לפיד לוקח הימור מסוכן ושותה קולות מגנץ; נתניהו מאתגר את בנט ודורש ממנו להתחייב לא להתחבר ללפיד; ליברמן ממליץ להוביל במריצה את החרדים ואת ביבי למזבלה; גנץ מכנה את ביבי "זבל" ומתנצל לאחר מכן; הליכוד מרכז מאמץ להגדלת שיעורי ההצבעה ביום הבחירות; המפלגות מסתערות על המתלבטים; נתניהו בונה על עריקים; רשימתו של מנסור עבאס עשויה להיות לשון המאזניים.

כך נראות היום כותרות העיתונים וערוצי האקטואליה – שבוע לפני מועד הבחירות. כך, פחות או יותר, הן נראו גם שבוע לפני הבחירות בשלוש המערכות שקדמו להן – באפריל 2019, ספטמבר 2019 ומרץ 2020: התקשורת התמקדה בסיקור המעטפת של הפוליטיקה הישראלית, לא בסוגיות הקיומיות שאמורות היו לכאורה לעמוד במרכז מערכות הבחירות.

בשנתיים האחרונות התריע "העין השביעית" ללא הרף על התרכזותה של התקשורת בסיקור הקמפיינים במקום באתגור מנהיגי המפלגות להציג את עמדותיהם ולהציע פתרונות אמינים לבעיות המדינה.

הטור הזה מבקש להצביע על כשל נוסף בסיקור מערכות הבחירות: ההיסחפות אחר הספינים שמחוללים מי שמכונים אסטרטגים פוליטיים ויועצי תקשורת. עיתונאים נותנים יד, שלא לומר מתמסרים, להפצתן של ידיעות חלולות שסגולתן העיקרית היא יכולתן לעורר רעש אך רישומן הממשי על המציאות - אפסי. הנה תזכורות משלוש המערכות האחרונות.

לקראת הבחירות של ה-9 באפריל 2019 הציף קמפיין הליכוד את הטענה שהשלטון האיראני פרץ למכשיר הטלפון הסלולרי של בני גנץ ושכתוצאה מכך הפך מנהיג כחול-לבן לאדם סחיט שמסוכן להפקיד בידיו את סודות המדינה. כן טופטף לערוצי התקשורת פריט המידע המסעיר שעל פיו בנערותו חשף גנץ את עצמו בפני חברה לספסל הלימודים (גנץ תבע דיבה). נתניהו מצדו הצהיר כי הנחה את פרקליטיו להגיש תביעת דיבה נגד גנץ ובוגי יעלון על שכינוהו "בוגד" (בהקשר לפרשת הצוללות). הוא גם הבטיח לקדם את החלת הריבונות הישראלית, "בהדרגה", בשטחי יהודה ושומרון.

העיתונאים הרבים שפמפמו את החדשות המרעישות הללו מוזמנים לשאול את עצמם איזה משקע ממשי הן הותירו על קרקע המציאות.

לקראת הבחירות לכנסת ה-22 (17 בספטמבר 2019) מלאה הארץ באזהרות מטעם הליכוד שגנץ מתכוון לכונן ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. נתניהו כיכב בסרטון שבו הזהיר מפני זיופים צפויים בבחירות והתניע דרישה לאפשר למפקחים מטעם המפלגה לעקוב אחר המתרחש בקלפיות במגזר הערבי כשהם מצוידים במצלמות – תביעה שהעסיקה רבות את ועדת הבחירות המרכזית, המשטרה ובית המשפט וסוקרה בהרחבה. מה מכל המהומה הזו נותר בפועל – חלוקת מצלמות גוף (של שוטרים) לשליש ממשקיפי ועדת הבחירות.

במרכז מערכת הבחירות של מרץ 2020 עמדה "תוכנית המאה" של הנשיא המכהן דונלד טראמפ שאו-טו-טו עמדה לשנות את פני המזרח התיכון. נתניהו נאחז בה, עוד בטרם נולדה, והצהיר באורח חד-צדדי כי יתחיל בסיפוח יהודה ושומרון, מיד לאחר שתוכרז באופן רשמי (אך מיהר לחזור בו כשנתקל בתגובה צוננת מצד הממשל האמריקאי) ובני גנץ הודיע כי יעסוק בסוגיה הזו בתיאום עם הקהילה הבינלאומית וממלכת ירדן. בינתיים טראמפ הוא שם נשכח וכך גם "תוכנית המאה".

בעניין אחר, התאמץ הליכוד לשוות מראה של שערוריית שחיתות לזכיית חברת "המימד החמישי" (שבעבר היה גנץ היו"ר שלה) במכרז משטרתי ומינף התבטאות מזלזלת של היועץ הפוליטי ישראל בכר בכישוריו של גנץ לעמוד מול איראן.

בכל המופעים הללו (ובאחרים, דומים להם) מילאה התקשורת את התפקיד שייעדו לה מחולליהם: להדהד את מסריהם, להתייחס אליהם כאל מידע מהימן, בעל חשיבות ורלבנטי להכרעת הבוחר, ולהסיט באמצעותם את תשומת הלב מהנושאים הממשיים שנועדו לעמוד בלב הוויכוח הציבורי.

כך גם קורה היום. לכאורה הציפה הקורונה באופן מרוכז את הסוגיות העיקריות שאמורות להעסיק את אזרחי המדינה ערב ההליכה לקלפי: כשליו של תהליך קבלת ההחלטות בדרג המדיני; חולשתו של הדרג המקצועי במנהל הממשלתי; הפוליטיזציה של השירות הציבורי; סדרי עדיפות מעוותים בחלוקת תקציב המדינה; מעמדם של המגזר הערבי והמגזר החרדי בחברה הישראלית; חשיפותו של צה"ל לנגעי החברה האזרחית; הגדרת הזיקה של מדינת ישראל לשטחי יהודה שומרון ועזה היוצרים תא אפידמיולוגי אחד; דפוס התנהלותו הסולנית של ראש הממשלה המכהן והשפעתה על רווחת האזרח וטובת המדינה. ועוד.

בפועל, מערכת הבחירות המסתיימת בעוד שישה ימים כמעט ואינה עוסקת בכך. הקורונה אמנם נוכחת אבל יותר כתמונת רקע, כאביזר בימה – מאשר כהוויה פוליטית מתמשכת שאמורה לקבוע את יחסו של כל בוחר למועמדים ולמנהיגים המתחרים על תמיכתו. בשבוע האחרון (ומן הסתם יהיה כך גם בשבוע הקרוב) נשקפת הקורונה בתקשורת במראית העין של שיבת החיים למסלולם בקניונים, במסעדות ובאתרי הנופש וכן בהבטחתו של נתניהו למלאי של 30 מיליון מנות חיסון נוספות. עוד בטרם נודע מועד תפוגתו של החיסון הקיים, ואם ומתי יהיה אכן צורך בחיסון נוסף, מנופף נתניהו בקשריו עם מנכ"ל פייזר ומציג אותם כקלף מנצח בקלפיות בשבוע הבא.

מהעבר השני נשלף מידע פיקנטי על הסכם כביכול בין נתניהו לרעייתו המעניק לה מעמד של מנהיגת-על שעל פיה יישק דבר בניהול ענייני המדינה. למרות שמקור הידיעה מעורפל ואמינותה מפוקפקת נסחפה גם התקשורת המסורתית לעסוק בה כאילו יש לה השלכה ממשית על מערכת הבחירות. עניין מופרך נוסף שהתקשורת מתפתה לדווח עליו בהרחבה הוא הקביעה שהליכוד הורה לחסידיו לשקר בסקרים כדי ליצור אצל גנץ רושם מוטעה על התמיכה בו. כאילו יש לליכוד שליטה על הרכב המדגמים, כאילו גם אם יש לו השפעה מסוימת בתחום זה ביכולתו לגרום הטיה מתמשכת בתוצאות, כאילו הדוגמים אינם לוקחים זאת בחשבון.

זה מחזה אבסורד: התקשורת מודעת לקיומם של הספינים ולהשפעתם על דעת הקהל; התקשורת ערה לאופיים המטעה ולתכליתם המתעתעת; המתמודדים על ראשות הממשלה ומנהיגי המפלגות מתארחים בכל אולפן, זמינים יותר מתמיד ומייחלים לראיונות – והעיתונאים הנוגעים בדבר מחמיצים את השעה: הם אינם מאלצים את המתמודדים לענות לשאלות הבסיסיות הנוגעות למצבה העגום של המדינה כפי שנחשף בשנה האחרונה. הם מתחרים ביניהם על הספין התורן ונבלעים בתוכו כשהוא מרחף במרחב התקשורתי עד שהוא מוחלף בספין חדש.