "מעריב" עופר נמרודי" ("המקור", שליפות מהמותן", ערוץ 10). "אני לא מתיימר לדעת איך מצילים את 'מעריב'", אמר דרוקר, "אבל חושב שאני יודע מה לא לעשות: אל תתחיל להתערב שוב בעריכת העיתון". דרוקר מזכיר איך נמרודי מחק לאחרונה כמה מהאמירות הפחות קורקטיות של בן-ציון נתניהו על כלתו, שרה, מהראיון שנתן ל"מעריב", אחרי שראש הממשלה התקשר אליו בדרישה כזאת.
דרוקר, כמובן, צודק, ואני מסכים לחלוטין עם קביעתו כי "בשנה וחצי האחרונות הפך 'מעריב' לעיתון הגון ונקי, אחרי כמה שנים לא קלות", כמובן בזכות עורכיו, דורון גלעזר ורות יובל, שהתפטרו לאחרונה. מובן מאליו ש"הדבר האחרון שהעיתון צריך עכשיו זה התערבויות לא ממש ענייניות בעריכת העיתון", כפי שדרוקר מציין.
אבל זאת אינה הבעיה העיקרית שלנו, של דרוקר ושלי. גם אם יוענק ל"מעריב" מגן ההגינות ולעופר נמרודי פרס האתיקה העיתונאית, לא זה מה שיעזור כרגע ל"מעריב" לשרוד כעיתון עצמאי. הבעיה שלנו היא איך לגרום לכך ש"מעריב" לא יימחק. שלא יימחק במובן הפשוט, ושלא יימחק ברכישתו על-ידי אחד ממתחריו. כזכור, קבוצת "הארץ" ניסתה לא מזמן לעשות סיבוב שני על רכישת "מעריב" (סיבוב ראשון נעשה ב-1992, עם רכישת חלק ממנו מיורשי רוברט מקסוול בשותפות עם נמרודי וצדיק בינו, שותפות שממנה נסוגו שוקן וצדיק תוך חודשים אחדים). בסיבוב הנוכחי נוהל משא-ומתן בין נמרודי לשוקן, שלא צלח, כשברקע מפעיל "הארץ" קמפיין בוטה לחשיפת מצבו הרעוע של "מעריב". אם "מעריב" יירכש על-ידי אחת ממשפחות העיתונות הקיימות, השם והמערכת ימשיכו פיזית להתקיים, אבל רוחו כעיתון עצמאי בוודאי תתמוסס. ובפשטות, אם "הארץ" ירכוש את "מעריב", הוא לא ימהר לשלהב את הרוחות בדיווחים על מצבו הנואש. מן הסתם יקרה ההפך, יודפסו מודעות על כפולות עמודים שיחגגו את הישגיו, הממשיים או המדומים, אם יהיו כאלה.
זמן קצר לאחר שפרש מהשותפות בבעלות על "מעריב", הביא שוקן לחשיפת "פרשת האזנות הסתר", דבר ששלח בסופו של דבר את נמרודי לשתי תקופות מאסר. אלה היו ימים של מלחמת חורמה בין עיתון לעיתון, תקופה מכוערת לעיתונות ולעיתונאים. פלורליזם עיתונאי דסטרוקטיבי, שהתבטא בחשיפות ובחשיפות נגד. והנה, באופן פרדוקסלי, מסך כל המינוסים נוצר פלוס מעניין. מה שעיתון אחד רומם, האחר השפיל, במי שהאחד תמך, האחר התנגד. מי שיעלעל בארכיונים יגלה לפחות שני נראטיבים הפוכים לחלוטין בסיקור משפטי האזנות הסתר כפי שהופיעו אז ב"מעריב" וכפי שדווחו בעיתונים האחרים. המאבק הבין-עיתוני חילחל אז לתחומי הכלכלה והפוליטיקה.
כמעט שלא ניתן היה אז למצוא סיקור הוגן בעיתון אחד; מה שזה הלבין, האחר השחיר. בימי מלחמת המו"לים צריך היה לקרוא שני עיתונים יריבים כדי לבנות באופן עצמאי תמונת מציאות מתקבלת על הדעת. זו היתה אמנם תקופה שחורה, אבל היא עדיפה על תקופה לבנה, שבה עיתון-על ענק שהכל מסונכרן בו ישייט בנועם בעולם שיצר.
ייתכן שהתכווצות שוק העיתונות המודפסת תגרום לכך שבשלב מסוים, החלש משלושת היומונים הוותיקים יצטרך ללכת הביתה, ורק שניים יישארו לגמר הגדול. יהיה עצוב וכואב לאבד כלי אחד מן הטריו, גם אם נגינתו צורמת, וטובת הקורא היא שהתהליך הזה יעוכב עד כמה שרק אפשר. ייתכן שבעוד עשור תתחיל לנבוט כאן חלופה כלשהי ליומונים הקיימים והתמעטותם או העלמם תזיק פחות. בינתיים צריך לתמוך בקיומו של "מעריב", "הגון ונקי" יותר או פחות, העיקר שישרוד.
בתחביר שבו השתמש דרוקר, הייתי מנסח זאת כך: אני לא מתיימר לדעת מי צריך להיות הבעלים של "מעריב", אבל חושב שאני יודע מה לא לעשות. צריך למצוא לעיתון מקורות מימון, אבל אסור לאפשר לאחד המו"לים הפועלים בשוק לנצל את ההזדמנות ולהשתלט עליו.