גדעון לוי מגלה סלחנות לשקרים הכלולים בסרט "ג'נין ג'נין", שהקרנתו נאסרה בשבוע שעבר על-ידי בית-המשפט. בשם האמת שלו ושל יוצר הסרט מוחמד בכרי, כותב לוי ב"הארץ" (14.1): "בכרי בא לג'נין להקשיב לכאב, והוא פרץ מפי כולם. בין העדויות היו אולי כמה מופרזות, אולי אפילו שקריות. האירוניה: בזכותן נחשפנו לאמת. אלמלא הסקנדל, לא היה פסטיבל. האמת בצבצה מכל סצנה בסרט, כמוה פשעי המלחמה המוכחים, שאיש לא דיבר עליהם, לא השופטת מלוד ולא חיילי המילואים רודפי הצדק".
ד"ר דן ערב, דיקן בית-הספר לתקשורת במכללה למינהל ומרצה בבית-הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, נותן גיבוי אקדמי וגם מוסרי לתפיסה של לוי: בניגוד לתפקידה המדווח של התקשורת, כותב ערב בתגובה לפסילת סרטו של בכרי (גם הוא ב"הארץ", 18.1), "היצירה התיעודית פועלת במישור שונה. הסרט הדוקומנטרי אינו דיווח כשם שסדרה תיעודית אינה כתבה מורחבת".
"היצירה התיעודית", כותב ערב, "מעבירה את מרכז הכובד ליוצר עצמו. לעמדתו המוסרית, לסגנונו האמנותי. ההכרה כי התיעוד הוא תמיד סובייקטיבי מובילה את הצופה בדוקו לפתיחות, להכלת נקודות מבט שונות על אודות המציאות. לצד השאלה 'מה באמת קרה' תופס העיסוק בפרשנותו הייחודית של היוצר – כיצד ראה את המציאות? – את עיקר תשומת הלב".
הנה, אפוא, טיפה מהים הכאוטי שעליו מסתחררת ספינת התקשורת הישראלית: על האזרח מן השורה לדעת להבחין בין סרט תיעודי לבין דיווח חדשותי. סרט תיעודי אינו מתיימר להציג את האמת. כוונתו ומטרתו לשקף את הלך רוחו, עולם מושגיו והתרשמויותיו הסובייקטיביות של יוצרו. ולכן אין להחיל עליו את אמות המבחן המסורתיות של אמת ושקר. בסרט תיעודי – ולא רק בסרט בדיוני – מותר ליוצר להציג מציאות מדומה, או לפחות לשלב מרכיבים כוזבים כדי להעביר לצופים את מסריו.
אילו האבחנה של ד"ר ערב בין התקשורת המדווחת לקולנוע המתעד היתה תקפה – דיינו. ניתן היה להניח לשתי הדיסציפלינות הללו להתנהל במסלולים שמגדירים להם חוקרי התקשורת, והציבור היה לומד לזהות אותן ולפתח ציפיות מציאותיות כלפיהן. אלא שבפועל התובנות של דיקן בית-הספר לתקשורת שקעו במצולות.
"המניע" היא סדרה שנועדה בעיקר לגרוף רייטינג. לשם כך היא מייצרת מצג כוזב של שחזור אותנטי. כמוה – כמו "ג'נין ג'נין": היוצרים נושאים לשווא את ערך האמת
בכאוס שיצר עידן הפייק-ניוז מושמדת התפיסה העיתונאית המסורתית שציוותה לדבוק באמת, לחתור לחשוף אותה ללא משוא פנים, ולבוא חשבון עם מי שמפר את חוקי המשחק שנגזרו ממנה. בקוד ההתנהלות העכשווי של רוב כלי התקשורת ניתנת לגיטימציה מלאה לדיווח מוטה, מסולף ביודעין, מונע על-ידי אינטרסים והשקפות עולם.
בעולם שבו מנהיגי מדינות (טראמפ ונתניהו, לדוגמה) משקרים בגלוי, נאבקים ביריביהם באמצעות מסעות הכפשה מוצהרים, מתכחשים למציאות ומציעים לה תחליפים בדויים ("עובדות אלטרנטיביות") – אין עוד תוקף לאמונתו של ד"ר ערב ש"תפקידם של המדווחים על המציאות, בשידורי החדשות או בתוכניות התחקירים, הוא להביא את האמת אל המסך", ושהעיתונאי המדווח "פועל מתוך חתירה כנה לחקר האמת, ומתאמץ להבאת תמונה נקייה ככל האפשר מהטיות".
כבר לא, ד"ר ערב. מהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה בערוצי הטלוויזיה והרדיו המרכזיים מארחים בכבוד רב, כשדרים מן המניין, את שמעון ריקלין, יעקב ברדוגו, אראל סג"ל ודומיהם, ואלה משתפים את הציבור באמיתות הפרטיות שלהם – כמו שעושה מוחמד בכרי בסרטו. וכשתופסים מישהו בקלקלתו מסבירים רעיו ומוקיריו שהוא אינו עיתונאי רגיל אלא "איש תקשורת". ממש ברוח שבה מתארים גדעון לוי וד"ר ערב את מוחמד בכרי.
הסרט "המניע", ששודר בשבוע שעבר כסדרה תיעודית בערוץ yes דוקו, מספק המחשה נוספת, בוטה ומבהילה, לטשטוש הגבולות בין אמת לשקר ובין תיעוד לבדיה, ולאובדן היכולת של הציבור למצוא את דרכו ולהבין את המתרחש סביבו. הסרט עוסק בטרגדיה נוראה שקרתה בשנת 1986: נער בן 13 משכונת עין-כרם בירושלים הרג את בני משפחתו – אביו, אמו ושתי אחיותיו. הוא נידון לתשע שנות מאסר, מהן ריצה שש, ויצא לחופשי לאחר שקיבל חנינה כשהוא יורש את רכוש הוריו. הוא רכש השכלה גבוהה, הקים משפחה והפך לאזרח מועיל תוך הסתרת עברו האפל.
יוצרי הסרט, טלי שמש ואסף סודרי, הפיקו מסמך שטוח וצהוב: אין בו מידע ממשי חדש או תובנות מעניינות. אין בו ניסיון לדובב את בני המשפחה המורחבת של הנער ולהציג את יחסם לאסון הנורא שקלע אותם לדילמה רגשית ומוסרית מייסרת. אין בו מאמץ של ממש לזהות את תגובת חבריו של הנער למעשהו. אין בו ממצא כלשהו על התייחסותו של הנער למצב שיצר (האם הוא מתגעגע למשפחתו?). אין בו השתדלות לתאר את ההשלכות ארוכות הטווח שהיו לטבח על חייו. היוצרים הסתפקו בשחזור ויזואלי חוזר ונשנה של זירת הרצח, על המיטות הסתורות וכתמי הדם הגדולים, ובראיונות עם שורה של אנשים ונשים הקשורים למקרה.
"המניע" (צילום מסך)
הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בחודש שעבר והתחרה בקטגוריה של סרטים תיעודיים ישראליים. השופטים לא העניקו לו שום אות הוקרה. לעומת זאת, שידורו בשבוע שעבר במתכונת של סדרה בת ארבעה פרקים מעורר הדים בלתי פוסקים. ההתרחשות התקשורתית הזו נוגעת לעניין הנדון בטור הזה משום שמתברר שהסרט התיעודי כביכול הוא כולו פייק: השחזור המצמרר של בית המשפחה בליל ההרג, חוקרי המשטרה, הילד המוצג בסרט כאילו הוא הרוצח, בני משפחתו – כולם שחקנים. גם התיעוד הכמו-אותנטי שנלקח כביכול מארכיון המשטרה הוא "שחזור מבוים".
בתחום הקולנוע התיעודי, כמו גם בתחקירים עיתונאיים בטלוויזיה, מקובלת פרקטיקה של שיבוץ קטעי אילוסטרציה קצרצרים ברצף הסיפור העובדתי. סדרה שלמה היוצרת רושם מובהק של שחזור אמיתי, בעוד שבפועל כולו מבוים (פרט לראיונות), היא מוצר מטעה. הצופה מאמין שמול עיניו מופיעות הנפשות הפועלות שנטלו חלק באירוע בזמן אמת, שהתמונות וקטעי הסרטונים המשולבים בסדרה נלקחו מאלבומי המשפחה, בעוד שבפועל אלו המצאות ויזואליות שהפיקו יוצרי הסרט. ההתחזות הזו היא, לטעמי, מסימני התקופה: הציבור מותקף במידע מתעתע בלי יכולת להבחין בין מציאות לבדיה.
מאלפות התגובות ל"המניע". הסדרה עוררה תחרות בין כלי התקשורת לגלות את זהותו של הנער הרוצח (שהיום מתקרב לגיל 50). במירוץ זכתה "הצינור", תוכניתו של גיא לרר בערוץ 13. התחקירן אמיר שואן הצליח לאתר את האיש, להתקיל אותו בפתח מעלית במקום עבודתו, ולהביא לצופים הקלטה קולית (תמונתו ושמו אסורים בפרסום משום שהיה קטין בעת ביצוע הפשע) שתיעדה את סירובו לענות לשאלות. אילה חסון גילתה דבקות במטרה והביאה לצופי מהדורת יום שישי את קולה של אשתו המפצירה בה להרפות ממנה וממשפחתה.
הרוח שנשבה ברשתות ובערוצי התקשורת שעסקו בעניין הזה בימים האחרונים היתה של מרדף אחרי פושע מפלצתי שבהתנהלותו כמו מימש את האיסור התנ"כי של "הרצחת וגם ירשת", בעוד שבפועל מדובר במעשה נורא, חד-פעמי, שמקורו, קרוב לוודאי, בעולם הנפש או במבנה המוח של מושא הסיקור. השופט שדן אותו למאסר של תשע שנים בלבד אומר זאת בסרט: לא תשכנעו אותי שזה מקרה מהעולם הפלילי המוכר.
מי ששילב את מרכיב הירושה בתוך הסיפור הטראגי הזה הוא סנגורו של הנער, עו"ד יוסי ארנון, שלפי חזותו בסדרה ובתוכנית "הצינור" כבר אינו במיטבו. בזכותו הוגדר הפשע כהרג – ולא כרצח – מהלך שאיפשר לנער לרשת את נכסי הוריו. ארנון מגיח פעם אחר פעם אל המרקע כשהוא אומר ליוצרי הסדרה שהוא יודע מה היה המניע של הנער הרוצח, והם יוצרים באמצעותו מתח לכל אורכה. אך החידה לא נפתרת: ארנון, בארשת סודיות קצת ילדותית, מסרב לשתף את הציבור בתובנותיו על מניעיו של הרוצח.
"המניע" היא סדרה שנועדה בעיקר כדי לגרוף רייטינג. לשם כך היא מייצרת מצג כוזב של שחזור אותנטי. בכך היא דומה ל"ג'נין ג'נין": היוצרים נושאים לשווא את ערך האמת כשהם נאחזים בחופש היצירה המתיר להם, לדעתם, להתעלל בעובדות כאוות נפשם ולהפיץ בדרך זו את בשורתם.
במחזה "בית התה של ירח אוגוסט", מסביר המתורגמן היפני סאקיני לקפטן האמריקאי פיסבי כי "פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה". בישראל של היום, נכון לומר שהדוקומנטציה עוברת מוטציה.