ארכיאולוגים מודעים לכך שהארכיאולוגיה היא מדע פרשני, ולכן הציבו לעצמם כללים מתודולוגיים דומים לאלה של העיתונאים: הם מפרידים בין עובדות לפרשנות ובין הממצאים לבין הסיפור. כשבוחנים לעומת זאת את הסיקור שמספקת התקשורת הישראלית בעת האחרונה לנושאי ארכיאולוגיה, נראה שדווקא העיתונאים שכחו כמה כללים בסיסיים של אתיקה עיתונאית.

דוגמה בוטה לכך ניתנה בפברואר השנה, עת התקשורת הישראלית בלעה סיפור של ארגון ימין והציגה תאונת עבודה מצערת כניסיון זדוני להרס עתיקות. במסגרת עבודות לסלילת כביש בין עצירה א-שמאלייה לשכם, גרס הקבלן שביצע את העבודה אבנים של חומה עתיקה מתקופת הברזל שמקיפה את המבנה, כדי להשתמש בהן כחצץ לסלילת הכביש, ואף תיעד את הפעולה בפייסבוק של העירייה. בסרטון שפירסם הסביר הקבלן כי הוא מרסק את אבני הבורנט (שמו של האיזור בפי הפלסטינים) לשם סלילת הכביש.

העיתונאית ליה ספילקין מחדשות 12 היתה הראשונה לדווח, כשהיא נסמכת על ארגון בשם "שומרים על הנצח", אחת מזרועותיה של עמותת רגבים הפועלת יותר מעשור כנגד פלסטינים בשטחי C שבגדה המערבית.

תחת הכותרת "הרשות הפלסטינית הרסה אתר מורשת יהודי והשתמשה בשרידיו לסלילת כביש", ספילקין פירסמה ב-N12 קטע מהסרטון שצילם הקבלן ונערך על ידי "שומרים על הנצח", ובו הופיע התרגום הבא: "אנו טוחנים ומרסקים את ערימות האבנים בבורנט (המזבח בהר עיבל)". רק שלוש מילים, אבל כאלה שמשנות את משמעותו של המשפט מקצה אל קצה. במקום קבלן שמספר לתושבים על התקדמות העבודה לסלילת הכביש שישרת אותם, שמעו הישראלים פלסטיני המתגאה בהרס אתר יהודי, ולא סתם הרס, אלא הפיכת ההיסטוריה היהודית לכביש עליו ייסעו הפלסטינים.

הדיווחים על הפגיעה בחומת האתר בהר עיבל הציגו הרס מכוון על ידי פלסטינים של אתר בעל אופי יהודי - שתי פרשנויות שלא ניתנות להוכחה ושלא הובאו על ידי גורמים מוסמכים. לרוע המזל, לא מדובר במקרה בודד ולא מייצג

תגובתה של עיריית עצירה א-שמאלייה לא הופיעה בכתבה, ייתכן ואם הכתבת היתה מחכה לקבל אותה, היתה מגלה סיפור אחר. למשל, שהמבנה עצמו לא נפגע אלא רק הקיר החיצוני שלו; שהקבלן טען שחשב שמדובר בטרסה ישנה ולא ידע כי מדובר באתר ארכיאולוגי; ושראש העירייה חאזם יאסין הביע צער על הפגיעה בחומה והסביר כי בעירייה טעו לחשוב שהאתר הארכיאולוגי מצומצם יותר. ל"הארץ", שם טרחו לדבר איתו, אמר יאסין כי "נערכה פגישה בינו ובין המינהל האזרחי שבה בחנו יחד את הנזק והוסכם כי העירייה תשיב את האבנים למקומן".

אם כן, לא הרס מכוון אלא טעות אנוש. אבל רגע, האם מדובר באמת באתר מורשת יהודי? התשובה הקצרה היא: כנראה שלא. חפירה שנערכה בהר עיבל בשנות השמונים על ידי פרופ' אדם זרטל ז"ל חשפה את המבנה מוקף החומה מתקופת הברזל. זרטל טען כי מדובר במזבח המתואר בספר דברים ובספר יהושע, היכן שהתרחש מעמד הברכה והקללה התנכ"י. אלא שפרשנותו נדחתה על ידי רובם המכריע של הארכיאולוגים, שטענו כי הממצאים אינם תומכים בתיאוריה. חלקם טענו כי מדובר במגדל שמירה, אחרים הסכימו כי מדובר במבנה פולחן אך טענו כי לא ניתן לשייך אותו ליהושע. בקיצור, גם בלי להזכיר את הקונצנזוס המחקרי לפיו לא ניתן לזהות מבנים עם דמויות מקראיות, מדובר בתיאוריה שהיא לכל הפחות שנויה במחלוקת.

ניתן היה לצפות מחדשות 12 שבכתבה העוסקת בארכיאולוגיה יראיינו ארכיאולוג, במקום זאת, מי שהופיעו בכתבה היו שני אנשים שאינם ארכיאולוגים, אבל כן בעלי עניין: ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן והרכז של "שומרים על הנצח". התיאוריה השנויה במחלוקת זכתה תוך רגע, בחסות עצלנות עיתונאית והתמסרות למקורות אינטרסנטיים, להכרה רשמית בגוף התקשורת הפופולרי במדינה, ומשם הגיעה לתקשורת הישראלית כולה, שחזרה עליה כמנטרה.

מכאן קצרה היתה הדרך למאמר כמו זה של נדב שרגאי ב"ישראל היום", לפיו "הרס מזבח יהושע" הוא "עוד אבן במורשת של השמדה". תמונה של המבנה, שכאמור כלל לא נפגע, הופיעה בעיתון עם הכיתוב: "מזבח יהושע לפני הריסתו". כמובן שאל העגלה מיהרו לקפוץ פוליטיקאים, עד לראש הממשלה ונשיא המדינה, שנתנו הד לסיפור ההרס המכוון.

מבוקש: ארכיאולוג

הרס של אתר ארכיאולוגי, כל אתר ארכיאולוגי, הוא חמור. בין אם מדובר בקיר החיצוני של האתר או המבנה עצמו, בין אם מדובר במזבח יהושע או במגדל כנעני. אבל הדיווחים בתקשורת הישראלית הציגו הרס מכוון לכאורה על ידי פלסטינים של אתר בעל אופי יהודי - שתי פרשנויות שלא ניתנות להוכחה ושלא הובאו על ידי גורמים מוסמכים. לרוע המזל, לא מדובר במקרה בודד ולא מייצג.

כחלק מהמאבק על שטחי C בגדה המערבית, עושים ארגוני המתנחלים שימוש נרחב גם בארכיאולוגיה. כשבוחנים את הסיקור התקשורתי סביב אתרים ארכיאולוגיים בגדה המערבית, נראה שרובם המכריע של העיתונאים לא רק שאינם מבצעים תחקיר בסיסי (שואלים שאלות, מבקשים תגובה), אלא מתמסרים בלב מלא לסיפור חלקי שמציגים להם בעלי עניין.

כך למשל, לפני כשנה, עת על הפרק עמדה תוכנית הסיפוח, דיווח העיתונאי אלישע בן קימון בהרחבה ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet על סקר ארכיאולוגי לפיו "135 אתרי מורשת שנמצאים כיום בשליטה ישראלית יעברו לשליטה פלסטינית". ל"ידיעות אחרונות" לא הפריע שהסקר נערך ע"י "שומרים על הנצח", ארגון בעל אינטרס, או שהסקר עצמו כלל לא הופיע בכתבה. מהחומרים שהפיצה עמותת רגבים לתקשורת עולה גם כי המתודולוגיה של הסקר בעייתית מאד. אבל מוזרה מכל היתה העובדה שבכתבה שעסקה כולה בסקר ארכיאולוגי ובאתרים ארכיאולוגיים, לא רואיין אף לא ארכיאולוג אחד. מי שכן רואיינו היו דובר עמותת רגבים וראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן.

רק בשבוע האחרון חזרה עיתונאית אחרת אל המבנה בהר עיבל, בכתבת מגזין ששודרה במהדורת השבת של כאן 11 ("'אנחנו רק רואים את ההרס': הקרב האבוד על הממצאים הארכיאולוגים ביו"ש"). הכתבת איטה גליקסברג דווקא כן ראיינה ארכיאולוג, ד"ר שי בר, שהסביר את התיאוריה של זרטל. ייתכן מאד שבר גם הסביר לגליקסברג כי ישנן תיאוריות נוספות. אולי אפילו אמר לה שמדובר בתיאוריה שאינה מרכזית, אבל בכתבה אין זכר לכך. יותר מכך, בכתבה הסביר ד"ר בר כי הוא "נתקל בחומה בצורה – אמנת האג שאינה מאפשרת לחקור ולפרסם", אבל המשפט החשוב הזה להבנת המציאות הפוליטית של הארכיאולוגיה בגדה המערבית - נשאר סתום.

גליקסברג לא ניצלה את הפתח שפתחה הטענה של ד"ר בר כדי להסביר את המורכבות של חפירות ארכיאולוגיות בגדה המערבית, שעל פי החוק הבינלאומי היא שטח כבוש, והממצאים שבו נחשבים לפי החוק הבינלאומי לאוצרות תרבות השייכים לנכבש. אמנות בינלאומיות אוסרות להוציא ממצאים אלה מהשטח הכבוש ומדינת ישראל מצידה אינה מפרסמת חלק גדול מהמידע הנוגע לחפירות ולחופרים בגדה המערבית מטעמים אלה.

ניתן להעלות את השאלה עד כמה רלוונטיות אותן אמנות כאשר חלק מאותם אוצרות תרבות מספרים לכאורה דווקא את הסיפור של הכובש, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה הזו ששופכת אור על המציאות שבה פועלת הארכיאולוגיה בגדה המערבית. למרות זאת, הכתבת לא טרחה להתעכב על "נושא שולי" זה שהיה יכול לתת מידע חשוב לצופה, או לפחות לראיין נציג של המינהל האזרחי, שהשטח נמצא תחת אחריותו.

התעלמות נרשמת גם מהפלסטינים. אלו מוצגים בכתבה כשודדי עתיקות (גליקסברג מציגה פלסטיני המנסה למכור לה מטבעות עתיקים לכאורה) ומכחישי היסטוריה (גליקסברג מציגה ציטוט שנתן ראש עיריית סבסטיה לאחת מהרשתות הערביות ובו טען, בצדק, שההיסטוריה של האתר עתיקה מזו של מדינת ישראל). אם הכתבת היתה טורחת לדבר עם הצד הפלסטיני, ייתכן והייתה מגלה שכמעט כל כפר פלסטיני נמצא על או בסמוך לאתר עתיקות והפלסטינים חיים איתן ולצידן של העתיקות ומזהים בהן ובהיסטוריה של המקום חלק ממורשתם.

אז מה יש בה בארכיאולוגיה שהיא מצליחה לגרום גם לאלו שספקנותם אמנותם להשהות ספק ולהתמסר לסיפור? אולי זו העובדה שבמסגור נכון מצליחה הארכיאולוגיה לתת לנו בטחון לרגע בזהותנו הקולקטיבית ובזכותנו על הארץ, מסגור שאולי הילך קסם גם על הכתבים האלה. ייתכן שהפתח שהיא פותחת לנו לגעת בעבר, כל עבר, משכיחה מאיתנו את האתיקה המקצועית של ההווה. אבל ייתכן גם שבחלק מהמקרים שלפנינו הכתבים פשוט העדיפו להאדיר את הסיפור על פני עבודה קשה ומקצועית ובכך חטאו לתפקידם והשאירו את הצופה עם מידע שכולו פרשנות, לעיתים חובבנית ממש.

אורי ארליך הוא דובר ארגון "עמק שווה"