באוגוסט 1988, בעיצומו של מצוד נרחב שערכה המשטרה אחרי הרוצח הרצל אביטן, שנמלט מהכלא, צילצל הטלפון בדסק החדשות של גלי-צה"ל. "אני הרצל אביטן", אמר בתקיפות הקול מעבר לקו, "תעלו אותי מיד לשידור!".
עדי טלמור, עורך המבזקים שהשיב לטלפון, הבין שזה עשוי להיות סיפור גדול, אבל הוא גם ידע שאפשר ליפול בפח במצבים כאלה. תן לי פרטים מזהים, תבע, שאדע שזה באמת אתה. אביטן היה קצר רוח, חשש שהמשטרה תאתר אותו באמצעות הטלפון, וניתק. אחר-כך טילפן שוב. הוא הבין שטלמור לא יעביר אותו לאולפן ללא אימות זהותו ומסר למבזקן את מספר הטלפון של אמו, ושוב ניתק. טלמור בדק. אביטן צלצל בשלישית, ורק אז הועבר לאולפן, לראיון בשידור חי עם רפי רשף. זו היתה הפעם הראשונה באותם ימים דרמטיים שבהם שמע הציבור את קולו של הרוצח הנמלט.
עדי טלמור מגיש מבזק חדשות בתוכנית "ערב חדש", מתוך קטע הווידיאו שביקש לשדר אחרי מותו
עדי טלמור היה עורך חדשות מיומן. הוא ידע היטב את מלאכת הבדיקה והבירור, התמצות והקיצור. יותר מ-31 שנה ישב על אותו כיסא, בדסק החדשות של גל"צ, ליד "הטלפון האדום", סמוך לאולפן ה'. איש ידידותי ונעים דיבור בשיחות מסדרון, אבל נוקשה וקפדן מאין כמוהו במשמרות המבזקים.
באותה קפדנות תיכנן את מותו, לאחר שנודע לו שהסרטן שבו לקה אינו ניתן לריפוי. הוא הזמין כרטיס לכיוון אחד לציריך לאחר שתיאם מראש עם ארגון דיגניטאס, המסייע לאנשים שלקו במחלה סופנית לסיים את חייהם ללא סבל. טלמור, בן 58, לא הותיר דבר ליד המקרה ותיכנן את המהלך לפרטיו: נוסח ההודעה על מותו, טקס הזיכרון שהציע לקיים על שפת הים בתל-אביב, השירים שינוגנו לזכרו ברדיו, התצלום וסרט הווידיאו שיופצו לתקשורת.
טלמור היה איש בודד מאוד, סיפר אתמול בשידור איש התחנה ניב רסקין. במהלך שנות עבודתו הרבות בתחנה לא סיפר לעמיתיו על המחלה, כמו גם על התוכנית שרקם לסיים את חייו. היו שהבחינו שלאחרונה ירד במשקלו. קולו הצטרד, אולי בגלל הסרטן שהתפשט בריאותיו, ומאז יוני חדל להגיש את מבזקי החדשות. הוא המשיך לערוך את החדשות, וקריין קרא אותן באולפן.
ממש כך שמר על פרטיותו באדיקות בכל שנות עבודתו בתחנה ביפו. כמעט איש בגל"צ לא ידע היכן הוא מתגורר ולא הוזמן לדירתו. ידעו שמפעם לפעם היה יוצא לביקורים בקהיר. פעם אחת, ב-1990, חלף האוטובוס שבו נסע בסיני ליד אוטובוס אחר שהותקף על-ידי מחבלים. בן רגע שב טלמור להיות כתב ודיווח מהשטח. לשום ארגון תקשורת אחר לא היה כתב במקום האירוע.
אחד מסודות הצלחתה של גל"צ הוא התמהיל בין עובדים ותיקים ומנוסים ובין חיילים צעירים המביאים לתחנה מדי שנה רוח חדשה ואנרגיית נעורים. אחת מנקודות המפגש הבין-דורי היתה תמיד בדסק החדשות.
נערים ונערות בני 18, לבושים בחאקי בוהק, חדש, הגיעו לשם והביטו מבוהלים במבזקן הוותיק. לפעמים הרגישו החיילים הטריים שהם עוברים עוד טירונות. טלמור, שבעצמו לא התקבל לגל"צ, אלא הגיע לתחנה כאזרח לאחר שירות צבאי בחיל האוויר, תבע משמעת, מקצועיות, ערנות מלאה. לא תמיד התייחס בסבלנות למי שלא עשו את הדברים כנדרש. טענו שלעתים העיר לחיילים ולחיילות בלשון בוטה מדי, אולי אפילו השפיל מפיקים או מפיקות צעירים. אבל הוא גם לימד אותם פרק חשוב בהלכות עיתונות: סוד המבזק וידיעת החדשות.
טלמור הפך ל"מבזקן המיתולוגי" של גלי-צה"ל לא רק בשל כהונתו רבת העשורים בדסק, אלא גם הודות לנעימת דיבורו המיוחדת, הבלתי רשמית. כך היה לאחד הסמלים של התחנה, שהחליפה את "הקריין" ב"מגיש", שנפרדה מן הטון המוקפד והתקני לטובת סגנון רדיופוני חדש של דיבור אנושי, בלתי פורמלי.
האינטונציה החופשית של טלמור עוררה לפעמים חיוך, אבל ליוותה את כל מאזיני גלי-צה"ל מאז סוף שנות ה-70 ועד היום, בשעות הקשות וברגעים המשמחים. "גדלנו על הקול שלך", נפרד ממנו אתמול אחד ממאות הטוקבקיסטים שהגיבו באתר ynet לידיעה על מותו, "הפנים והקול הנעימים של שנות ה-80", כתב אחר. את פניו הכירו המאזינים בימים שבהם נפתחה בכל יום התוכנית "ערב חדש", שנולדה ב-1982, בימי מלחמת לבנון הראשונה, במבזק חדשות של גלי-צה"ל. זה היה בטרם עלו לאוויר ערוץ 2 וערוץ 10: קריין החדשות מטעם התחנה הצבאית שישב באולפן הטלוויזיה החינוכית זכה לחשיפה עתירת רייטינג.
עדי טלמור בדסק החדשות של גלי-צה"ל, יוני 2011, בתצלום שביקש לפרסם לאחר מותו (צילום: תמר אלמקאייס)
מערך יומני החדשות של גלי-צה"ל בא לעולם בשלהי כהונתו של יצחק לבני כמפקד התחנה, מיד עם תום מלחמת יום הכיפורים. התחנה עברה כמעט בן-לילה מ"יומן צה"ל" יומי קצר בן 20 דקות לארבעה יומני חדשות מלאים, והציבה בכך לראשונה תחרות של ממש לקול-ישראל. ב-1977 יזם מנהל מחלקת החדשות דאז, אלון שליו, צעד נוסף: שידור מבזקי חדשות.
גל"צ היא יצור תקשורתי יוצא דופן, תחנת שידור צבאית עם אג'נדה אזרחית, אנומלית מעצם מהותה. הנה עוד אנומליה נוסח גל"צ: במשך 34 שנים היו בתחנה רק שני עורכי מבזקים בכירים. ראשון המבזקנים היה צבי רימון, שעבר לגל"צ אחרי שנים ככתב "ידיעות אחרונות".
ביולי 1977 הוכנס לשימוש "הטלפון האדום", חידוש שיובא מצרפת ביוזמת העיתונאי הוותיק ישעיהו בן-פורת. היה זה הצעד הראשון בתקשורת הישראלית למה שמאפיין היום את המדיה החדשה: האזרח הפך ממאזין לספק חדשות. שנים לפני שנכנס לשימוש בישראל הטלפון הסלולרי, מיהרו אזרחים לטלפונים ציבוריים כדי לדווח, 24 שעות ביממה, על תאונות דרכים, פיגועים, מעשי פשע ונפילות קטיושות בגבול הצפון. לעורכי החדשות בגלי-צה"ל נוסף כלי חשוב של מידע.
כל אימת שרימון היה בחופשה, נקרא להחליפו כתב צעיר שהגיע באותן שנים לתחנה, ומונה כתב לענייני תעופה ותיירות. שמו האמיתי היה יהודה נובמבר, בן להורים ניצולי שואה מרמת-גן, אבל ברדיו בחר להיקרא עדי טלמור. הוא אהב את עבודת הכתב, אבל נמשך גם למתח של חדר החדשות והגשת המבזקים. כשפרש רימון מגל"צ בראשית 1980 כדי לשמש יועץ תקשורת לשר התיירות דאז אברהם שריר, נמסר התפקיד לטלמור.
רימון זוכר את החפיפה היסודית שערכו בתפקיד. "אני רוצה לראות איך אתה נושם", אמר לו טלמור, והלך בעקבות מורהו לתוככי האולפן, ללמוד כל פרט מסודות המקצוע. "הוא בא לתפקיד עם המון מרץ ואמביציה מקצועית", אומר רימון. "הוא עשה את זה באהבה גדולה ובכישרון". עם השנים, ככל שצבר ניסיון, למד טלמור גם לשלב הומור במבזקים, גם כדי להיחלץ ממצבים מביכים, כאשר התבלבל בציון השעה או כשנשמט מזכרונו שמו של כתב.
ב-1996 חלה התפתחות נוספת, כאשר מפקד התחנה דאז משה שלונסקי החליט שגלי-צה"ל תשדר מהדורת חדשות מדי שעה. עד אז שידרו גל"צ "מבזקי חצי" ופריצות לשידור בעת אירועים דרמטיים, אבל בשעה העגולה היו עוברים לקול-ישראל.
"לא היה לנו המשה חובב שלנו", אמר שלונסקי בהתייחסו לקריין החדשות שהגיש שנים את המהדורות בקול-ישראל, "אבל החלטנו לנצל את יתרון הזריזות, המיידיות והממזריות של גל"צ, ולשלב אינסרטים (הקלטות) אפילו במהדורות הקצרצרות, תמיד עם קולות מהשטח". את המהדורות הללו הגיש בדרך כלל קריין בגל"צ, אבל עדי טלמור היו העורך הראשי שלהן. הוא גם הגיש את יומן הצהריים הקצר, ובמשך שנים גם ערך והגיש בשבת בבוקר את "במצב הנוכחי", יומן החדשות השבועי.
בנובמבר 1994, לאחר שידור ידיעה על פיגוע חבלני בצומת נצרים ברצועת עזה, שבו נהרגו שלושה קצינים, הועמד טלמור לדין משמעתי, ועימו מנהל מחלקת האקטואליה באותם ימים גיל עומר. הסיבה: הידיעה על מותם של הקצינים לא קיבלה אישור מוקדם של הצנזורה הצבאית ושל דובר צה"ל, כנדרש על-פי נהלי העבודה הצבאיים. לא עזרה הטענה כי הרמטכ"ל, רב-אלוף אהוד ברק, אמר עוד קודם לכן במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי בקול-ישראל כי בפיגוע נהרגו שלושה חיילים. טלמור ועומר קיבלו נזיפה והושעו לחודש.
ב-2007 מצא עצמו טלמור שלא בטובתו בחדשות, לאחר שהמשטרה דיווחה כי נהג בשכרות, נמלט משוטרים ואף פגע בניידת. הוא הודה ששתה בירה ונבהל כשראה אנשים שהתקרבו אליו עם פנסים, לא ידע שהם שוטרים ועל כן נסע מן המקום.
אחרי האירוע פורסמה באתר nrg כתבת דיוקן שתיארה את טלמור כאדם שאומר בדיוק את מה שהוא מרגיש, משוחרר מכבלי הפוליטיקלי-קורקט. "עדי משוגע, במובן הכי חיובי שיש. אין אחד שלא חטף בומבות מהסגנון שלו... בוטה. אני אישית מת עליו. הפה שלו מתרוצץ חופשי. הוא ילדותי. יש בו טוב לב מדהים וגם בוטות גסה והתפרצויות. הסביבה מקבלת אותו כמו ילד שובב. מקבלים את הישירות שלו ואת הבוטות", צוטט בכתבה עיתונאי שעבד איתו.
בתחנה הכירו גם את אמו, לאה נובמבר ז"ל. באמצע שנות ה-90 אירח אותה ארז טל בתוכניתו היומית "קשה בבוקר" בפינה קבועה. היא ייצגה שם את דמותה שלה, אמא פולנייה. בנה הביא עימו מורשת פולנית גם לדסק החדשות: חולשה לניקיון קפדני. הוא היה מקרצף לפני כל משמרת את דסק החדשות, נוזף בכעס מהול בהומור במפיקות ובמפיקים שאינם יודעים ניקיון מהו.
סגנונו, דיבורו והתנהגותו היו שנויים לא פעם במחלוקת, אבל מי שעבדו עימו העדיפו להגדירו כ"דמות עסיסית וצבעונית". אתמול, כשנחתה ההודעה הדרמטית על מותו בשווייץ, קראה יעל דן, חנוקה מהתרגשות, את הודעת האבל שניסח הוא עצמו. והיו גם מי שלא הופתעו. "עדי תמיד היה איש חידתי", אמר אחד מהם.