"זה נראה לי משהו כיפי, ולכמה חברים שמריצים על זה דאחקות הייתי אומר: 'אל תהיו כבדים'". כך, בערך, אומר פרד היאט, עורך עמוד המאמרים של ה"וושינגטון פוסט", לכתב הברנז'ה של ה"ניו-יורק טיימס". היאט התבקש להתייחס לתחרות שעליה הכריז עיתונו: "הפובליציסט הגדול הבא של אמריקה". ואם זה לא נשמע מזעזע דיו, אפשר להתנחם בכך שבאנגלית זה נשמע עוד יותר גרוע: America’s Next Great Pundit.

"יש לך דעה. אבל האם יש לך מה שצריך כדי להישמע?", שואל ה"פוסט", ומציע למי שרואה עצמו כדעתן ובעל יכולת ביטוי לנסות את כוחו בתחרות, שאם יצלח אותה יקבל הזדמנות לכתוב טור פובליציסטי במשך 13 שבועות, לקבל 200 דולר לטור, וליהנות מהכנסה מופלגת של 2,600 דולר ובתהילה הנלווית.

התחרות, ששמה ניתן בהשראת סדרת הריאליטי America’s next top model, תיפתח בתחילת נובמבר. המעוניינים להשתתף מתבקשים לשלוח מאמר בן 400 מלה על נושא אקטואלי ולהוסיף לכך פסקה קצרה על אודות הכותב ומדוע הוא סבור שעליו להיבחר. עשרה מן הפונים יזומנו להשתתף במעין נבחרת, שבה יוטלו עליהם משימות ואתגרים ותיבחן יכולתם לשאת בתואר ה"פנדיט" הבא. ה"פוסט" יקים פאנל מקצועי שיבחן את העבודות, וקהל הקוראים יצביע על המתחרים. בכל סיבוב ינשור מתחרה אחד, והאחרון שיישאר יוכרז כפנדיט שבדרך.

כדי להמחיש את ממדי הפרדוקס הזה מבקש הכתב של ה"טיימס", ריצ'רד פרז-פניה, מקוראיו לדמיין הכלאה בין עולמו של ג'ורג ויל לרחבת "כוכב נולד". ויל, מכותבי המאמרים של ה"פוסט", מתאים להגדרה המילונית ל"פנדיט", מושג שמקורו בתרבות ההודית: אדם ידוע ומכובד בזכות חוכמתו והידע שלו. מלומד, מומחה, בעל סמכות, אדם בעל יכולת שיפוטית וראייה ביקורתית. בעיון בביוגרפיה המקצועית המרשימה של ויל אני מבחין בתכונה חשובה נוספת שהוא עונד כתכשיט: האות הראשונה של שמו האמצעי. ג'ורג' פ. ויל, כמו תומס ל. פרידמן. כמו חנוך ש. מרמרי, אם לא מאוחר מדי.

"Ian Loves the Post" (צילום: GoonSquadSarah, רישיון cc-by-nd)

מן העבר השני מחמיא הבלוגר כריס וייגנט ל"פוסט" על היותו אחד מהעיתונים המעטים שמנסים להתאים את עצמם לשינויים שעוברת התעשייה (ה-MSM, מיינסטרים מדיה, כפי שמכונים כלי התקשורת הקיימים). "תנו ללא מקצוענים להשמיע את קולם מעבר לעמוד 'המכתבים לעורך' הוא באמת רעיון חדש", הוא אומר. "תחרויות זה משהו שהאמריקאים אוהבים במיוחד, ותחרויות ריאליטי מושכות מיליונים, והכי חשוב, רובם המכריע צעירים, וזה הקהל שעיתונים צריכים".

וייגנט, המעיד על עצמו בהתנשאות-מה שהוא מחובבי העיתון המודפס (עמודי התשבצים והקומיקס), גם כועס על ה"וושינגטון פוסט". "אני חייב להודות שאני מתלהב פחות ופחות מה'פוסט', במיוחד מאז שפיטרו את דן פרומקין", הוא כותב. "אבל האבידה שלהם היתה הרווח של 'הפינגטון פוסט', ששכר את פרומקין לערוך את הדסק הפוליטי שלו". ב-12 השנים האחרונות שימש פרומקין מפיק, עורך ובעל טור (White House Watch) באתר ה"וושינגטון פוסט". ביוני השנה אולץ לצאת לדרך חדשה, בכיוון שעושים עיתונאים רבים, לרוב מאונס, מן העיתון אל הבלוגוספירה.

וייגנט ממחיש בדבריו, בלי משים, את תופעת הדלת המסתובבת שה"וושינגטון פוסט" מסמן ביוזמתו החדשה. כמו עיתונים מסוגו בעולם, ה"פוסט" משחרר, מסיבות כלכליות בעיקר, כמה מבעלי הטורים שלו.

הדלת לבניין ה"וושינגטון פוסט"; העיתונאי דן פרומקין (צילומים: EclecticBlogs, jdlasica; רישיון cc-by-nc-sa)

בעולם הישן נהוג היה שתפקיד בעל הטור או כותב המאמרים הוא שיאו של המסלול העיתונאי. זהו תפקיד שהנושא בו מגלם בשלות, ותק, ניסיון, ידע, חוכמה, מעמד איתן ושם טוב, הן בקרב הקוראים והן אצל מקבלי ההחלטות. על כן היה נהוג שהכותב גם מתוגמל בהתאם. במיינסטרים מדיה נהנו הפנדיטים למיניהם מן המשכורות הכי טובות בקומת המערכת – מה שהפך אותם, מאז פרוץ המשבר, ליעד כבד ונוח לקיצוצים. אם פובליציסט אחד שווה בעלותו לשלושה רפורטרים, למה להתמודד עם שלוש עריפות ראשים כשאפשר להשיג זאת באִבחה אחת?

ובעוד הפנדיטים הקיימים מדוללים, ועימם מצטמק משקלה הפיזי והסגולי של ההגות שהעיתון יכול לספק, מחפש העיתון "כוחות צעירים"; כנראה לאו דווקא לרענון קונספטואלי, אלא גם, ובעיקר, בשאיפה להוזיל עלויות. כמה טוב יהיה למצוא את הכותב הגדול הבא ולשלוח לו צ'ק על 200 דולר למאמר.

אירוע מדכדך יותר מאשר מלהיב

אני מחפש נימה של אירוניה עצמית במיזם של ה"וושינגטון פוסט". היא בוודאי קיימת בפרויקט, בעצם אימוץ פורמט הריאליטי ובשם האוקסימורוני שניתן לו, אבל התוכנית נשמעת רצינית לחלוטין, ועוד לפני שיצאה לדרך היא מטלטלת את עולם העיתונות החבול. הנה, העיתונות הישנה עתידה להשתמש בכלים החדשים כדי להתרענן, מאורע שמחולל תגובות מעורבות, ובכל מקרה נרגשות.

הבשורה שהעיתון שהולך לשחק בריאליטי הוא דווקא ה"וושינגטון פוסט", עיתון שהיה פורץ דרך בתחומי הקלאסיקה העיתונאית, מחדדת עוד יותר את השאלה, האם העיתון שחשף את ווטרגייט יוצא מדעתו? האם העיתון שהציג את אחד המודלים הראשונים לעיתון אינטרנטי, שהפך גם הוא לקלאסיקה, ניגף מול אי-היכולת להחזיר את השקעות הענק בו? דומה שעצם העלאת היוזמה היא אירוע מדכדך יותר מאשר מלהיב. ניסיון פתטי של העיתון המצוין להחזיק את ראשו מעל המים.

בן ברדלי, עורכו המיתולוגי של ה"פוסט" בימי ווטרגייט, מתקרב לתשעים, והשחקן ג'ייסון רוברדס שגילם אותו הלך לעולמו לפני עשור כמעט. השחקן הבא שישחק עיתונאי כבר יגלם את מט דראדג' (שחשף את פרשת מוניקה לוינסקי ב-1998) או את הארווי לוין (שהיה הראשון לבשר לעולם על מותו של מייקל ג'קסון). אם לנחש מי יהיה הזוכה בתחרות, אני מסתכן בנבואה כי מדובר בכותב צעיר, עכשווי, מעודכן, מוכשר, שהמקלדת שלו כבר הפריחה מיליוני מלים אל חלל הבלוגוספירה.

אני מניח שהמנגנון המשופשף של ה"פוסט" ימצא את האיש הנכון, וקוראי העיתון שייחשפו ליצירתו יידעו לזהות איכות כשייתקלו בה. ואם כך, עולה שאלה כבדת משקל: אם הבלוגוספירה היא בית-הגידול הטבעי למועמדים המבקשים לעבוד בעיתונות המודפסת, בשביל מה לפתוח ערוץ גיוס ישיר של כשרונות? אם יש בין הבלוגרים הפעילים מועמדים ראויים לכתיבת מאמרים, למה שלא ייכנסו בדלת הראשית, כפי שהיה במאתיים השנים האחרונות?

איזו אמירה טמונה ביוזמה כזאת? האם זו בשורה על סוף דרכו של מסלול הקידום הפנימי בעיתון? האם זהו איתות שאין עוד צורך להציג רקורד מקצועי מוקדם, ניסיון עיתונאי או יכולת כתיבה מוכחת? ברור שלא ביום אחד ישתנה מערך איתור, גיוס וקידום העיתונאים מקצה אל קצה. אבל אין ספק שזאת הצהרת כוונות לפתיחת דלת נוספת, שתהפוך עם הזמן לדלת הראשית.

חזון או הזיה

אני חושב על ה"וושינגטון פוסט" ורואה לא רק את ה"ניו-יורק טיימס", ה"גרדיאן" ועיתונים דומים בעולם שמשקיפים על המיזם ספק משועשעים, ספק מבוהלים, אלא גם על "הארץ", שהיה יעיל במיוחד בפרידתו מן הפנדיטים שלו.

"הארץ", שבצדק פינה מקום נכבד לכיסוי התחרות, צירף לדיווחו גם רשימה פרשנית קצרה של אלוף בן, עורך עמוד הדעות של העיתון, מקבילו של פרד היאט ב"פוסט". אלוף, יליד 1965, הוא מצעירי הפנדיטים. הוא עבר בהצטיינות יתרה את כל המסלול: כתב מקומון, תחקירן מבריק, כתב לענייני מערכת הביטחון, כתב מדיני, ראש מערכת החדשות וכותב מאמרים ומאמרים ראשיים. ניכר באלוף שידיו רועדות כשהוא כותב משפט כמו "הנה דרך לחבב את העיתון על קוראיו; שלח לנו מאמר ואולי תופיע מחר לצד הכוכבים שלנו [...] וגם אם לא, העיתון הוותיק ייראה פחות מעונב ויותר מעודכן לרוח הזמן, וידברו עליו בבלוגים ובטוקבקים ובתוכניות הפטפטת".

גם ידי רועדות. וכמו ועדת הפרס הנורבגית, אני מבקש שלא לסכם את שהיה, אלא לצפות אל העתיד. עתיד שבו החזון הוושינגטוני יישאב לכאן על-ידי העיתונות המתייבשת ויהפוך למיזם מקומי.

אני רואה ושומע בדמיוני את ראשי המערכת, ההנהלה והאסטרטגים של קידום המכירות והפרסום של יומון ישראלי מכובד מכונסים בחדר ישיבות "שבו דולקים האורות עד השעות הקטנות של הלילה", בניסיון להפיק לקחים מפריצת הדרך של ה"פוסט". אני מרגיש את הפיתוי המרחף באוויר, שומע את המלים "מעודכן" ו"לא מעונב" מתערבבות ב"באזז", ב"קהל מפולח", ב"חשיפה", ב"גילי 21–30", ב"חיתוך עלויות". ובעודי משקיף אל העתיד אני תוהה אם זהו חזון או הזיה, והאם כותבי הבלוגרייה הישראלית צריכים לצחצח מקלדות לקראת תחרות שכותרתה "בוא תהיה יואל מרקוס הבא".