על-פי וואלה ברנז'ה, לפחות שלושה מ"בכירי הסופרים בישראל" חתמו על עצומה נגד הלחצים הכלכליים והמשפטיים שמפעיל ראש ממשלת איטליה ואיל המדיה סילביו ברלוסקוני על העיתונות בארצו. יפה. אם יש כאן מישהו שאינו בעד חופש הביטוי והעיתונות – שיקום!

ברלוסקוני תבע עיתונים באיטליה ובאירופה על לשון הרע ופגיעה בפרטיות, ובראשם את היומון הרומאי "לה-רפובליקה". הוא מבקש לחסום מידע שהחל לזרום עם גירושיו מוורוניקה לאריו, אשתו ב-19 השנים האחרונות ואם שלושה מילדיו.

בחמשת החודשים האחרונים נחשפה מערכת קשרים בין ברלוסקוני בן ה-72 לנערות ליווי, ולכך נוסף הגילוי כי ראש הממשלה חגג עם נערה בת 18 מנאפולי בשם נעמי לטישיה את יום הולדתה, העניק לה צמיד יקר ולכאורה הבטיח לסייע לה בפיתוח קריירה. כתב "לה-רפובליקה", ג'וזפה ד'אבנצוֹ, הציג ב-14 במאי עשר שאלות פומביות לברלוסקוני, בהסתמך על פרסום בשבועון "ל'אקספרס" הצרפתי (שגם הוא בין הנתבעים).

הנה, לשם המחשה, שלוש שאלות מן העשר:

8. האם נכון, כפי שאומרת נעמי לטישיה, שברלוסקוני הבטיח לה שיוכל לסייע לקריירה שלה בתעשיית הבידור או, לחלופין, בזירה הפוליטית? האם "שימוש בגוף הנשי לקידום פוליטי" אינו מחליש בעיני ראש הממשלה את הדמוקרטיה, כפי שטוענים נגדו אישים וארגונים המקורבים למפלגתו?

9. ורוניקה לאריו אמרה שבעלה "מבלה עם קטינות". פרט לנעמי, האם יש קטינות אחרות שראש הממשלה פוגש או "מגדל", אם להשתמש בביטוי שלה?

10. ורוניקה לאריו אמרה: "ניסיתי לעזור לבעלי. הפצרתי בכל אלה שקרובים אליו שיעשו כמוני, כפי שעושים למי שמצבו לא טוב. כל זה היה לשווא". מומחי גריאטריה (כמו פרופ' סלביולי מאוניברסיטת מודנה) סבורים שהתנהגות מינית אובססיבית, כפי שמתארת לאריו, יכולה להיות תוצאה של "דגנרציה פסיכו-פתולוגית של אישיות נרקיסיסטית". מהו אפוא מצב בריאותו של ראש הממשלה?

סילביו ברלוסקוני (צילום: פלאש 90)

סילביו ברלוסקוני (צילום: פלאש 90)

"לה-רפובליקה" המאוים (אם כי תפוצתו עלתה יפה מאז החלה הפרשה להתגלגל מעל דפיו) אירגן צעדי מחאה ובהם הפגנת ענק (300 אלף איש לדברי המארגנים, 60 אלף איש לדברי המשטרה), שהתקיימה אתמול (שבת, 4.10.09), ועצומה, שעליה חתמו עד עכשיו כ-460 אלף בני-אדם ובהם עיתונאים, סופרים ואנשי שם. נוסח העצומה, אגב, הוא בסדר גמור. גם אילו היו מעירים אותי משנת הלילה ומקריאים לי אותו, הייתי אומר: אני חותם!

הנה עיקרי העצומה:

"תביעת הדיבה נגד 'לה-רפובליקה' היא האחרונה ברשימה ארוכה של התקפות על היומון, שאפשר לראותן רק כניסיון להשתקת העיתונות החופשית ולהרדמת דעת הקהל, בכך שנסולק מזירת המידע העולמית, דבר שירחיק את ארצנו ממעגל הדמוקרטיה [...].

"[...] יש רק דרך אחת להגיב לכך, ולא בהשתקת השואלים. אך במקום זאת, התגובה היא בהפחדת אלה המממשים את זכותם 'לבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות', כמצוין ב'הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם' של האו"ם שנתקבלה ב-1948, כשלעיני מנסחיה עמדה הדרך שבה מידע עוות וסולף לכלל תעמולה תחת המשטרים האנטי-דמוקרטיים של המאה העשרים.

"המדאיג הוא שהיוזמות הללו אינן מגונות פה אחד, הן אפילו לא מדווחות על-ידי המדיה, וישנם משפטנים שמוכנים אפילו לתת להן ביטוי משפטי".

למה דווקא "לה-רפובליקה"?

מעוררות קנאה, מסיבת הרשת הגדולה שערך "לה-רפובליקה" והמסיבה הממשית שנלוותה אליה. כמה משמח היה אילו נערכו כאן כמה מסיבות כאלה, עם עצומה כזאת בדיוק. כמה טוב היה לנהל מאבקים עיתונאיים שבהם העולם כולו מתייצב לימיננו כמעודד וממריץ לקידום חופש הביטוי. ב"עולם" הכוונה היא לאנשי השם העומדים בתור להצטרף למפגן ההזדהות ולמאות אלפי החותמים האלמונים.

תארו לעצמכם מסיבת רשת כזאת בדרישה לסלק את החוק הפלילי מתביעות לשון הרע, כמקובל במדינות מפותחות; לתמיכה במאבק בשרירות הצנזורה הצבאית, שסגירת "חדשות" היתה רק קצה הקרחון של פועלה; לעידוד המוחים נגד לשכת העיתונות הממשלתית, המפריעה לעיתונאים במלאכתם.

ולמה לא לתמוך בתחקירנים הנאבקים באימפריה כמו זו של האחים עופר? נכון, לא ידוע על קטינות המעורבות בעניינם ולא על נערות ליווי, ובכל זאת, האם אין אלה תביעות לצורכי הפחדה המיועדות לסכור את פיותיהם של טרדנים עם מצלמה ומיקרופון? תארו לכם את סארמאגאו, ד'פרדייה ולנצמן מתייצבים מאחורי השקשוקות של רוזנטל ועבודי. אילו היו עושים זאת, האם העולם לא היה מקום טוב יותר?

למה דווקא "לה-רפובליקה"? יש בעולם הפרות ברוטליות, לעתים רצחניות, של חופש הביטוי והעיתונות, בדמוקרטיות ובמשטרים אחרים. עיתונאים נהרגים על משמרתם, נרצחים בבתיהם, עצורים וכלואים, נרדפים עד חורמה.

המכון הבינלאומי לעיתונות שמושבו בווינה מציף את תיבת המייל שלי במחאות על המתרחש ברוסיה, באוקראינה, בשבדיה, בפינלנד, בסלובניה, בדרום-קוריאה, בהודו, באורוגוואי, וזה עוד לפני שמתחילים לעסוק במשטרים קשים באמת לעיתונות במדינות כמו עיראק, בורמה, אזרבייג'ן, סומליה, אתיופיה, סרי-לנקה או ונצואלה.

מי קובע את בכירותם של האינטלקטואלים?

הנה ניסיון פרוע לתת תשובה חלקית לשאלה למה דווקא מאבקו של "לה-רפובליקה" זכה להצלחה עולמית שכזו.

לשם כך יש צורך בשאלה מקדימה: מה לוואלה ברנז'ה ולראש ממשלת איטליה? ובכן, זו שאלה של זווית ראייה. וואלה ברנז'ה רואה בפרשה שטח שיפוט שלו, כי הפרשה קשורה בעיתונות והיא טומנת בחובה תוויות כמו "קטינה סוררת", "נערת ליווי", "שערוריית מין", "זקן אשמאי", "פוליטיקאי הולל", "גירושים מכוערים". וגם "מסיבה גדולה". מסיבה גדולה שנציגינו בה עונדים תוויות כמו "שלושת הטנורים", "השלישייה הפותחת", "המשפיעים", "אם אתה לא שם, אתה לא...".

מעניינת הטרמינולוגיה שבה משתמשים המדווחים לצורך הגדרת הגיבורים. לכאורה חומר הגלם של וואלה ברנז'ה משיק ל"ידוענים", שהרי גם העיתונאים וגם גיבורי המדיה הם סוג של ידוענים. אבל כאן מנסחי הידיעה משתמשים בביטוי החצצי "בכירי הסופרים בישראל". בכירי? סליחה, הם עברו מכרז? דורגו? קיבלו תקן? שכרם צמוד לשכר השופטים המחוזיים?

וגרוע מזה. בדיווח של "הארץ" באותו עניין מוגדרים החותמים כ"אינטלקטואלים בכירים". אוקסימורון כה צורם לא נשמע כאן שנים. האם דיוגנס היווני הוא אינטלקטואל בכיר? לא בטוח. בהנחה שלא חונה ליד החבית שלו מאזדה 6, ייתכן שהוא אינטלקטואל מדרג בינוני או שמא הוגה בדרג זוטר.

עוז, יהושע וגרוסמן (צילומים: פלאש 90)

עוז, יהושע וגרוסמן (צילומים: פלאש 90)

כך או כך, מתרבים הסימנים שמדובר כאן במסיבה גדולה. אינטלקטואלים, סופרים, עיתונאים – כולם בכירים – כבר חתמו. ואתה?

כולם חתמו. ואני? טוב, אלי לא פנו. הנה דילמה: אם פונים ואני חותם, שמי יפאר את הדיווחים על התפתחות בעצומה. אם סתם אחתום, חתימתי תהפוך לנתון סטטיסטי. אהיה לעוד טוקבקיסט אחד ששלח "כל מלה בסלע".

לעצומות הרשת יש תכונה מעניינת. כמעט בלתי אפשרי לאתר בהן חותם יחיד. כרגע נכנסתי לאתר העצומה נגד ברלוסקוני. עד לרגע זה חתמו 457,997 איש, ששמותיהם פזורים על פני 4,580 דפי רשת. אם תיכנסו ממש ברגע זה תראו את חתימתי, שמספרה אולי 458003. כן, חתמתי. סתם כך. למה לא? אני בסך-הכל בעד. זה לקח לי 20 שניות ואני מרגיש שעשיתי משהו היום. אבל החתימה שלי מהבהבת על הדף הזה רק עד שהדף הבא ישטוף אותה. ובינתיים, עד שהחותם שהותרתי ייעלם, שוטטתי לי בין הדפים אנה ואנה, ולא מצאתי אפילו מכר אחד.

כאן, כדי לתת לבכירים התומכים את המשקל הראוי, נכנס לתמונה אתר העיתון "לה-רפובליקה", ומכריז מעת לעת על המצטרפים החשובים לרשימת החותמים. פורמט שמזכיר במקצת את הרמקולים ביריד הספרים: "עכשיו יחתום הסופר...". בעשותו כך יוצר העיתון מחלקה ראשונה של אנשי שם ידועים, כאומר: לא רק המאסות איתנו, אלא, ובעיקר, המשפיעים.

ב-10 בספטמבר הוזכר דויד גרוסמן באתר "לה-רפובליקה", בטור המדווח על אנשי שם ששמם נוסף לחותמים על העצומה, בין בניסיו דל-טורו לנאדין גורדימר ולז'ראר ד'פרדייה. ב-14 בחודש הוזכר שם עמוס עוז כחותם, בין קלוד לנצמן לז'וזה סאראמאגו ולברנאר אנרי-לוי. ב-23 בחודש הוזכר אבּרם יהושע, הסופר והאינטלקטואל (הם לא כתבו "בכיר"), שחתם בין ניק הורנבי לאלפרידה ילינק ולאלסה אוסוריו.

צחי קומה מדליק פנס

ועכשיו לעניין אחר לגמרי, כמו שאומרת מיקי חיימוביץ'.

בעודי הוגה בהבדל בין אנשי שם לידוענים, מצאתי חומר הראוי לתשומת לב. קצה חוט שכדאי להיאחז בו. לא בכתביו של בא"ל (ברנאר אנרי לוי, החותם המתמיד), אלא דווקא במשנתו של צחי קומה, אתם יודעים, מ"העלוקה", אותו מדור רכילות ב"ידיעות אחרונות" שאף אחד לא ממש אוהב.

זה שבוע שאני תוהה לפשר הזוגיות הלא שגרתית שבין סילביו ללטישיה – אופס... אני מתכוון לקוונטין ודניאלה. מה לאחד מגדולי הבמאים ולמי שהיתה מהראשונות לנשור מבית "האח הגדול VIP"? מה לה ולמי שכתב את הדיאלוג הנצחי בין וינסנט וֶגה לג'ולס וינפילד ב"ספרות זולה"? מה לו ולמי שמעידה על עצמה שהיא "אוהבת מוזיקה ונרות" ומבהירה למי שטוענים כי הצטרפה ל"אח הגדול" כדי לקדם את הקריירה המדשדשת שלה ש"ממש לא. הקריירה שלך זה כשאתה מוציא שירים, לא כשאתה נחשף. ההחלטה היתה כל-כך רגשית, שהיא בכלל לא מתחברת אצלי להחלטה קרה של קריירה. אני בחרתי מתוך הלב...". האם פיק היא הגרסה המקומית למיה ולאס?

הקולנוען קוונטין טרנטינו והזמרת דניאלה פיק. ספטמבר 2009 (צילום: אמיר מאירי)

הקולנוען קוונטין טרנטינו והזמרת דניאלה פיק. ספטמבר 2009 (צילום: אמיר מאירי)

והנה, בפרשנותו המדינית מהיום, האיר לי צחי קומה את הדרך בבלגן הגדול שמסביב. את היחסים בין פיק לטרנטינו הוא מאפיין כברית אינטרסים, ובמלותיו: "מדובר בסך-הכל באינטרס כפול. פיק רוצה לשפר את מעמדה בישראל, והוא רוצה להיראות [דווקא בהקשר של "ממזרים חסרי כבוד"] בחברתה של צעירה יהודייה נאה".

לא, אני אומר לעצמי. זה לא יכול להיות. אין שום ברית אינטרסים בין סופר שחותם על עצומה ובין הפרסום שהוא זוכה לו בשל כך. שם הרי מדובר בידוענית זוטרה, וכאן באינטלקטואלים בכירים. ובכל זאת למה? האם בשם העיקרון הטהור של הגנה על חופש הביטוי? אם כן, למה לא קנו כמה סופרים מניה בחברה של מיקי רוזנטל, שבה אוספים מימון למקרה שיפסיד במשפט הדיבה שהגישו נגדו האחים עופר?

האם יצר הידוענות גורם לסופרינו לחתום על לא חשוב מה ולא חשוב איפה, או שיש כאן מכה כפולה: קטעי עיתונות גם בעברית וגם באיטלקית, שני שווקים חשובים. עדיין לא סלחתי לסאראמאגו שבא במסוק משמים לרמאללה, באביב 2002, בעיצומה של האינתיפאדה, ולימד אותנו בכמה משפטים לאיזה נאצים בדיוק אנחנו דומים. טומי לפיד, אז חבר-כנסת, הגיב על כך באומרו שאלה הם דבריו של מלומד טיפש, שאינו מבין דבר במתרחש.

אז, סאראמאגו לפחות בא לכאן כדי למחות. היום הוא כבר חותם ישר ברשת. מוסדות אקדמיים בישראל שסופגים עצומות על עצם השתייכותם למדינה המוקצה צריכים לזכור שחתימה על עצומה ברשת כרוכה בפחות מעורבות אישית מפתיחת חלון במכונית כדי לתת מטבע להומלס.

השתנות מושג התהילה

ובאותו עניין, הנה מתברר שהעולם כולו עוסק בידוענות. "גלריה" מהיום מעשיר אותנו בכתבה על תחום אקדמי חדש, "לימודי ידוענים" (Celebrity Studies). בכתבה מצוטטת ד"ר סוזן הולמס, חוקרת ידוענים בריטית (ידועה), האומרת: "המחקרים עוסקים בהשתנות מושג התהילה לאורך זמן מימי הוליווד ועד לתהילה הרגעית של תוכניות המציאות", ומציינת ש"כיום אפשר להתפרסם כי נראית בחברת מפורסם אחר".

ואילו הכותב, דורון חלוץ, מציע תובנה, שבה אסיים: "השינוי בהתייחסות האקדמית לידוענות נובע גם מהשינוי במפת הסלבס עצמה. בשנים האחרונות, עם פרוץ תוכניות הריאליטי, נולד דור חדש של ידוענים. אבל גם אגפים גבוהי מצח כמו ספרות, מוזיקה קלאסית, אקדמיה ופוליטיקה עברו תהליכי סלבריפיקציה".

קח אותי ליאו, קח אותי קוונטין, קח אותי בולי. קח אותי כחלק מתהליך סלבריפיקציה, או קח סתם.