ב-27 לינואר מצוין בעולם יום הזיכרון הבינלאומי לקרבנות השואה. למדינת ישראל כידוע יום זיכרון רשמי לשואה, אך היום הבינלאומי - שהחל כפרויקט המיועד לאומות העולם, באמצעות האו"ם ושאר מוסדות בינלאומיים - חדר גם לישראל עצמה. מאחר שאי אפשר לשכפל את האווירה והאופי של יום השואה, הפך היום הבינלאומי הזדמנות למפגש חוזר עם תכנים בנושא השמדת העם היהודי בימי מלחמת העולם השניה. למוסדות שעוסקים בחיי יהדות אירופה, בשואה ובהנחלת זכרונה - הפך יום זה לעוד יום המאפשר הגעה לקהל רחב, מצדיק העלאה והנגשה של תכנים ונותן תירוץ טוב להזכרת והצדקת קיומם.

ביום השואה הבינלאומי האחרון, בינות לחדשות אודות מגיפת הקורונה - עסקה התקשורת הישראלית בהרחבה באירועי היום ובזכרון השואה. ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" הגיע הטלאי הצהוב לעמוד השער, ופוליטיקאים בכירים כתבו טורים הקושרים בין הזיכרון, החוסן הציבורי, המגיפה והנחישות. לצד אלה עלו סיפורים ספציפיים של משפחות, קהילות ואנשים מימי השואה.

בכלי תקשורת המזוהים עם האגף הדתי-ימני יותר בחברה הישראלית, התפרסמו אייטמים הקשורים למכון "שם עולם", המגדיר עצמו כ"מכון שואה ואמונה לחינוך, תיעוד ומחקר". הפרסומים (ב"ישראל היום", ערוץ 7, רדיו קול חי ואתר הידברות) מספרים על עשרה זוגות תפילין שנמצאו בבונקר בבניין במקום שבו היה הגטו בוורשה. לפי הפרסום - התפילין נמצאו על ידי פועל בניין במקום, שאחרי משא ומתן ממושך והבטחה לשמירה על סודיות - מכר לאנשי המכון את הממצאים. בכל הכתבות מוצגת התייחסותו של מנהל המכון הרב אברהם קריגר במילים זהות, מה שכמובן מצביע על כך שמקורו של הפרסום בקומוניקט שהגיע מאנשי המכון אל העיתונאים.

כותב שורות אלה ישב לו בביתו שבוורשה וחשב לעצמו - מעניין היכן בדיוק נמצאו הממצאים - האם ברחוב פאוויה או שמא באוגרודובה? היכן יש באזור שבו התרחש המרד (הגטו המרכזי) בניינים שבכלל אפשר להרוס (הרי האזור הוחרב עד היסוד בזמן דיכוי המרד), מעניין איך מזהים את התפילין דווקא עם הגטו ולא עם התקופה שלפני המלחמה, ועוד שאלות שסקרנות בריאה עלולה לעורר. אבל אלו לא השאלות היחידות העולות מהפרסום.

יומיים אחר כך הסיפור הגיע לתקשורת הפולנית, כנראה דרך הפרסום באתרים באנגלית של "המודיע" ו"ישראל היום". העיתון Gazeta Wyborcza, שהוא תו התקן לעיתונות ליברלית ואיכותית בפולין, פרסם את הסיפור ושאל שאלות חשובות לא פחות: מדוע כך מפרסמים דבר עבירה? החוק בפולין דורש דיווח של פועלי בניין על מציאת ממצאים תוך כדי חפירה או שיפוץ (כך מצאו בשנת 1950 את חלקו השני של ארכיון "עונג שבת" בוורשה). חוק נוסף אוסר על הוצאה של ממצאים מלפני שנת 1945 מגבולות המדינה ללא אישור של שר התרבות והמורשת הלאומית.

חוקרים של ההיסטוריה היהודית ושואת יהודי פולין טענו שהוצאת הממצאים היא שערוריה. המוסדות הגדולים בתחום - מוזיאון "פולין" לתולדות יהודי פולין, המכון היהודי ההיסטורי (גילוי נאות - הכותב הוא חוקר במכון זה) ומוזיאון גטו ורשה שנמצא בתהליכי הקמה - כעסו וטענו שלממצאים מסוג זה יש בית טבעי, רציני, השומר ומציג לציבור ממצאים מסוג זה.

נדמה כי שאלות אלה לא עלו בראשם של אנשי התקשורת שפרסמו את הסיפור. לא אלה הקשורות לפרטי הסיפור ומידת הדיוק שלהם, וגם לא אלו הקשורות למידת חוקיותו או לצד הערכי שבו (ניתן היה לשאול האם הערך שבהבאת ממצאים אלה לישראל עולה על הצורך בשמירה על החוק, ניתן היה לתהות על איכות השמירה, המחקר וההנגשה של מוסדות בפולין ובאירופה העוסקים בשואה). זאת למרות שהיו מודעים לכך שיש כאן איזה עניין, מאחר שעובדת היותו של הסיפור "סודי" צויינה בכתבות (כלומר בקומוניקט).

וישנה עוד אפשרות. יתכן שלא מדובר בפועל בניין בעל חוש סודיות, תושיה ורגשות אשמה, ובתפילין של לוחמי הגטו האמיצים (אנילביץ' בתפילין, זה היה נהדר!) - אלא במכירה בסצינת היודאיקה המחתרתית הפושה בפולין ובאירופה.

בשווקי פשפשים, באתרי יד שניה ואתרי מכירות פומביות מפורסמים חדשות לבקרים שלל חפצים - קרעי ספרי תורה, כוסות קידוש, חנוכיות, פמוטים ועוד. בקלות יכול כל אדם לפתוח פרופיל אנונימי ולמכור או לקנות חפצים כאלה. האותנטיות שלהם עומדת בסימן שאלה, חוקיות הקניה, המכירה וההעברה מטואטאת מתחת לשטיח - ואם רק יועבר הסיפור לעיתונאים הכבויים שלא ישאלו שאלות, אם ניתן יהיה לצקת אמינות מתוך מכובדות של מכון הדואג להעניק כבוד לעיתונאים (פרס לסבר פלוצקר), ולהעניק במה לפוליטיקאים (סיור לגדעון סער) - הסיפור יישאר נקי.

וכך חזר לו יום השואה הבינלאומי למטרתו הראשונית - הזדמנות ליחסי ציבור.

מתן שפי הוא חוקר במכון היהודי ההיסטורי ע"ש עמנואל רינגלבלום בוורשה