חדשות טובות ועיתונות גרועה

אולי זה השלג, ואולי סתם צירוף מקרים, אבל הכותרות הראשיות של ארבעת היומונים המרכזיים במדינת ישראל מוקדשות הבוקר לחדשות חיוביות. ב"הארץ" וב"ישראל היום" מקצים אותן להחזרתה של ישראלית שנתפסה בסוריה (ועל כך בהמשך). ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מקדימים את המאוחר ומבשרים על "זמן ירוק", "אור ירוק" ו"מסלול ירוק" – סלוגנים מגושמים שמשמעותם היא שבקרוב כל מי שיתחסנו מפני קורונה (או יוגדרו כ"מחלימים") יוכלו לשוב ולפקוד מופעי תרבות, קניונים, בתי-מלון וכיוצא באלה מוסדות ואירועים.

אבל למרות האווירה האופטימית, ביום שני קוראי "ידיעות אחרונות" עתידים לבכות. כך לפחות גורסים שם בידיעת פרומו לעוד ועידה לא חשובה ולא מעניינת של העיתון, שבה ישתתפו ידוענים, עסקנים, פוליטיקאים והעיתונאים שיראיינו אותם.

"ידיעות אחרונות" מקיים את הוועידות הללו כבר כמה שנים, על רקע הצניחה בהכנסות מפרסום וממכירת עיתונים. את הוועידה הנוכחית צפויים לממן שורה של מושאי סיקור ממסדיים: הסוכנות היהודית, ההסתדרות, הסתדרות המורים, ההסתדרות הרפואית, מרכז השלטון המקומי ועוד. באופן שאינו מובן מאליו, למרות "תיק 2000" והמסכת המושחתת שנחשפה בו, הגופים הגדולים ואישי הציבור ממשיכים להתייצב ולפתוח את הכיס.

הבוקר מקצים לאירוע הזה את הנדל"ן המובחר ביותר של מהדורת סוף השבוע: הפניית השער המרכזית מתחת ללוגו, ידיעת השער האחורי וכתבת השער של "7 ימים", מוסף הדגל. עבור מי שבכל זאת פספסו, ב"ידיעות אחרונות" גם מדפיסים מודעה עם פרצופיהם של שלל המשתתפים. כרגיל, רבים מהם מופיעים שם רק משום שרכשו חסות: יבואן רכב, יו"ר הסוכנות, יו"ר ההסתדרות, מנהלת רשת בתי-ספר של ההסתדרות וכיוצא באלה. בעיתון מכנים אותם "האנשים שהשפיעו על חיינו", שיתייצבו ל"שיחות מרתקות על הנושאים שריגשו וטילטלו את כולנו". אם כך, בחזרה לדמעות.

כיצד יודעים ב"ידיעות אחרונות" שהקוראים עומדים לבכות? כתבת המוכרחונים חבצלת דמארי היא אשת התוכן שעליה הוטל להסביר לקוראים מדוע הם חייבים להתחבר ביום שני לשידור הישיר של הוועידה. הסיבה המרכזית היא שישדרו שם שיחה "מרגשת עד דמעות" בין נשיא המדינה, רובי ריבלין, לשדרן הרדיו דידי הררי.

כיצד יודעים ב"ידיעות אחרונות" שריבלין והררי עומדים לפעור את פיותיהם ולהוציא הברות, שיתחברו למלים, שייקלטו באוזניים של ציבור הצופים ויגרמו להם לדמוע? אולי משום שהשיחה של ריבלין והררי כבר התקיימה וצולמה, ומובאת היום באריכות ב"7 ימים" לצד עוד טקסט פרומו לוועידה. עורך השערים של "ידיעות אחרונות", באקט משלים, דורך עוד קצת על דוושת הדמעות ומעניק לה את ההפניה "כשהנשיא ודידי בכו". הח"מ טרח וקרא את הכתבה, אך למרבה האכזבה לא נוצרה אפילו לחלוחית; כנראה שלחו עותק מקולקל.

מי שימשיך לנער את אוגדן הדפים שנושא את הלוגו "ידיעות אחרונות" יבחין שצונח ממנו מוסף פרסומי שכולל כתבות מאת הכתב הכלכלי הוותיק גד ליאור, כולל ראיונות עם נשיא איגוד לשכות המסחר, מנכ"ל איגוד המסעדות והברים, נשיא לשכת יועצי המס ומנכ"ל הביטוח הלאומי. במוסף "7 לילות", בלי בושה, מראיין רענן שקד את מנהלת ערוץ 8 ודוחף שאלה ביקורתית על "סרט שהיה כמעט תשדיר שירות להסתדרות, וגם נעשה במימונה". אכן, זמנים מביכים להיות בהם עיתונאי ב"ידיעות אחרונות".

העגלה הריקה

"מחצית מבני הנוער הדתיים: יש לשלול זכות בחירה מערבים", מודיעה כותרת שנדפסת במעלה שער "הארץ" (אור קשתי), המתבססת על סקר שנערך באוניברסיטה העברית.

צנזורה

היום לפנות בוקר, בעסקת שבויים מהירה בתיווך רוסי, נחתה בנתב"ג אזרחית ישראלית שחצתה את הגבול לסוריה. בדיווחים העיתונאיים על העסקה נמסר שישראל שחררה תמורתה שני רועי צאן סורים והעניקה חנינה לעבריינית בטחונית (ישראלית) בשם ניהאל אלמקת, שריצתה את עונשה בעבודות שירות וכעת תוכל לחדול מכך.

בדיווח של איתמר אייכנר ואיתי בלומנטל שפורסם הבוקר ב-ynet נמסר כי לצד זה קיבלו הסורים "תמורה נוספת שאסורה בפרסום". בעיתונים אין לכך זכר. עמוס הראל, בידיעה שפורסמה באתר "הארץ" בשעות הצהריים, מגדיר את הסעיף הסודי בעסקה כ"סעיף חריג, שאילו פורסם היה עשוי, כנראה, לעורר מחלוקת בציבור הישראלי".

באף אחד מהדיווחים לא מצוין שמה של הישראלית שהוחזרה ארצה. הסיבה לכך היא צו איסור פרסום שהוציא אתמול בית-המשפט לבקשת המשטרה, שאוסר על התקשורת והציבור לפרסם כל פרט שעשוי להביא לזיהויה. בנוסף לכך, בנוהל, הצו אוסר לדווח על "כל פרט מפרטי החקירה" – הדרך של המשטרה ובית-המשפט לייצר הפללה פוטנציאלית של כל דיווח שיחרוג מהפרטים שמוסרת המדינה דרך הצינורות הרשמיים.

בטור סוף השבוע שלו, עמוס הראל מזכיר פרשה מעוררת עניין שדווחה בשבוע שעבר באופן חלקי: "מעורבותם של אזרחים ישראלים בניסיון למכור טכנולוגיה צבאית סודית למי שמכונה 'מדינה באסיה'". הראל ושאר העיתונאים שדיווחו על הפרשה יודעים באיזו מדינה מדובר (בחלק מהדיווחים נרמז: לא מדובר במדינת אויב של ישראל, אלא ביריבה של ארצות-הברית), אך נאסר עליהם לנקוב בשמה.

"בארצות-הברית קיימת רגישות רבה באשר ליחסים בין ישראל לבין אותה מדינה, וממשלים קודמים כבר הפנו טענות לממשלות ישראל באשר לעסקאות בטחוניות שונות עמה", רומז הראל. "העובדה שבפרשה נחקרו כ-20 איש, עובדים לשעבר בתעשיות הבטחוניות הממוסדות, ושהחשוד המרכזי הסתבך בחשדות דומים כבר לפני 15 שנה – לא יעניקו לישראל ציונים גבוהים מבחינתם של האמריקאים". גם שמותיהם של החשודים אסורים בפרסום.

מהנעשה ב"מעריב"

אחת התופעות העיתונאיות מגוחכות של רצף מערכות הבחירות הבלתי נגמר היא כתבים שמקבלים הדלפה על המסרים שעומדים להופיע בקמפיינים של המפלגות ומדווחים עליהם כאילו מדובר בחדשות: באיזה יריב מפלגה פלונית תמקד את האש, ואיזה סנטימנט ציבורי מועמד אלמוני צפוי להדגיש כדי לקבל תוצאה אופטימלית בקלפי. ב"מעריב" של אלי עזור מוכיחים הבוקר שיש עוד לאן לרדת: מתברר שאפשר גם לדווח על קמפיינים שכבר יצאו לאוויר העולם.

"כחול-לבן מנסה לגייס מצביעים בקרב מאוכזבי מפלגת העבודה", מדווחים שלושה מעיתונאי "מעריב" בכפולת העמודים השנייה של העיתון. קוראים שזה נשמע להם מוכר יכולים לדפדף בחזרה אל השער, שם נדפס המסר הזה במודעה מטעם מפלגת כחול-לבן: "מצביעי העבודה לשעבר? יש לכם בית".

בהמשך הגיליון, מערכת "מעריב" ממשיכה להריץ את המועמד גדעון סער באמצעות הסקר השבועי, הפעם דרך הכותרת "סער צמוד לנתניהו". סער, כידוע, לא צמוד לנתניהו. אבל כששאלו את הנסקרים מי משניהם יותר מתאים להיות ראש ממשלה, 41% נקבו בשמו של נתניהו, ו-39% בזה של סער. רק מי שיצללו אל תוך הידיעה (אריק בנדר) יגלו שמבחינת מנדטים עדיין יש פער עצום בין הליכוד למפלגתו של סער.

אבל הקטע המגוחך ביותר בסיקור הפוליטי של "מעריב" מתפרסם הבוקר בטורו השבועי של אהוד אולמרט, ראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בפלילים ונשלח לכלא. אולמרט כותב הפעם על הבחירות המתקרבות, וממליץ לקוראיו להצביע למרב מיכאלי. הנימוק: הפוליטיקה הישראלית זקוקה לפוליטיקאים ישרים. מה שנקרא, אחד שיודע.

פרגמנט סג"לי

"נתניהו, סינתזה הגליאנית של היהודי והישראלי, שמשלב בדמותו את הצבריות עם היהדות, עם אקטיביות ישראלית מטכ"ליסטית... לא חלש, לא פסיבי, לא נשבר" (אראל סג"ל, "ישראל היום").

תקינות פוליטית

הכותרת הראשית של "מקור ראשון" ורוב מוסף "דיוקן" מוקדשים לפרויקט מקיף ומעניין בנושא תקינות פוליטית. השדרה המרכזית של הפרויקט היא מילון למונחים מכובסים. אחד הערכים בו הוא "צעירים מהדרום, צעירים מהצפון". מחבר הפרויקט, אריאל שנבל, מסביר: "המלה 'צעירים' היא יציאת החירום של עורכי החדשות, שבעזרתה הם נמנעים מפגישה עם המונח 'בני מיעוטים', ששימש בעבר כדי לחמוק מהמלה הנוראה מכל: ערבים".

ב"ידיעות אחרונות" נותנים לשנבל הרמה להנחתה. בשער העיתון נדפסת היום הפניה גדולה לכתבה על "הדרום הפרוע", עם "הפשיעה המשתוללת" ו"המשטרה שהרימה ידיים". מהיכן יוצאת הפשיעה המשתוללת? לא כתוב. ב"ידיעות אחרונות" מצפים מהקוראים למלא לבד את החסר, ומספקים רמז: תמונה של גמל. מי שהסיק מזה שהנגב נשלט בידי גמלים פליליים נכשל במבחן טיורינג.

בשער "7 ימים" מופיעה עוד הפניה לכתבה, וגם שם לא נוקבים במלה "בדואים". הכתבה עצמה (עידו שברצטוך וגילית קוזבה) מורכבת ממונולוגים של מרואיינים. המערכת ניסחה את הכותרות; גם בהן לא מופיעה המלה "בדואים" על נגזרותיה, וגם לא בציטוטים המודגשים. אבל המרואיינים דווקא נוקבים בשם המפורש. אחד מהם הוא עודד הרוש, שיצר עבור "כאן" סרטון מעורר הדים שבו סיפר על החלטתו לשלם פרוטקשן לעבריינים, כדי שלא יחבלו בבית שבנה בדימונה. "לפעמים, כשאני מתבטא נגד הפשיעה בפזורה, אומרים לי שאני 'גזען'", הוא אומר ל"ידיעות אחרונות". "אבל הגזענות האמיתית היא לא לטפל בזה, כי זה לבוא ולהגיד לבדואים, 'אתם אזרחים סוג ב' ולכן אני לא מטפל בכם בכלל'. לא לטפל בסוגיה הבדואית זה בעיני הגזענות".

גם ב"ישראל היום" עוסקים השבוע בנעשה בדרום. "האונס המזעזע בבת ה-10: האם מדינת ישראל ויתרה על הנגב?", נכתב בהפניית שער שמובילה לכמה טקסטים שנדפסים במוסף "ישראל השבוע". המלה "בדואים" לא מופיעה בהפניה או בשער המוסף, אבל המסר מובן: במקום הגמל של "ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" מדפיסים תמונה גדולה של ילדים מחוץ לאוהל.

אבל הכתבים עצמם לא מתברברים, ומגיעים ישר לנקודה. "רוב החברה הבדואית אינה עוסקת בפשע. אולם צריך גם לא ליפול ברשת הפוליטיקלי קורקט", כותב שם דויד פרץ. "כן, יש גם עבריינים יהודים למכביר, אך לחלק משמעותי מהעבריינות בדרום יש מאפיין ייחודי, והיא בעיה מהותית של בני החברה הבדואית. [...]

"אפשר להפנות את האצבע אל המשטרה העייפה, או אל בתי-משפט רחמניים. אפשר להפנות את האצבע אל מנהיגי החברה הבדואית, שמודעים לבעיה, אבל רובם בוחרים בהיתממות ובבריחה מאחריות, כי למה להם? ואפשר גם להפנות את האצבע למעלה, אל האוחזים בהגה, שבמשך שנים ניהלו מדיניות של 'יאללה, בקטנה', עד שהקטנה נהייתה ענקית.

"אולם למה להסתפק רק באצבע אחת? בשביל מה נבראנו עם עשר אצבעות? יש להפנות את האצבעות לכל הגורמים האלו ולהגיד – אתם, כן, כולכם ביחד, אתם האשמים. באדישותכם הבאתם את המחדל הזה עלינו, ועכשיו אתם אלו שצריכים לפתור אותו".

הכחול הגדול

"פייסבוק חסמה ביום רביעי את האפשרות של משתמשיה לשתף ידיעות חדשותיות באוסטרליה", מעדכנת ציפי שמילוביץ את קוראי "ידיעות אחרונות". "הצעד הקיצוני הוא תגובה להצעת חוק מתגבשת שתחייב את חברות המדיה הגדולות לשלם עבור תוכן חדשותי המשותף בפלטפורמות שלהן", היא מפרטת. הידיעה נחתמת באווירה שלילית: "אחד החששות הגדולים הוא שחסימת ידיעות מכלי תקשורת ממסדיים תגביר את שטף תיאוריות הקונספירציה שמציף את פייסבוק גם ככה".

התרחיש הזה אפשרי, ומתיישר עם ההיגיון המצוי והפרשנויות שרואות במהלך של פייסבוק צעד כוחני. אבל אפשר להסתכל על המהלך הזה גם אחרת, כאיתות על אוזלת יד: מדינת עולם ראשון איימה להטיל רגולציה על פייסבוק, ופייסבוק העדיפה לסגת ולא להילחם. האם הציבור האוסטרלי יאבד את יכולתו לצרוך חדשות ממקורות מהימנים? לא. עבור האוסטרלים, כל התוכן החדשותי עדיין יימצא במרחק הקלקה. הדבר היחיד שנעלם הוא המתווך הפופולרי.

במדינות מערביות, רוב הביקורת על פייסבוק מתמקדת בדרכים שבהן החברה אוספת מידע אישי של משתמשיה ומציעה אותו למכירה לגורמים מסחריים ופוליטיים שמתבססים עליו למסעות פרסום מהקשת שבין הפולשני למניפולטיבי. הנוהג של פייסבוק לעקוב אחר משתמשיה גם כאשר הם גולשים מחוץ לפייסבוק (השבוע נחשף כאן סיפור מטריד במיוחד, בהקשר פוליטי) נמצא בזמן האחרון במרכזו של עימות מתוקשר בין פייסבוק לאפל, שמעוניינת לאפשר למשתמשיה לחסום זאת.

אבל במידה מסוימת, פייסבוק ואפל הן שני צדדים של אותו מטבע: חברות טכנולוגיה חובקות עולם שמעוניינות לסגור את המשתמשים בתוך גרסאות מוגבלות של הרשת, שבתוכן הן השליטות. פייסבוק, למשל, ספגה ביקורת חריפה עקב נסיונותיה לחדור למדינות נחשלות ולחנך את הציבור בהן שפייסבוק הוא שם נרדף לאינטרנט כולו. שער הכניסה הבלעדי לרשת, שמוכן לסבסד את הגלישה לציבור העני כדי שיישאר ביקום התכלכל והסגור שנבנה עבורו.

משתמשים ותיקים כבר שכחו שפייסבוק החלה בכלל כפלטפורמה לשמירה על קשר עם חברים לפני שלמדה לטפח את יצר ההתמכרות האנושי ותפחה בהדרגה לכדי יקום תמנוני שבו צורכים חדשות ובידור, מקיימים דיונים מקצועיים, עושים קניות ולוקחים חלק במחאות ובקמפיינים הומניטריים.

הפוליטיקאים האוסטרלים לא רצו לפרק את פייסבוק ומקבילותיה, אלא רק לגרום להן להפריש נתח מהרווחים לכלי התקשורת שמייצרים את התוכן שמאפשר להן להרוויח. התגובה המפתיעה של פייסבוק המחישה שאם יהיו מספיק מדינות שילכו אחרי אוסטרליה ניתן יהיה לעשות את הבלתי אפשרי ולשבור את המונופול האימתני של מארק צוקרברג. או שצוקרברג ייאלץ לוותר על עוד ועוד תחומים שאליהם פלש, או שהוא יתפשר ויכפיף את עצמו לרגולציה ומיסוי. בכל אחד מהתרחישים האלה, ההשפעה חוצת הגבולות של הענקית הכחולה צפויה להתכרסם, והציבור הרחב ירוויח.

איך לטפל בזבל

נתנאל שלומוביץ כותב ב"הארץ" על ראש לימבו, שהלך השבוע לעולמו: "להגדיר את ראש לימבו כמגיש רדיו יהיה מדויק ושגוי בו זמנית. הוא אמנם שידר תוכנית פופולרית במשך עשורים והגדיר מחדש את תפקיד הרדיו בחברה, אך השפעתו על ארצות-הברית ועל העולם גדולה פי כמה. הוא סיפק השראה, רעיונות ואוצר מלים ליקום של תקשורת שמרנית שנולד בעקבותיו. [...] השתלטות הדעות על חשבון החדשות בתחום התקשורת היא במידה רבה הישג שלו".

כמו רוב העיסוק של "הארץ" בימין האמריקאי, גם הטור (המעניין) של שלומוביץ על לימבו מתרכז בעיקר בעמדותיו הפוליטיות (בצירוף פסילתן המתבקשת) ובמיקום של האיש על הספקטרום שבין טראמפ לפוקס-ניוז. מה שהולך לאיבוד בכתיבה כזאת הוא ה"צבע" הייחודי של לימבו, הרוטב המפתה והמהמם שבזכותו הדעות הפסיכיות שלו הצליחו להתנחל בלבבות, להיכנס למיינסטרים ולהשפיע על אמריקאים כה רבים.

כתבת פרופיל של אבנר הופשטיין שפורסמה כאן ב-2009 הגישה טעימה מהרוטב הזה: "ברוכים הבאים, שמרנים לאורכה של אדמה פורייה זו, כאן ראש לימבו, האיש המסוכן ביותר באמריקה, עם בלוטת ההיפותלמוס הגדולה ביותר באמריקה הצפונית, משרת את האנושות בעצם פתיחת פי. גורלי מכוון אותי לקבל אגף משלי במוזיאון של השידור, אני מוציא לפועל הכל באופן נקי, חף מטעויות. אני משדר בתוכנית הזאת כשחצי ממוחי קשור מאחורי גבי רק כדי שזה יהיה פייר, כי יש לי כישרון בהלוואה מאלוהים. אני ראש לימבו – איש, אגדה, סגנון חיים".

כשמתעלמים מהסגנון ומהכריזמה של פופוליסטים כמו לימבו (או טראמפ), מהכישרון שלהם לתפוס את תשומת הלב, לאחוז בה בחוזקה ולסחוט אותה בלי רחמים עד רדתם מהבמה, קל להגיע למסקנה שכל מי שנוהה אחריהם הוא גזען פגוע מוח שהרציונליות ממנו והלאה. אבל זה כמובן לא ככה.

עבור עיתון כמו "הארץ" וקהל קוראיו, נוח מאוד להחזיק ברושם כזה, שמייתר את הצורך ללמוד את הצד השני ולהבין אותו. בטווח הקצר, הגישה הזאת מלכדת את הבועה השמאלנית של "הארץ" ומשכנעת אותה בצדקתה. אבל בטווח הארוך, לנוחות המוסרנית הזאת יכולות להיות תוצאות הרסניות. בלי להתבונן בתופעות כמו טראמפ (או לימבו) במלואן, בעיניים פעורות ואף פתוח ותוך נטרול זמני של רפלקס הגינוי, אי-אפשר לפרק אותן מנשקן.

רון מיברג, במוסף של "מעריב", מדגים איך עושים זאת אגב הספדת איש תקשורת שערורייתי אחר: לארי פלינט, איל הפורנוגרפיה שהלך לעולמו בשבוע שעבר. מיברג מציג בהרחבה את שפע התכנים שקוממו את הציבור האמריקאי על המגזין של פלינט, "האסלר" (כולל סימפתיה לנאציזם ותיאוריות קשר), ואגב כך נותן סימנים בשחקנים הבולטים בענף מגזיני הזימה בשנים שבהן עוד ליבלב.

"ההיררכיה היתה ברורה: 'פלייבוי' נכנס הביתה בדלת הראשית והיה מונח על שולחן הקפה; 'פנטהאוז' הגיע במעטפה אנונימית חומה ונדחף מתחת למזרן; 'האסלר' לא הגיע הביתה. גברים קראו אותו אצל חברים", הוא כותב. "כשהייתי עורך צעיר באמצע שנות השמונים ריאיינתי את בוב גוצ'יונה, עורך ומו"ל 'פנטהאוז' בביתו. האפיזודה הביזארית ההיא ראויה לביקור נוסף מתישהו מכיוון הטרלול שאִפיין אותה.

"גוצ'יונה הגדיר את טינתו ההיסטורית ליו הפנר, אבל שאלה על פלינט ועל התחרות ש'האסלר' גרר אליה את עיתונות הכרומו הפורנוגרפית, הכעיסה אותו. הוא רתח מכעס וצלקות ניתוחי הפנים שלו הלבינו. גוצ'יונה תיעב את פלינט. בהשוואה לפלינט היה גוצ'יונה משוכנע שהוא מיכלאנג'לו. קתי קיטון, חברתו לחיים של גוצ'יונה ומי שניהלה איתו את האימפריה, רתחה גם היא. הם אהבו לרתוח בחרון מחופש לקדוש. שם למדתי שאם יש חלל שאינך רוצה להיות בו, הוא בין שני פורנוגרפים".

המחיקון

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" (עורך: אביב הברון) מפרסמת נעם ברקן כתבת פרופיל מקיפה וחיובית על בעז בן-צור, שמייצג את נתניהו בשניים משלושת תיקי השחיתות שלו. במעבה הכתבה מוזכר בקצרה שלצד נתניהו עומד לדין גם אדם בשם נוני מוזס. בהתאם לנוהג שהשתרש ב"ידיעות אחרונות", לקוראים לא נמסר במישרין שנוני מוזס קשור איכשהו ל"ידיעות אחרונות". כמו כן לא מוזכרת  הסיבה שבעטיה אותו מוזס עומד לדין: הצעת שוחד בדמות רתימת הסיקור המערכתי למען ראש הממשלה.

באופן תמוה, שקשה להסביר, ברקן או עורכיה העלימו מהכתבה גם אזכורים אפשריים אחרים של "ידיעות אחרונות". כך למשל המרואיין צח שפיצן, שהיה עד לפני כמה שנים כתב תחקירים בולט ב"ידיעות אחרונות", מוצג רק כעורך-דין שהתמחה בעבר במשרדו של בן-צור (ברקן לא מציינת ששפיצן עובד כיום באותו חלל עם בן-צור, אצל פרקליט ששוכר ממנו משרדים).

בכתבה מוזכרת גם עו"ד כרמל בן-צור, בתו של בעז בן-צור וחברה בצוות ההגנה של נתניהו. לקוראים נמסר שהיא חיה ברמת-גן עם "זוגתה אילאיל"; לקוראים לא נמסר ש"זוגתה אילאיל" היא אילאיל בן-צור, בעבר הלא רחוק עורכת מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" וכיום עורכת מוסף "G" של "גלובס".

תעמולה ומניפולציה

מתי טוכפלד, ב"ישראל היום", כותב על עתירה שהונחה השבוע על שולחנה של ועדת הבחירות המרכזית: לפי העתירה, מפלגתו של גדעון סער שילמה לחברת אאוטבריין כדי לקדם ברשת כתבות נגד נפתלי בנט. מהטור של טוכפלד ניתן להבין שחברת אאוטבריין הפיקה איכשהו "כתבות מכפישות" ושתלה אותן באתר "הארץ".

המציאות אחרת: מדובר באייטמים אמיתיים שפורסמו בכלי תקשורת אמיתיים – טור שפורסם באתר "סרוגים" שבו נמתחת ביקורת על הרכב הרשימה של בנט מנקודת מבט ימנית, וידיעה חדשותית של mako המציגה את התחמקותו של בנט כשנשאל האם יישב בממשלה עם נתניהו.

השימוש בכתבות אמיתיות, שנוצרו במנותק מהקמפיין, הוא שורש המניפולציה של פלטפורמות פרסומיות מהסוג של אאוטבריין. באופן פרדוקסלי, בדיוק בגלל זה גם קשה לשים את האצבע על המהות המניפולטיבית של קמפיינים כאלה, שאבני הבניין שלהם הן כתבות עצמאיות שפורסמו על-ידי גורמים בלתי תלויים.

ענייני תקשורת

כסף ואיומים. ב"מוסף הארץ", ניר גונטז' מדבר השבוע עם המנכ"ל הפורש של מועצת העיתונות, מוטי רוזנבלום. הרקע הוא מעורבותו של רוזנבלום במיזם תקשורתי שמובילה הנשיאה הפורשת של המועצה, דליה דורנר, שעתיד להתבסס על כספים שהוריש עיתונאי נשכח שהלך לעולמו.

כשהסיפור רק נחשף נוצר הרושם שדורנר קיבלה אחריות על הכסף משום שנבחרה אישית על-ידי משפחת העיתונאי המנוח. השבוע חשף שוקי שדה ב"דה-מרקר" שהמצב שונה: נראה שדורנר קיבלה רק אחריות עקיפה ומוגבלת על הכסף, ולא באופן אישי אלא מתוקף תפקידה כנשיאת מועצת העיתונות – שממנו, כאמור, היא פורשת. גונטז' מציג את המצב בפני רוזנבלום ונענה באיום. "אם אתה תפרסם את זה, אני אתבע אותך!", אומר מנכ"ל מועצת העיתונות לעיתונאי שמראיין אותו. לאחר מכן גם שיגר מכתב מעורך-דין.

האלגוריתם התקלקל. ידיעת הפרומו של העיתון של המדינה לוועידת "האנשים של המדינה" מדביקה לשני עיתונאים ותיקים, נחום ברנע ושמעון שיפר, כינוי חדש: "הפרשנים של המדינה" – תואר שאפשר לשער שהעליב את ברנע והצחיק את שיפר.

השידור השלטוני. אביעד פוהורילס מראיין את אלכס אנסקי ושואל אותו בין היתר על היוזמה לסגירת גלי-צה"ל, ביתו הרדיופוני במשך עשורים. "אי-אפשר לסגור דבר סגור", פוסק אנסקי. "אני בעד לסגור, כי תחנת שידור אמורה לתת תרבות מגוונת, ולא להיות מוכוונת מטרה לְרצות שלטון". הדברים מתפרסמים במוסף השבועי של "ישראל היום".