כורים שוחות

מאז נחשף לפני יותר מארבע שנים המשא-ומתן הסודי שניהל בנימין נתניהו עם נוני מוזס להחלשת "ישראל היום", והאופן שבו התייחס נתניהו לשלדון אדלסון, הבעלים של החינמון, בשיחות ובחקירות המשטרתיות, רבו הספקולציות באשר להמשך הנאמנות הבלתי מסויגת של "ישראל היום" לראש הממשלה. היו פרשנים שמיהרו לקבוע כי האדלסונים העבירו את תמיכתם לבנט. היום, כשבנט ונתניהו אוחזים זה בגרונו של זה על המדרגות לכס ראש הממשלה, ב"ישראל היום" ממשיכים, כמו תמיד, לכתוב את העיתון מתוך חדר המלחמה של נתניהו.

מעמוד השער והלאה, העיתון מתבצר בבלפור בכל כוחו הרטורי, המוגבל כתמיד. הכותרת הראשית של "ישראל היום" מגויסת לקמפיין נתניהו לסיכול הרכבת הממשלה, ומסמנת את שתי נקודות הציון הקרובות במלאכת הסיכול: "עריקה" של חברי-כנסת מימינה ותקווה-חדשה, והצורך שייווצר להישען על תמיכה של ח"כים מהרשימה המשותפת. "הרשימה המשותפת מגויסת" היא הכותרת הראשית, וכותרת המשנה קובעת כי "עוד ארוכה הדרך להשבעה: לחץ כבד מימין על ח"כים מימינה ומתקווה-חדשה להצהיר שיתנגדו לממשלת לפיד-בנט. [ניר] אורבך אחרי פגישה עם יו"ר ימינה: 'אעשה הכל כדי שזה יצליח'".

"קרב עד המורד האחרון" היא כותרת הידיעה הראשית, של יהודה שלזינגר. כותרת המשנה יודעת לספר כי "מאות הפגינו מול בתי שקד ואורבך". על הפגנות הנגד, שלפי הפרסומים כללו יותר אנשים, לא שמעו בעיתון. יש גם מראית עין של איזון. ידיעה הנושאת את הכותרת "כל המשרדים האידיאולוגיים – בידי שרים ימניים", מוקפת מרכאות ליתר ביטחון, אך הכותרת בעמוד העוקב לא מותירה מקום לספק. "חלום הבלהות של הימין", נכתב שם מעל טור של לימור סמימיאן-דרש, החוזרת על מסריו של נתניהו אחד לאחד.

עמוד אחר-כך מגלים ב"ישראל היום" שהשותף הטבעי של אתמול הוא לא כדרך הטבע: "יו"ר רע"מ נגד קהילת הלהט"ב". לבסוף, חיים שיין קורא להנמיך את הלהבות ולקיים שיח מתון ומכבד. כותרת הטור היא לא "איי איי איי מהר תקראו למכבי אש קיבלתי כווייה מהחמאה הרותחת שנוזלת לי על הראש!!!", כנראה כי היתה ארוכה מדי.

זה רק בעמודי החדשות. בשער המוסף "ישראל השבוע" נדפסת תמונה של נפתלי בנט ואיילת שקד עומדים מתחת לשלט "זהירות תקרה נמוכה", ועליה הכותרת "מתנתקים", רפרור לטראומה המתנחלית הגדולה. העורכים כנראה שכחו שנתניהו הצביע בעד. "התגובות במערכת הפוליטית ביחס לשקד נעות בין ציניות מוחלטת וחוסר אמון, לבין תקווה שהיא אכן מתייסרת ושברגע האמת אפשר שתסיר ידה מהמהלך", כותב הפרשן הבכיר מתי טוכפלד, שעבורו המערכת הפוליטית כנראה מתחילה בליכוד ובציונות הדתית ונגמרת ביהדות-התורה ובש"ס.

מפגיני ימין בקרבת ביתה של איילת שקד אתמול בתל-אביב, מוחים נגד כניסתה לממשלה ללא נתניהו (צילום: אבשלום ששוני)

השיא מגיע כמובן בטור הפותח של המוסף, אצל בכיר הפרשנים הפוליטיים של "ישראל היום", אמנון לורד. ההצלחה של הפוליטיקאים יריבי נתניהו לאסוף מספיק חתימות כדי לכונן ממשלה, כפי שדורש החוק, היא אצלו "הפלת שלטון". כשטראמפ הפסיד בבחירות הפיצו תומכיו כי ספינות מלחמה סיניות משייטות סמוך לחופי אמריקה. מעניין מה יצוץ בטוריו של לורד בשבועות הבאים. בינתיים, הוא מספק הדגמה מלאת התמסרות לרטוריקת המראה של נתניהו, הרגיל להאשים את יריביו בתכונות השליליות הבולטות שלו עצמו, כשהוא מאשים "אנשים בעלי תפקידים בכירים לשעבר" בכך שהם מפיצים תיאוריות קונספירציה.

גם "בשבע" נגד בנט. כותרת השבועון החרד"לי, הנפוץ ביותר במגזר הדתי, חד-משמעית: "בשירות השמאל". "העסקה:", נכתב בכותרת המשנה, מעל לצילום של לפיד ובנט, "בנט יוותר על האידיאולוגיה ויספק לשמאל את ראשו הפוליטי של נתניהו. בתמורה, השמאל יעניק לבנט את ראשות הממשלה הנכספת כשלרשותו שישה מנדטים בלבד. ראש ממשלה ראשון עם כיפה – לא סיבה לגאווה".

הכותרת מובילה לטור של העורך הראשי, עמנואל שילה, שנושא את הכותרת "ממשלה רעה ורעועה". העמדה של "בשבע" משמעותית יותר מזו של "ישראל היום" – "בשבע" מעולם לא היה מחויב לנתניהו, ובצמתים מסוימים העדיף באופן ברור את בנט על פניו.

גם בעל הטור הפותח של מוסף "אנתחתא", ידידיה מאיר, נגד. מאיר כותב על בנט ש"ההתנהגות שלו נלוזה, נכלולית, נבזית, חסרת מעצורים, מסוכנת" וגם "בוגדנית", ושצריך לעשות הכל כדי שלא תקום ממשלת בנט-לפיד. הכל חוץ מרצח פוליטי, הוא מדגיש. האם בעל הטור מודע לחולי העמוק בסביבתו, כפי שעולה מכך שהוא מוצא את עצמו מחויב להבהיר לקוראיו הנאמנים שהוא אינו קורא להם לרצוח פוליטיקאי שהתנהלותו אינה נושאת חן בעיניו? התשובה שלילית. למעשה, ההבהרה משמשת את מאיר כמקפצה לכמה פסקאות שבהן הוא מאשים את השמאל באלימות והסתה.

הטור של מאיר, מהקיצוניים בבעלי הטורים בעיתונות הלא חרדית, מיועד למשוכנעים. הטור בהמשך הגיליון, של דביר שרייבר, משמעותי הרבה יותר. שרייבר לא סתם מגדף את בנט, אלא מתאר את חוויית העבודה איתו, סביב מערכת הבחירות לעיריית בית-שמש: "בישורת האחרונה, ממש בין לילה, הוא נטש את המועמדת שלנו והעביר את התמיכה למועמד היריב. על הדרך הוא גם התכחש לכל ההבטחות שפיזר עד אז ביד רחבה, ועושי דברו הנאמנים גם הפיצו ספינים ש – איך לומר בעדינות – לא היו אמת לאמיתה".

בנימין נתניהו, השבוע במליאת הכנסת (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ב"ידיעות אחרונות" כותב עמית סגל שנפתלי בנט הוא האחראי הראשון לכך שלא קמה ממשלה בראשות נתניהו. הוא "הערים קשיים". סגל לא מפרט. האחראי השני הוא נתניהו, משום שלא הציע לשותפיו הפוטנציאליים, הווה אומר בנט, הצעות אטרקטיביות במועד הנכון. אבל זה הכי קרוב שתמצאו לרטוריקה אנטי ממשלת בנט-לפיד. "בנט ולפיד סיכמו: הממשלה פתוחה גם להצטרפות המפלגות החרדיות", היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שכבר נכתבת מנקודת מבטם של מי שיהיו, אולי, בעלי הבית החדשים.

גם המשך הגיליון אפוף תחושת הקלה לקראת שובם של לפיד, ליברמן ושקד, השותפים הטבעיים של נוני מוזס, לכורסאות השלטון. "מי זה ניר אורבך?" היא הכותרת הלעגנית והעילגת לטורה של סימה קדמון, והידיעה הראשית – "הסתה ללא גבולות" – יוצאת נגד קרב המאסף של גוש נתניהו.

"'חזרנו לנורמליות', אמר לי אתמול אחד מעמיתי", כותב נחום ברנע, "הזכרתי לו שאמרנו אותן מלים ממש ביולי 1999, כשאהוד ברק החליף את נתניהו בלשכת ראש הממשלה. הקדנציה של ברק היתה קצרה וסוערת והסתיימה בהתפרקות כללית. האם זה מה שאתה קורא נורמליות, שאלתי. 'כן', השיב, 'באופן יחסי'".

ב"הארץ" לא פותחים שמפניות ורודות ומקפידים להיות ריאליים. או כמו שנתניהו קורא לזה: חמוצים. "ההודעה של לפיד כי 'עלה בידו' רק פתחה פרק נוסף בסדרת האימה שבה אנו חיים זה שנתיים וחצי. וזה עוד לפני 'שבוע הזעם' שמתכנן נתניהו", נכתב בכותרת הראשית, המחולקת לשתיים, בהפניה לטור של יוסי ורטר.

"כשאדם חסר מעצורים נאבק על הישרדותו, אין לשלול אפשרות שלא יסתפק בתרגיל מסריח. זוהי שעתם של שומרי הסף – ראשי זרועות הביטחון", נכתב בהפניה לטור של עמוס הראל, אולי הפרשן הכי זהיר ואנדרסטייטמנטי בעיתונות העכשווית. אם הוא מודאג, אולי גם אתם צריכים להיות מודאגים.

"תיק 2000"

"נוני מוזס קיים מו"מ על עסקת טיעון, היועמ"ש התנגד לתנאיה", נכתב בכותרת לידיעה של גידי וייץ על שער "הארץ". בשנים האחרונות הצבענו כאן שוב ושוב על האופן שבו "ידיעות אחרונות", באופן מסורתי עיתון אנטי-פרקליטות ושוטם מערכת המשפט, מעניק לה פתאום סיקור נוח ומלטף. הזכרנו גם את הרקע: משפט השוחד של המו"ל, העורך האחראי והאיש החזק בקבוצת התקשורת, שהם במקרה כולם אותו אדם, ארנון (נוני) מוזס. כעת נחשפה הפיסה החסרה בפאזל.

ב"ישראל היום", אראל סג"ל מהלל את בעז בן-צור, סנגורו של הנאשם בשוחד נתניהו. סג"ל כנראה לא עוקב אחרי הסיקור הצמוד של משפט המו"לים באתר "העין השביעית", אחרת היה נחשף לאופן שבו בן-צור מטעה שוב ושוב את העד אילן ישועה, ובמקום לשבח אותו היה ודאי נוזף בו על ההתנהלות הלא ראויה הזו.

ליברמן

הרשתות החברתיות זרקו השבוע מלוא הטנא פרחים על יאיר לפיד, שיבחו את התבגרותו והתבשלותו, רצינותו וויתוריו, שאִפשרו את הקמתה הצפויה, אם וכאשר, של ממשלת האחדות, כלומר השינוי, כלומר ממשלת השמאל ימ"ש. אבל אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי שמעולם לא הורשע, הפוליטיקאי שהכי הרבה מו"לים אוהבים לאהוב, הפוליטיקאי שעמדותיו האידיאולוגיות כל-כך מוצקות שהוא אינו מהסס להחליפן לפי הצורך, הוא אחרי הכל האדריכל האמיתי של החלפת נתניהו, מהלך שנולד, מי זוכר, כתוצאה מסירובו המפתיע של יו"ר ישראל-ביתנו להצטרף לקואליציית נתניהו במערכת הבחירות הראשונה בסבב הנוכחי.

ב"דה-מרקר" מקפיד גיא רולניק להזכיר כי ליברמן הוא פוליטיקאי "מסית, מפלג ומשחית" שהפקדתו על ברז הכספים של המדינה היא אירוע שגם העורך של "חכמי חלם" היה מהסס להכניס לאנתולוגיה. בשאר העיתונות העסקים כרגיל. יהודה שרוני מחמיא לליברמן ב"מעריב". ב"מוסף לשבת" ליברמן מוצג כאויב החרדים, מסגור שמחמיא לו כמובן, ואפילו ב"הארץ" אנשיל פפר זורק מלה טובה.

אחריות, לפי "ידיעות אחרונות"

ב"ידיעות אחרונות" הולכים על הראש של יובל כאהן בכל הכוח, בכותרת ענק פלוס תמונה על השער הראשי, וכתבה בת חמישה עמודים שבה הוא מוצג כמפלצת. מי זה יובל כאהן, אתם אולי שואלים? כאהן הוא מנהל מכינה שעשרה מתלמידיה נספו במהלך טיול מכינתי בנחל מדברי שעלה על גדותיו. כאהן הוא אחד משורה של דמויות וגורמים שייתכן שנושאים באחריות פלילית לאסון הידוע בשם אסון נחל צפית – וייתכן שלא. כאהן הוא אזרח רגיל, לא מחובר או מקושר, שאנשי העיתון (הנמכר) הגדול במדינה בחרו לחסלו תדמיתית ללא שום הסבר עיתונאי מלבד זה שדווקא תמלילי החקירה שלו הגיעו לידיהם.

אסון נחל צפית הוא עדיין יתום, המשפט עדיין בעיצומו. ייתכן שכאהן יימצא אחראי מבחינה פלילית לאסון, ייתכן שלא. ייתכן שתחקיר עיתונאי היה יכול למצוא אותו אשם ציבורית, אבל תחקיר כזה לא מתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות". זה לא מפריע לעיתון להרשיע אותו בכל זאת.

כאהן מציג גרסה קוהרנטית: בשל החשש משטפונות הוא אישר טיול בתוואי מסוים, אך הממונים בשטח בחרו בתוואי אחר. גם הם לא עשו זאת כלאחר יד, אלא לאחר שהתייעצו עם מומחים לעניין. האם הוא שקרן ומניפולטור? את זה יברר בית-המשפט. גם עיתונאי היה יכול לנסות לעשות זאת. אבל ב"ידיעות אחרונות" לא עושים כל מאמץ לברר את העובדות. לא משוחחים עם אנשים, ולא מביאים עדויות או ראיות.

זה בסדר לפרסם כתבה שעיקרה תמלילי חקירה. זה עלוב לפרסם כתבה כזו ולהעמיד פנים שפרסמת תחקיר ומצאת אשמים. הכתבת אילנה קוריאל והעורך רביב גולן יושבים כאן בכסאם כמחזאים, לא כעיתונאים. הז'אנר: מחזה מוסר. האשמה: כאהן לא בכה בחקירה. הקשר לעיתונות: כוחות החילוץ עדיין מחפשים. אגב, בהמשך הכתבה, במאמר מוסגר, כותבת קוריאל שבעצם כאהן כן בכה בחקירה. נו טוב. ככה זה באמנות המחזה. חופש היצירה.

קוד סודי על שער "ידיעות אחרונות"?

לעיתונות יש מקום להתגדר בו בסיקור אסון נחל צפית. אפשר היה לבדוק את גרסאות הנאשמים. למשל, לברר עם מרחב ערבה ברשות הטבע והגנים האם אכן ייעצו לקיים את הטיול, כפי שטוען כאהן. אפשר היה לעמת את הגרסה של כאהן עם זו של כפופיו, שאותם הוא מאשים בכך שלא עמדו בסיכומים לגבי מסלול הטיול. אפשר היה גם לעשות משהו אמיץ ומשמעותי יותר: להרים את הראש, לכוון גבוה ולהסתכל על האסון, וגם על חיפוש האשמים והאחראים, באופן מערכתי יותר.

במקום כל זאת, ב"ידיעות אחרונות" בוחרים באחד החשודים המיידיים ומרשיעים אותו בפשע רגשות. הרשעה שמתכתבת, איזה פלא, עם תגובות ההורים שב"ידיעות אחרונות" מדפיסים במשבצת מיוחדת. מהלך שהוא שיא העבודה העיתונאית בכתבה, שכל כולה ציטוט תמלילים והערות סנטימנטליות. כאהן הוא מטרה קלה. הוא לא מעורר אמפתיה, הוא קשור לאסון מחריד, והוא לא מאיים על "ידיעות אחרונות", שיכול בקלות לסמן עליו מטרה ולנעוץ בה מטווח אפס את החצים החדים בעולם: הורים שכולים.

"סביר להניח שאחד מהערכים שלאורם התחנכו כל חניכי המכינה לדורותיהם היה לקיחת האחריות", כותבת כתבת "ידיעות אחרונות", "אפשר לתהות לאן נעלם הערך הזה". ב"ידיעות אחרונות" מצפים מאדם שמואשם בפלילים, טרם הרשעתו וכשהוא טוען לחפותו, ש"יקח אחריות". הם עושים זאת בעיתון שהעורך האחראי שלו הוא אדם שמואשם בשוחד. כאהן, אגב, התפטר מתפקידו. ארנון (נוני) מוזס עדיין מחזיק בו.

ענייני תקשורת

אלימות נגד עיתונאים. "כתב ynet ו'ידיעות אחרונות' ניצל מרצח", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "זה קרה סמוך ל-2:00 בטייבה: שני רעולי פנים הגיעו אל ביתו של חסן שעלאן, כתבנו לענייני ערבים – וירו לעבר ביתו ומכוניתו עשרות כדורים. הקליעים עברו סנטימטרים מילדיו בני ה-4 וה-13 – והוא הצליח להימלט בזחילה מהאש". גם ב"הארץ" מדווחים על האירוע – וגם ב"ישראל היום", אך שם לא מדפיסים את השם המפורש "ידיעות אחרונות" או אפילו "ynet". בחינמון, שעלאן הוא "כתב ויינט".

סוחרי נשק. איתן סטיבה מגיע לשער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" בתור "תייר החלל הראשון". לזכותם של עורך המוסף והמראיין (שניהם רביב גולן במקרה הזה), סטיבה נשאל האם עשה את כספו ממכירת נשק באפריקה, והשאלה מגיעה גם לכותרת על השער (כלומר, הכחשתו) ותופסת חלק נכבד מהראיון.

מכתב מספרן. במוסף "מעריב" מתפרסמת תגובה של אייל מילר, מנהל הפרויקט הנפלא "עיתונות יהודית היסטורית" של הספרייה הלאומית, לטור של רון מיברג מהשבוע שעבר. מיברג התייחס להעלאתו של העיתון "חדשות" לארכיון המקוון של "עיתונות יהודית היסטורית" והלין על כך שהגליונות המאוחרים יותר חסרים. "אני שמח לעדכן אותו ואת שאר הקוראים", כותב מילר, "שתהליך הסריקה וההעלאה של 'חדשות' פשוט טרם הסתיים – וזה לא שחומר אבד או לא קיים".

"לגבי תחושתו ש'מוניטין' לא נסרק ועלה לאתר כי 'אין מישהו שזה בנפשו', זה לא מדויק. אנו נשמח מאוד לסרוק ולהנגיש את 'מוניטין', שהיה אכן עיתון חשוב ומרכזי. הנושא סבוך מאוד מבחינת זכויות ובעלות על העיתון (שעבר כמה וכמה ידיים), ולכן 'מוניטין' – כמו עיתונים אחרים משנות ה-70 ואילך – טרם עלו לאתר".

מלחמת יום כיפור ועלייתה של המוזיקה המזרחית. אייל לוי מראיין במוסף של "מעריב" את אביהו מדינה, לרגל צאת ספר אוטוביוגרפי שבו הוא מספר בין היתר על חוויותיו כמפקד טנק במלחמת יום כיפור. "ראיתי את עצמי בן מזל שיצאתי משם חי, ואגב זו הסיבה שבגללה התחלתי לנגח את התקשורת, כי אמרתי לעצמי שזה היה עניין של זמן מתי אני אמות ודווקא באותה שנה החליטו שמפסיקים להשמיע את זוכי פסטיבל הזמר המזרחי במצעד העברי הרגיל והקימו מצעד נפרד.

"אמרתי: מה זה האפרטהייד הזה? זעמתי, 'אתם עושים צחוק? למי יש כוח לקבל החלטה כזו, אנחנו לא אזרחי המדינה? רק עכשיו חזרתי מהתופת וככה מתייחסים אלי?'. אני מדבר על כלי תקשורת ממלכתיים ולא איזה רדיו פרטי. אמרתי, 'מעכשיו אתה חייב להביע את דעתך'".

אביהו מדינה (צילום: משה שי)

"אף פעם לא היו לי טענות לעם", אומר בהמשך מדינה, "היו לי טענות לתקשורת, נגד היחס שלה לחצי מהאוכלוסייה. זלזול, בוז. רמסו אותנו. אנחנו חושבים שהממשלה הנבחרת שולטת, וזה לא נכון. התקשורת היא השולטת, גם בפוליטיקאים, ורבים ממעשיהם מתבצעים בגלל מה שנכפה עליהם. התקשורת היא השופטת העליונה, והיא לא משקפת את העם מבחינה תרבותית, לא פוליטית ולא חינוכית, לכן התמונה שמתקבלת שבורה.

"לתקשורת קול מסוים ולעם קול אחר. מהיסוד שלה היא הכניסה לשורותיה רק כאלה שחשבו כמוה, וכך הגענו לדיספרופורציה. היא לא מייצגת. אפילו היום. כמה עורכי מוזיקה יש בתאגיד השידור, 40? יש אחד שאוהב ומכיר את המוזיקה הישראלית, הים תיכונית. אחד. אל תחשוב שזה היה שונה פעם. אז אולי היו שניים".

נצפתה. רינה מצליח, עיתונאית בכירה בחדשות 12, עשתה שופינג וקיבלה אייטם במדור הרכילות של "מעריב". הסחר-מכר מאחורי אייטמים כאלה הוא בדרך כלל כזה: המוכרים (במקרה הזה, חנות בגדים) מקבלים אזכור בעיתון, הסלב שמהווה את עילת הדיווח מקבל את המוצרים בחינם או בהנחה. מנהג בעייתי כשמדובר בדוגמניות ושחקניות, וחמור ממש כשמדובר בעיתונאיות. שאלתי את מצליח אם אכן כך היה. "בשום אופן לא!!!", מסרה, "שילמתי על שתי שמלות עם הנחה קטנה. והרשיתי לו להעלות לאינסטגרם שלו. כי אכן קניתי שם, ואני לא מסתירה את זה. אני כבר למעלה משלושים שנה עיתונאית, מעולם לא עשיתי עסקים כאלה".

רינה מצליח במדור הרכילות של "מעריב"

המוזיאון היסטוריה. "הצילום של מנסור עבאס, איש התנועה האיסלאמית, חותם עם נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, על הסכם קואליציוני שהכתיר את האחרון לראש ממשלה, נתפס בעיני רבים כתיעוד של רגע היסטורי", כותב ג'קי חורי ב"הארץ", "הצילום זכה להדים בעולם ויש כבר מי שחולם להציג אותו ב'ניוזיאום', מוזיאון החדשות והתקשורת בוושינגטון, ליד דיוקנם של מהטמה גנדי ונלסון מנדלה, או בפינה שמתארת את נפילת חומת ברלין והתפרקות ברית-המועצות". לרוע המזל, מוזיאון העיתונות האמריקאי סגר את שעריו בדצמבר 2019, לאחר שצבר הפסדים בסך מאה מיליון דולר.

It takes one to know one. "אחרי שנפגש עם בנט בביתו, הוא פרסם אתמול ציוץ מתחכם ומתייפייף, שבו לא אמר דבר בעצם. להג סתמי, אופייני למגזר", כותב יוסי ורטר ב"הארץ" על איש מפלגת ימינה ניר אורבך. ממתי "להג סתמי" אופייני למגזר מסוים, למעט זה של הפרשנים הפוליטיים הבכירים בעיתונות הישראלית?

ריח הזיעה. נחום ברנע מתאר בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" את מעמד קבלת הידיעה "עלה בידי" של לפיד על-ידי נשיא המדינה רובי ריבלין, ששהה באותה עת באיצטדיון לרגל גמר גביע המדינה בכדורגל. לפי ברנע, ריבלין חיפש מקום פרטי לקבל בו את השיחה, והופנה לחדר ההלבשה (ברנע לא כותב של איזו קבוצה). "ריח הזיעה בחדר ההלבשה היה עז", יודע ברנע לספר.

מיד אחרי הטור של ברנע נדפס הטור של נדב איל, אחד הטאלנטים המיועדים להחליף את ברנע בקדמת המוסף והעיתון. לפי איל, "נשיא המדינה התיישב בחדר שהוכן לו מראש באיצטדיון כדורגל". איל לא יודע איזה ריח עמד בחללו של החדר, ואם ידע, לא סיפר.