ח"כ אחמד טיבי, אתמול בכנסת (צילום: מרים אלסטר)

אגף האיקסים

"שוק המזון לתינוקות לא התאושש מרמדיה", נכתב בכותרת דיווח של נווית זומר ושושנה חן במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "במקום תחרות עזה בין שלוש יצרניות גדולות, כיום למטרנה ולסימילאק אין מתחרים אמיתיים. הנסיונות לשינוי המצב עדיין מתעכבים", נכתב בכותרת המשנה. כותרת הגג היא "היום שאחרי הכרעת הדין", ורצועה בתחתית הדף מפנה ל"סיקור נרחב בעמודי החדשות". אכן, אלמלא ההחלטה האומללה של הרשויות להמשיך לאכוף בנוקשות את צו איסור הפרסום הדרקוני על פרשת חייו ומותו של זיגייר (שנודע רק כ"אסיר איקס"), היו שערי העיתונים מוקדשים בוודאי לעיסוק בהכרעת הדין של בכירי חברת רמדיה. עיסוק תקשורתי שלא היה מסב מבוכה כלשהי לבכירי מערכת הביטחון והשלטון בישראל.

אלא שכידוע, במסדרונות הכוח החליטו לנסות ולהמשיך את השתיקה שחולל צו איסור הפרסום מאז 2010, שנת כליאתו ומותו של זיגייר, וגילו כי הכוח שהעניק להם החוק מגיע עד למקבלי ההחלטות באתר ynet (שהיה הראשון לפרסם, עד כמה שידוע לי, את דבר קיומו של "אסיר X" בכלא איילון) והקולגות בישראל, אולם אינו משפיע על עיתונאים ברחבי העולם. ומשאלו הציפו את פרטי המקרה, בעידננו הדיגיטלי (והליברלי?), תש כוחו של החוק גם בישראל, והוא נאלץ לצמצם עצמו מפני המידע השואף להתפרץ. כוחה של הדחיקה מתגלה כעת בעוצמת ההתפרצות.

"תיק פשע חמור 8493 מדינת ישראל נ' פלוני אלמוני", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "סוכן המוסד בגד?", נכתב באותיות ענק בשער "ידיעות אחרונות". "ה'גרדיאן': 'זיגייר עבד בחברת קש של המוסד שמכרה ציוד אלקטרוני לאיראן'", נכתב ב"מעריב". בשערי שלושת העיתונים מתפרסמת תמונה בולטת של פניו של זיגייר, מחייך. שער "ידיעות אחרונות" הוא המעוצב ביותר, של "מעריב" הסולידי ביותר (או יותר נכון: של "הארץ" סולידי פחות), שלושתם מפציצים את הקורא באלפי מלים, מעט מידע חדש, הרבה פרשנות, על מי שזהותו כבר לעולם לא תחזור לאגף האיקסים.

ב"הארץ" כותב אמיר אורן בחריפות על "כישלון מערכתי" ו"עד כמה נכונה התחושה שאין על מי לסמוך". "יש להגן על המדינה, אבל לא בשיטות אפלות", מסכם מאמר המערכת של העיתון המבקר את "היעלמותו" של זיגייר. ב"מעריב" מזכירה תהילה שוורץ-אלטשולר לחוגגים את חופש המידע הפורץ סכרי צנזורה בעידן הדיגיטלי שהיה צריך את הטלוויזיה האוסטרלית כדי שהמידע שעוכב במשך שנתיים יבוא לידיעת הציבור. ב"ידיעות אחרונות" המידע החדשותי המקיף ביותר: שמעון שיפר קורא להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, איתן הבר ורונן ברגמן כותבים, ברוח "ידיעות אחרונות", "בעד" ו"נגד" פרסום הפרשה (נחשו בעצמכם מי הוא מה), וצביקה ברוט כותב כי "אחרי שעוררו סערה, זכו חברי-הכנסת שחשפו את פרשת 'האסיר X' לגיבוי דווקא מראש המוסד. תמיר פרדו למקורביו: 'אין לי שום טענה כלפיהם. לא יעלה על הדעת שמישהו ינסה להגביל את הח"כים".

לראש המוסד אולי אין טענות, אבל לעיתוני הממסד דווקא יש. שופר השלטון "ישראל היום", וגם "מקור ראשון" במהדורתו היומית המדולדלת, מציגים סיקור שונה לגמרי מזה של העיתונים הגדולים. כותרתו של "מקור ראשון" ניטרלית, דיווחית, אולם בכפולת העמודים שהוא מקדיש לפרשה מתפרסמים רק טקסטים המביעים עמדה ביקורתית כלפי עצם הדיווח על הפרשה. מעניין כיצד תירצו לעצמם העיתונאים האחראים על כתיבת ועריכת הטקסטים הללו את הסתירה המובנית הזאת. "צחי הנגבי: 'פרשת האסיר X לא ראויה לדיון ציבורי'", נכתב בכותרת ידיעה אחת. "ח"כ רגב: להעמיד לדין את הח"כים שחשפו את הפרשה". אסף גולן כותב על "קשיי הצנזורה במאה ה-21". "לפעמים מותר לשתוק" היא כותרת טורו של אריאל כהנא.

ב"ישראל היום", עיתון תלוי, ההטיה השלטונית מודגשת הרבה יותר. "האסיר X: הפרסום והנזק", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "לאחר האיפול: פרשת האסיר שהתאבד נחשפת, הוויכוח מתחיל". בכך "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמוקד סיקורו את פרשת זיגייר אינו זיגייר, אלא סיקורה של הפרשה. ייתכן שזהו משפט מבלבל מעט, אולם הוא יכול להסביר מדוע ב"ישראל היום" סובלים פחות מאותה סתירה מובנית שהוזכרה לעיל. במלים אחרות, עיתונאי "ישראל היום" ממילא אינם מרגישים כמי שניצבים בחזית מול מוקדי כוח שעליהם לחדור כדי לחזור עם מידע ביקורתי, אלא כמי שמשמשים זרועם הארוכה של אותם מוקדי כוח. "המוסד אינו האויב" היא כותרת טורו של עמוס רגב, היוצא במתקפה נגד אלוף בן, עורך "הארץ", ונגד עיתונות חופשית באופן כללי. בעולמו של "הארץ" המוסד אינו האויב. בעולמו של רגב המוסד הוא הידיד. לא הציבור.

ב"ישראל היום" מספקים פרשנים תימוכין לקביעה כי יש ויכוח בנוגע למדיניות העמימות והצנזורה. יואב לימור קובע כי "ההסתרה עלולה להזיק" משום שבעידן הנוכחי "קשה לשמור על מידע". דן מרגלית קובע כי היה כשל נקודתי בכך שניסו לאכוף את צו איסור הפרסום על הדיווחים על התחקיר האוסטרלי. "היה צריך להניח לסיפור להתפרסם ולשתוק", הוא מייעץ, לא ברור אם לאנשי הצנזורה, לפוליטיקאים, לאנשי המוסד, לעיתונאים ואולי לו עצמו. גדעון אלון, כתב הכנסת הוותיק שהופך לפרשן, כותב כי המעשה של הח"כים חנין, טיבי וגלאון היה "תרגיל" ו"תרגיל מסוכן".

"יש הבדל בין פרסומים ברשת לבין כותרות ראשיות ופרשנויות למכביר בעיתונות הישראלית", גוער רגב ב"הארץ" ("הצבוע, הציני, גבה הלב"), על אף שגם הוא עצמו יודע שאת הכותרות הראשיות והפרשנויות למכביר בעיתונות הישראלית הביא השלטון על עצמו בעצם צו איסור הפרסום הגורף, בטיפול הנוקשה וחסר הבינה בצדדים הציבוריים של הפרשה. "התקשורת בעולם לא יוצאת מגדרה", עולצת כותרת ידיעה ב"ישראל היום", המודפסת שני עמודים אחרי הפמפלט של רגב. "פרשת בן זיגייר אמנם מככבת בארץ ובאוסטרליה, אך בתקשורת הבינלאומית היא לא בכותרות הראשיות",  פורצת בחדווה כותרת המשנה הפרובינציאלית, והיא חותמת: "עיקר העיסוק: צווי איסור הפרסום בישראל". אם רגב, עורך ריכוזי שכמותו, הוא מי שכתב את הכותרת הזו, המתמצתת את התובנה שלפיה מדיניות הצנזורה הישראלית היא הטריגר לעיסוק התקשורתי המוגבר, כיצד התיישב אצלו המאמר שכתב באותו גיליון? רביב דרוקר לא יספיק כאן, אולי יורם יובל.

נדב איל, אולי גם פרשנים אחרים, עומדים על פן נוסף של הנזק שהסבה מדיניות הצנזור הכושלת של מדינת ישראל. התחקיר האוסטרלי, מציין איל, היה "מלא בטעויות עובדתיות". ואכן, כמה מהטענות וההאשמות המרכזיות שהוטחו בעיתונות וברשת ביומיים האחרונים זוכות כעת להכחשה נמרצת מצד השלטונות: "האסיר הוחזק בזהות בדויה, אולם משפחתו קיבלה מיידית הודעה על דבר מעצרו, והוא יוצג בכל ההליכים שנוהלו בעניינו על-ידי עורכי-דינו. האסיר הוחזק בכלא מכוח פקודת מעצר שהוציא בית-המשפט המוסמך. ההליכים בעניין האסיר לוו על-ידי הגורמים הבכירים ביותר במשרד המשפטים, וזכויות הפרט של האסיר נשמרו, בכפוף להוראות הדין".

אם מדינת ישראל היתה מנפיקה את ההודעה לעיתונות המצוטטת לעיל מיד אחרי שידור התחקיר האוסטרלי והתחלת ההתעניינות התקשורתית כאן בישראל, גורם שלטוני זה או אחר היה סובל אולי מכך שהמבוכה הציבורית הקדימה ביממה, אבל מתדמיתו של השלטון עצמו היה נחסך חלק מהפגיעה. גם אורן ב"הארץ" מצביע על כך שהמשטרה (בעקבות מאמר שאורן עצמו כתב, לדבריו) הקדישה מאמץ מיוחד לחקירת מותו של זיגייר (שנקבע כהתאבדות), אולם לא פירסמה את דבר החקירה או תוצאותיה. "עוד שגיאה ישראלית טיפוסית", קובע אורן. הנה שוב הפער בין שני קוטבי המינוח "צורכי ביטחון", בין בטחונם של האזרחים לבין בטחונו של השלטון; בין תדמיתו של השלטון לבין תדמיתה של המדינה.

פרשת רמדיה

"פרשת רמדיה: המנכ"ל והבעלים זוכו, טכנולוג המזון הורשע", נכתב בכותרת על שער "גלובס". "בשפה פשוטה אפשר לומר, שפעם נוספת הופל התיק על השין-גימל. בעלי החליפות המצוחצחות יכולים לחזור הביתה בשלום", כותב יובל יועז ב"גלובס". הכרעת הדין היא "מסר לשוק העסקי בישראל בדבר צמצום אחריותו של הדרג המנהל על ההחלטות המקצועיות המתקבלות בדרגות הביניים של החברות שהם מנהלים".

לא צריכים טובות

התבטאות של הנגיד היוצא מגיעה לכותרות העיתונים הכלכליים. "פישר מזהיר: הגירעון יחמיר השנה", נכתב בכותרת "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "דו"ח חריף של בנק ישראל", נכתב בכותרת המשנה המובילה לדיווח של גד ליאור; "ללא העלאת מסים וקיצוצים עמוקים, הגירעון ב-2013 יתקרב ל-5%. 'החוב עלול להגיע בעוד כמה שנים אפילו ל-100%". "בנק ישראל בדו"ח שהוסתר חודש וחצי: 'הממשלה מוכרחה להעלות מסים בגובה 6 מיליארד שקל", נכתב בכותרת ידיעה של אמנון אטד ב"כלכליסט".

"הפסדנו" היא הכותרת הראשית של מוסף "כלכליסט", "ראיון מבהיל עם פרופ' תומס פיקטי, המומחה העולמי הגדול ביותר לאי-שוויון". "זה לקח 80 שנה, אבל חזרנו לשיאי האי-שוויון של 1929", נכתב בכותרת הראיון, שערכו אורי פסובסקי ומיקי פלד. "תומס פיקטי, חוקר האי-שוויון המוביל בעולם", נכתב בכותרת המשנה (אגב, איפה מתפרסם הדירוג של חוקרי האי-שוויון?), "הוא האב הרוחני של מחאת ה-99% בארצות-הברית. בראיון בלעדי למוסף 'כלכליסט' הוא מסביר כיצד קיצוצי המסים הדרסטיים הובילו את האי-שוויון לשיאים חדשים, מוכיח שמשבר 2008 לא שינה דבר, ומתריע מפני השתלטות מוחלטת של המאיון העליון על ההון העולמי".

הכתבה עצמה נפתחת בציטוט של פיצג'רלד: "תן לי לספר לך על העשירים. הם שונים ממך וממני". את המלים האלה כתב הסופר "בתקופה שבה מספר קטן של אילי הון הילכו על פני האדמה כאילו היו אלים, שמות כמו רוקפלר, קרנגי ומלון היו עדיין אנשים בשר ודם, והעושר באמריקה התנקז לידי מעטים. העידן הזה נקטע באחת בהתרסקות הגדולה של 1929, שסימנה את תחילת השפל הגדול. העשירים ירדו ממרכז הבמה, ואת מקומם תפסה בהדרגה המשפחה מהפרברים עם שני ילדים, מכונית וכלב. עידן מעמד הביניים החל. אבל עכשיו, מתברר, העידן המוזהב שוב כאן".

"למה הצרכנים מממנים גם את מועצת החלב?", שואלת הכותרת הראשית של "כלכליסט" עצמו. "מחירי החלב שבפיקוח הועלו השבוע ב-3.5% ועשויים לעלות בשיעור דומה בהמשך", נכתב בכותרת המשנה. "הם היו יכולים להיות נמוכים יותר אם מועצת החלב היתה ממומנת על-ידי המדינה, יצרני החלב והמשווקים; המע"מ על מוצרי יסוד כמו חלב היה קטן יותר; לרפתנים היה תמריץ לייבא את מזון הפרות הזול ולא את המזון היקר; מבנה ההוצאות של תנובה הקובע את מחיר החלב ושלא שונה מאז שנת 2004 היה מתעדכן ונבדק על-ידי רו"ח חיצוני; הרפתות הקטנות שמייקרות את מחיר המטרה היו מתייעלות" (יניב רחימי וניר צליק).

"תיאוריית החלחול עובדת. בהוצאות", נכתב בכותרת נוספת על שער "כלכליסט". "שכר הבכירים זינק בשנים 2003–2011 פי חמישה מהשכר הממוצע במשק. העושר לא חילחל למעמד הביניים, הרצון להידמות לבכירים ברמת ההוצאות דווקא כן". בכפולה הפותחת של העיתון מסביר אורי פסובסקי "איך מס על שכר הבכירים יצמצם את אי-השוויון במשק". לכאורה אפשר היה להניח קשר ישיר של סיבה ותוצאה גם ללא הסבר המתפרש על פני שני עמודי עיתון, אלא שלפעמים יש להריע למי שמנסה להסביר את המובן מאליו – במציאות המתנהלת מאליה אחרת לגמרי.

"זיסר והנהלת אלביט-הדמיה חגגו, המשקיעים משלמים", נכתב בכותרת ידיעה במדור שוק ההון ב"כלכליסט". "בכירי אלביט-הדמיה קיבלו בעשור האחרון שכר בהיקף של כ-190 מיליון שקל. נוסף לשכר נהנה זיסר מדמי ניהול ששולמו ישירות לחברות שבבעלותו. מאז שנת 2000 שילמה אלביט-הדמיה מיליוני דולרים לחברה פרטית של זיסר עבור שימוש במטוס". כותרת הגג היא "כספומט ציבורי".

עוד כותרת על שער "כלכליסט": "3 מיליארד שקל. ההנחה השערורייתית שמקבלת טבע מהמדינה על הרווחים הכלואים". "המס השנתי הממוצע של טבע – רק 3.7%", נכתב בכותרת "גלובס על הבוקר" המצורף ל"מעריב". בגליון "גלובס" עצמו, שיצא אתמול, הכותרת הראשית מפרטת עוד: "הרווח של טבע בישראל ב-7 השנים האחרונות – 12.5 מיליארד דולר. המס ששילמה טבע בישראל ב-7 השנים האחרונות – 459 מיליון דולר. שיעור המס השנתי הממוצע ששילמה טבע בישראל – 3.7%, לעומת מס חברות של 25%". "טבע חושפת בדו"חותיה", נכתב בכותרת המשנה, "שוקלת לשלם לקופת המדינה תשלום חד-פעמי של כ-700 מיליון דולר, כ-2.6 מיליארד שקל, בגין הרווחים הכלואים שהצטברו אצלה בהיקף של כ-40 מיליארד שקל. היתה אמורה לשלם לפחות 10 מיליארד שקל". "מס עלוב", מכנה כותרת דיווחה של טלי ציפורי את שיעור המס המוטל על החברה.

"תפסיקו לאיים", נכתב בפתח תמצית טורה של סטלה קורין-ליבר, המודפס על שער העיתון. "אנחנו כבר לא בשנות ה-50 ולא צריכים טובות. יש ציבור עובדים, מהנדסים, מדענים ואנשי הייטק ברמה עולמית, שיכולים להרים כל עסק. אז מי שרוצה – שילך". קורין-ליבר מכוונת בדבריה, כמובן, לחברות הבינלאומיות הדורשות הקלות מס אדירות מממשלות כתנאי לנדידת עסקיהן אל אותן ארצות. "בכל העולם כבר מבינים את עומק הציניות בהטבות המס שמדינה מעניקה מטעמים מעוותים אלה ואחרים ולא מקבלת תמורה. ציבור רחב תפס שהוא מנוצל".

בשנים האחרונות, כך נראה, מצטרפים עוד ועוד עיתונאים לאותו ציבור (שספק עד כמה הוא רחב). בינתיים אלו כמעט אך ורק עיתונאים כלכליים.

עוד כותרת ראשית

"חרדים שמתגייסים בגיל 22 עולים לצה"ל כפול מחייל רגיל", מודיעה הכותרת הראשית של "דה-מרקר".

ענייני תקשורת

העיתונים הכלכליים מדווחים על פרויקט חדש של המועצה לצרכנות, שתציג באתר האינטרנט שלה טבלאות השוואת מחירים של סל מזון במרכולים ברחבי הארץ. ב"גלובס" מדווחים כי סיירי המועצה מצאו (כצפוי) הבדלים של מאות שקלים בין הסופרמרקטים השונים. ב"ממון" מדגישה שושנה חן את "מחלות הילדות הקשות" של הפרויקט המקוון.

"טענות נגד רפי גינת: 'בעייתי שינהל את ערוץ 10 ויגיש 'כלבוטק'", נכתב בכותרת דיווח של לי-אור אברבך ב"גלובס". "טענותיו של יעקב שחם, יו"ר ועדת הטלוויזיה של מועצת הרשות השנייה, ייבחנו בשימוע במועצת הרשות, שאליו הוזמן גינת. ערוץ 10: 'אין ניגוד עניינים'". עוד מדווח אברבך: "הליך הפרה נגד קשת על מתן הנחות בפרסום לערוץ 24. הרשות השנייה דחתה את בקשת הזכיינית לשדר בערוץ 2 את גמר התוכנית 'אייל גולן קורא לך'".

"משנה כיוון כדי לשמור על רווחיות", נכתב בכותרת הגג לדיווח של הראל עילם ב"כלכליסט". "אינטל נכנסת לתחום התוכן: תשיק ערוצי טלוויזיה מקוונים". "ענקית החומרה הודיעה כי תתחיל לשווק השנה ערוצי טלוויזיה מקוונים שיהיו זמינים גם דרך טלוויזיות חכמות וממירים שיתבססו על מעבדיה. מטרה ארוכת טווח למהלך תהיה חדירה גם לתחום המכשירים הניידים, שבו היא סובלת מנחיתות לעומת מתחרותיה".

לילית וגנר מדווחת ב"24 שעות" כי ביום השנה למותו של דודו גבע ייחנך במוזיאון עין-חרוד "סטודיו על שמו, בו יוצגו יצירותיו שטרם נחשפו".

אתמול הגיש "המגזין", מוסף "מעריב", שער מוזר אפילו בשבילו. הכותרת הפנתה לכתבה על השחקן אורי הוכמן, ש"נפרד מהצגת היחיד שלו", המבוססת על סיפוריו של אתגר קרת, ושיארח לרגל כך כמה שחקנים ואת קרת עצמו. אלא שהתמונות שעיטרו את השער, של אותם מתארחים, היו בבירור תמונות ארכיון מקריות, ותמונתו של הוכמן עצמו, גיבור הפרשה, היתה רפרודוקציה מטושטשת ותו לא. הכתבה עצמה הציגה רק את "הסיפור האהוב" מהקורפוס של קרת שבחרו כל אחד מהשחקנים וקרת עצמו. הפעם, אולי, הביצוע וההגשה החובבניים הם משום שמדובר בפעולת סיכול. היום מופיע הוכמן בתצלום אקטואלי כשקרת מתרפק עליו, על שער "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה מזמינה לקרוא ראיון משותף עם השניים.