ב"מקור ראשון" לא אוהבים את רע"מ ואת העומד בראשה, מנצור עבאס. לגיטימי. לא חייבים לאהוב אותם. לאחרונה העיתון אף התגייס כדי לסכל אפשרות שהמפלגה תהיה חלק מקואליציה כלשהי. גם כאן מדובר בצעד לגיטימי, שכן בשנים האחרונות עיתונים ועיתונאים מתגייסים על ימין ועל שמאל לקדם סדר-יום פוליטי ולמה ייגרע חלקו של "מקור ראשון"?
ומה הדרך הכי טובה לעשות זאת? הפחדה ודמוניזציה, תוך התעלמות מהעובדות, או לחילופין עיצובן בדרך כזאת שתשרת את המטרה הסופית – פסילת רע"מ. שלוש דוגמאות מעניינות נראו לאחרונה בעיתון ומעניין לבחון אותן: הכתיבה הפובליציסטית, הכתיבה המדעית-פופולרית ועדויות מהשטח.
הפובליציסטית
אורלי גולדקלנג, סגנית העורך, מציגה את העמדה הפובליציסטית: רע"מ היא מפלגה דו-פרצופית. איך היא מגיעה למסקנה הזאת? היא מתארת אירוע לרגל שחרור אסיר בטחוני בדואי שבו נכח יו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ואחד מח"כיה. ואתם יודעים מי היה סגן היו"ר באותם הימים? מנצור עבאס! הנה, הוא דו-פרצופי. איך הוא יכול לדבר ולפעול נגד האלימות בחברה הערבית, כשהוא נוכח באירוע לכבוד אדם אלים.
כלומר, עבאס לא נכח באירוע, אבל הוא הסגן, ואין הבדל בין הסגן לראש, טוענת סגנית העורך.
אורלי גולדקלנג (צילום: משה אסרף, לע"מ)
יתר על כן, מעבר לכך שהוא דו-פרצופי, הוא פלסטיני, וכידוע, כמו כל הפוליטיקאים הערבים הוא לא מתעניין בחברה שלו, אלא רק בבעיה הפלסטינית, והוא הוכיח זאת בריאיון בעיתונה. מה לעשות שבאותו ריאיון מציגה העיתונאית, עטרה גרמן, דמות שונה לגמרי, שעיקר מעייניה נתונים לחברה הערבית בישראל. למעשה, על כך נסוב רוב הריאיון.
בסיום דבריה מזהירה גולדקלנג מחבירה למי שבכינוסיהם מתנוססים דגלי פלסטין ומושר בהם ההמנון הפלסטיני. רוצה לומר, רע"מ היא סכנה לאומית. מה חבל שמיום שרע"מ התפצלה מהרשימה המשותפת היא סופגת ביקורות בתוך החברה הערבית על התעלמותה מהזהות הלאומית הפלסטינית של הציבור הערבי בישראל, ועל הזנחת העיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בעבר אפילו כתבנו כאן שהנושאים הלאומיים הודרו מתעמולת הבחירות של רע"מ. בנוסף, ברוב הכינוסים של רע"מ לא מושמע ההמנון הפלסטיני אלא שירים דתיים. רגע, הם דתיים? אם כך, ננתח אותם כסכנה דתית.
המזרחן
גם לד"ר מרדכי קידר רע"מ מפריעה, אבל מסיבות אחרות. הוא מוצא קווים מקבילים וברורים בין כניסת חיזבאללה למערכת הפוליטית הלבנונית לבין שיתוף רע"מ בקואליציה עתידית, מימין או משמאל. ההקבלה ברורה, שכן בדומה לחיזבאללה גם רע"מ היא גלגול פוליטי של מיליציה צבאית, שבמשך ארבעה עשורים מנהלת מאבק עקוב מדם עם מדינה מצידו השני של הגבול; ובגלגולה האזרחי מייצגת קהילה דתית שמהווה את הרוב במדינת מיעוטים דתיים. מה, לא?
יתר על כן, עבור מי שלא מפחד מספיק מההשוואה לחיזבאללה מציע קידר לפחד מהעובדה שרע"מ היא סניף של האחים המוסלמים, בית הגידול של חמאס, הג'יהאד האסלאמי, אל-קאעידה ודאע"ש. מישהו רוצה את דאע"ש במשרד להגנת הסביבה? יש לכם מושג מה הם יעשו עם בקבוקים ממוחזרים?
אבל אולי דווקא יש מקום להשוות למקרי מבחן אחרים: למשל מפלגת אל-נהדה (النهضة) בתוניס? למשל נסיגת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מהניהול המוניציפלי? אולי אפילו להשוות למתרחש בעולם החרדי, אחרי שמפלגות חרדיות יהודיות מקבלות בפועל אחריות מינסטריאלית?
אה, רוצים לראות מה קורה בפועל? זה הזמן לפנות מקום לכתב השטח.
הכתב לענייני
על מנת להשלים את המהלך מגיע הכתב לענייני ערבים עם המסמר האחרון – דיווחים בלעדיים מכנס של רע"מ, בלוויית ציטוטים מפורשים והסתמכות על המנטרה הידועה: בערבית הם אומרים דברים אחרים לגמרי. בכתבתו מסתמך אסף גבור, הכתב לענייני ערבים, על נאומו של עבאס בכנס הוקרה לפעילי המפלגה בעיר טמרה.
כותרת הכתבה מצרפת לאחת את שתי הסכנות – הדתית והלאומית, כשהיא קובעת "המטרה של עבאס: להקים מחדש את המדינה האסלאמית". חייבים להודות שבהאזנה לנאום לא נמצא את המשפט הזה או כל רעיון שדומה לו. יתר על כן, אפילו גבור עצמו לא כותב כי זאת מטרת עבאס.
אסף גבור (צילום מסך)
מה בכל זאת אמר עבאס, אליבא דגבור? ובכן, הוא הבליט את הפן הלאומי הפלסטיני, תבע להשתלב בחברה הישראלית ודרש זכויות אזרח מלאות. כך, מסביר גבור, טומן הנוכל הזה עבאס טמן פח למדינת ישראל. כל זאת למה? לשם כך נדרש כתב "מקור ראשון" לתעלול לוגי מופלא: מכיוון שהתנועה האסלאמית נשענת על רעיונות האחים המוסלמים, שבסופם השאיפה להקים אומה אסלאמית ערבית, הרי שאם נקבל את נכונותם להיות חלק מהמדינה, אנחנו מתחילם לצעוד בדרך שסופה הקמת האומה הערבית האסלאמית.
האם עבאס אמר זאת בנאומו? ממש לא! האם אפשר להסיק זאת מנאומו? גם כאן התשובה שלילית. אבל למה לא להפחיד, אם אפשר?
אז מה בכל זאת היה בנאום, שכתב "מקור ראשון" טרח לנכוח בו מבלי להתעניין יותר מדי בתוכנו? ובכן, ראשית כל, זה היה נאום תודה לתומכים ולפעילים. נכון, אוזכרו בו בזעיר אנפין כמה מושגים מהשיח הלאומי הפלסטיני. לטעמי, בעיקר כדי לצאת ידי חובה ולו רק בשל הביקורת שנמתחה עליו בגין העדר התייחסות לסוגייה הפלסטינית או לזהות הפלסטינית ב"נאומו ההיסטורי". אגב, בהקשר זה נוסיף כי גבור מצרף לכתבתו קטע מצולם מהנאום. סגנית העורך מוזמנת לבדוק; אין שם דגל פלסטין אחד לרפואה.
הציר המרכזי בחלק הראשון של הנאום היה דברי שבח לחברה הערבית המקומית והבטחה של עבאס להמשיך ולשרת את החברה הערבית כדי להעצים אותה ולהפוך אותה לחברת מופת, סמל בחברה הערבית והאסלאמית. איך מכאן מבינים שהוא רוצה לכונן אומה אסלאמית? לגבור הפתרונים.
בחלק השני הבטיח עבאס כי המפלגה תהיה בית לכל אזרחי המדינה הערבים, תוך דבקות בערכים הערבים המסורתיים. במילים אחרות, קריאת תיגר על ההגמוניה של הרשימה-המשותפת. בחלק השלישי הוא הציג את דרישותיו הפוליטיות, תוך הדגשה שמטרתו היא בראש ובראשונה להיות חלק מהחברה הישראלית, ולזכות בזכויות לאומיות, דתיות ואזרחיות מלאות. כפי שציין גבור, כאן הוא איים שיש לו אופציה אחרת על השולחן, אבל לא טרח להסביר מהי. אם נחכה בסבלנות, מישהו ב"מקור ראשון" בוודאי כבר יסביר לנו במה מדובר.
בשורה התחתונה, אפשר לצאת מהמקלט. מדובר נאום שכל כולו ענייני פנים ודאגה לחברה הערבית בישראל. זאת ועוד, אפילו באותו עיתון התפרסם מאמר שהציע להסתכל על רע"מ אחרת, שלא לדבר על הריאיון של עטרה גרמן, שצויין לעיל. אבל למה להרוס תיאוריה מופלאה בעובדות? הרי ידוע ששאיפת הפוליטיקאים הערבים בישראל היא להשמיד את המדינה. מה, לא ידעתם? היה כתוב ב"מקור ראשון".