ייתכן שהחודש האחרון מסמן מפנה בתפיסת העיתונות הישראלית את עצמה ואת תפקידה: זה החל בקריאתו של אמנון אברמוביץ' לעמיתיו להתייחס אל ראש הממשלה אריאל שרון כאל אתרוג, זה נמשך בהחלטתו של חיים יבין לחשוף את השקפותיו הפוליטיות, זה התעצם ביומרתם של "מעריב" ושל "ידיעות אחרונות" לשנות את סדר־היום הלאומי, וזה בא לידי ביטוי גם בכנס שנערך באוניברסיטת תל־אביב, שבו הוצגה אסכולת "עיתונות השלום", הקוראת, למעשה, לזניחת כללי המשחק המקובלים במקצוע ולרתימתו לפתרון סכסוכים בין עמים.

עיתונות דעתנית היתה כאן מאז ומעולם: למן ראשית הציונות, דרך העיתונים המפלגתיים של תקופת המנדט ושל שנותיה הראשונות של המדינה, ועד לעיתונות של היום, שגם כאשר עיקר מעייניה עסקיים, היא אינה מוותרת על תפקידה לנסות ולהשפיע על דעת הקהל. גם מסעות עיתונאיים להשגת מטרות מוגדרות אינם תופעה חדשה. הפוליטיקה הישראלית הזינה תמיד את העיתונות בפולמוסים לוהטים שמדי פעם סחפו אותה להתגייס לטובת אחד הצדדים הניצים. כך היה בוויכוח בתקופת "הפרשה", במחלוקת בין "שורת המתנדבים" לעמוס בן־גוריון, במלחמת לבנון, ובנושאים אחרים. מדי פעם מתעורר עיתונאי, או עיתון, ויוצא במסע ממוקד, שיש בו שילוב של הצגת מידע והבעת עמדה, למען משהו או נגד מישהו. אפילו לפרסום מאמרי מערכת בעמודי החדשות הראשיים היו תקדימים: כך, למשל, נהג "הארץ" בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת־הימים, כאשר קרא להחלפת לוי אשכול במשה דיין בתפקיד שר הביטחון, וכך נהגו עיתונים נוספים בהזדמנויות אחרות כאשר רצו לשוות נופך דרמטי לעמדתם.

לכאורה אין אפוא חדש במסע שיזם "מעריב" לביעור השחיתות או בקריאתו של "ידיעות אחרונות" להעמיד במרכז פעילותה של הממשלה את המלחמה באלימות ובעבריינות. ובכל זאת, דומה שמשהו השתנה: עיתונאים, או עיתונים, לוקחים על עצמם תפקיד חדש. דן מרגלית מבטא את התפנית בדברים המצוטטים מפיו בעמוד 24: "אנחנו ('מעריב') בקמפיין ('איפה הבושה') משום שהמפלגות הפוליטיות אינן ממלאות את תפקידן כראוי". במלים אחרות, עיתונאים ועיתונים מרכזיים רואים את עצמם כגורם שתפקידו להיות שחקן פעיל בחיים הפוליטיים; לא להסתפק בשיקוף המציאות, לא להגביל את עצמם להצגת דעתם על המדיניות הרצויה, אלא לנסות ולכפות התנהגות על השלטון.

התפיסה הזו היא חציית קווים: היא משילה מהעיתונאי את גלימת המדווח והמשקיף וחובשת לראשו את הכובע המפוקפק של הפוליטיקאי. היא מתיימרת לעקור אותו משולחן המערכת ולהושיבו ליד שולחן הממשלה. היא מטשטשת את הגבול בין עיתונות דעתנית לעיתונות תכליתית. בעולם מושגים זה, העיתונות אינה גורם חיצוני המתבונן על העשייה השלטונית, אלא אחד המשתתפים הפעילים בקבלת ההחלטות הלאומיות. זו שאיפה בעייתית לא רק משום שהיא מקעקעת את מעמד העיתונות ומערערת את הגדרות היסוד של תפקידה, אלא גם משום שאין לה סיכוי להתממש; ויעיד על כך כשלונו של "מעריב" להצביע על הישג מעשי אחד למסע הרועש שניהל נגד השחיתות השלטונית. העיתונות יכולה להצליח בשיווק רעיונות ואופנות - כפי שמעידה תפוצתו של שגעון הסודוקו -  ובכך כנראה יהיה עליה להסתפק גם להבא.

גיליון 57, יולי 2005