כל מי שקורא את בעיון את הדיווחים מדיוני ועדת אור, אינו יכול שלא להגיע למסקנה: מן הדין שתקום ועדת חקירה דומה ("ועדת חושך"?) לבדיקת התנהגות העיתונאים בפרשה.
כי בלי להסיק מסקנות מרחיקות לכת או לנחש את תוצאות החקירה, ואפילו על-פי עדויות השוטרים בלבד, לפחות שלושה או ארבעה ממקרי המוות של ערביי ישראל נגרמו כתוצאה ממה שהחוק מגדיר מעשה הריגה, ומקרה אחד נראה כמו רצח בדם קר: ירי מטווח חצי מטר, במטרה להרוג, של נער שישב לתומו בחורשה, במרחק עצום מהפגנה כלשהי.
כל אדם הגון, גם ימני בהשקפותיו, צריך להודות ליוזמי ועדת החקירה הזו. גם שר המשטרה - שהעדויות בפני הוועדה מעלות שורה של כשלים אופרטיביים, רחוקים מאוד משאלות של השקפה פוליטית, בתפקוד המשטרה שבאחריותו - צריך לעיין בדיוניה של הוועדה במקום להשתלח בה. וכל אדם הגון צריך לתהות איך, לעזאזל, העובדות החמורות האלה לא עלו מיד, בזמן אמיתי, בתחקירים נמרצים של עיתונאינו המקצועיים, החרוצים, השקדנים, העושים את עבודתם ללא מורא ומשוא פנים, שידעו למצוא ולראיין כל איש חמאס מפוקפק ורעול-פנים בלב המאפליה של ואדי ערה?
לפני עשר שנים, מיד לאחר מהומות דמים במתחם הר-הבית, יצא "כל העיר", המקומון הירושלמי של רשת שוקן, בשער ועליו כותרת ענק "טבח!", שעוררה תגובות נזעמות וחסרות תקדים, שכללו גם החזרה עצבנית של גליונות ממפיצים ונקודות מכירה. עורך העיתון דאז התעקש שהכותרת השנויה במחלוקת לא נבעה מנטיות פוליטיות, אלא נגזרה ישירות מהתחקיר המדוקדק שערך העיתון, וממסקנותיו - ירי ללא אבחנה של שוטרים, בלי סיבה של ממש, בניגוד להנחיות, ובמטרה להרוג, היה העילה לפרוץ המהומות (ולא תוצאה שלהן). באורח חשוד, "כל העיר" היה העיתון היחיד שערך תחקיר מקיף שכזה ושהגיע למסקנות נחרצות שכאלה.
כמה חודשים לאחר מכן פרסמה ועדת החקירה לאירועי הר-הבית, בראשות השופט יעקב קמא, את מסקנותיה. למרבה הפלא, הן היו זהות בעיקרן לממצאי תחקיר "כל העיר", ומנוגדות לגרסאות המגומגמות של אמצעי תקשורת אחרים. על-פי הדו"ח, רק מניפולציות פליליות של שוטרים בכלי הנשק היורים וסירובם של הפלסטינים לנתיחות שלאחר המוות מנעו העמדה סיטונית לדין של האחראים לפשע.
אבל הלקח לא נלמד והחרפה העיתונאית הזו נמשכת - בכל עת שעובדות מסוימות מאיימות איום של ממש על "קונסנזוס לאומי" עמוק, הן נגנזות.
▪ ▪ ▪
ובכל עת שדעות מסוימות מאיימות איום של ממש על "הקונסנזוס הלאומי", הן מעוררות תגובות נרגזות. כבר "התרגלנו" לגסות הרוח הבלתי עניינית שמאפיינת מראיינים בכלי התקשורת האלקטרוניים כשהם משוחחים עם חברי-כנסת ערבים. עכשיו זה הגיע גם למרואיינים יהודים. כשבן כספית מראיין את חנה פרידמן, ראש הוועד הישראלי נגד עינויים, הוא הופך לדוד זעפני וולגרי. הוא מרשה לעצמו לקטוע אותה בנרגנות ובסלידה לא מוסתרות, כמו "הבנו... אז את מעדיפה שאזרחים ישראלים ייהרגו...". כשדוד ויצטום מראיין את ח"כ זהבה גלאון, המתנגדת למדיניות החיסולים, הוא תוהה: "אבל איזה ברירה יש לנו? שהם יהרגו אותנו?".
עיתונאי אמיץ והגון, בכל מקום בעולם, אמור לחשוף מעשי עוולה ולהילחם בהם. אצלנו, כשנושאים מסוימים מספיק מאיימים על הדימוי העצמי הקולקטיבי שלנו, גם עיתונאים טובים הופכים לדוברי משרד ההסברה וסוכני השב"כ, ופשוט מועלים בתפקידם. עד הטבח הבא.
▪ ▪ ▪
"דייג, אוהב דגים?", תוהה השאלה עתיקת היומין אך הנוקבת הזו. וגם אנחנו מוצאים את עצמנו לאחרונה בדילמה עקרונית דומה: "בתוכנית הטלוויזיה 'בטברנה' ודומותיה ,אוהבים מוסיקה יוונית?". כי אם כן, אז למה הם הורגים אותה בשיטתיות, אה?
למשל: בתוכנית "בטברנה" הופיע לאחרונה שלומי סרנגה, זמר מחונן ומוערך (גם בארץ וגם ביוון) של מוסיקה יוונית. הוא הגיש מחרוזת של שירי "רמבטיקו" (או "רמבטיקה" ,כפי שמתעקשים לומר אניני הטעם). למי שלא ממש מתמצא - המוסיקה הזו, שעוצבה בידי גולים יוונים מאנטוליה, היא ביסודה קינה מתמשכת וקורעת לב עם גוונים פוליטיים (במובן המקורי, לא הישראלי, של המונח) מובהקים: מאבקו של האדם הפשוט באי-צדק, עושק וייאוש, קובלנותיו על קשיי היומיום ומחאתו כנגד השליטים, הרודנים והעשירים.
טוב, ככה זה לפחות ביוון. אבל לא ב"טברנה" (וגם לא בתאומתה הסיאמית בערוץ 2). שם כל דבר יווני הוא מזרחי. וכל דבר מזרחי הוא עילה לחאפלה. וכל חאפלה פירושה אוסף של אנשים לא אסתטיים שאוכלים בפה מלא ופתוח ומשיקים כוסות משקה תוך צהלות שמחה אותנטיות נורא, כשברקע מפזזות נערות חינניות וקהות הבעה בלבוש מינימלי. טוב, ככה זה בחאפלה מזרחית, לא?
זה לא ממש משנה כמה מגישי התוכניות הללו, שמעון פרנס או יוני רועה, מבינים ומוקירים מוסיקה מזרחית ו/או יוונית. אין עוד טברנה (אמיתית) בעולם שבה מחוללים, אוכלים וצוהלים על רקע אחד השירים העצובים שנוצרו אי-פעם ("דוד יאניס, אתה זקן, ומלאך המוות בקרוב ייקח אותך"). ממש כמו שאצלנו לא מענטזים את "שיר הרעות" או משהקים את "אנחנו שנינו מאותו הכפר". זה מעליב, זה מקומם, וזה מעיד על גסות רוח וזלזול עקרוני במוסיקה הזו, שהתוכניות הללו אמורות לטפח.
פעם, עד לפני כמה שנים, היחס למוסיקה מזרחית באמצעי התקשורת הממלכתיים היה פשוט וברור: אין יחס, נקודה. ההתעלמות השיטתית הזו, שמקורה בבורות, בהתנשאות ובזלזול , ושנתפשה בידי יוצרים מקוריים רבים, ובמידה רבה של צדק, כחרם שמניעיו גזעניים, התחלפה לה בתוכניות בסגנון שתי הטברנות כאלו המבוססות על חיבוק גורף, גס, נטול כל אבחנה או טעם אמנותי ומשולל כל זכר של רגישות למלים, למנגינה או לאקלים תרבותי שהמוסיקה הזו מייצגת ומשמרת.
וכבר לא ברור מה עדיף - הגזענות המתעלמת או הגזענות המלעיגה-במסווה-של-אהדה. הישראלי החוגג, תאב שמחת החיים, מסתבר, מתחבר לתרבות שונה רק דרך אכילה גסה, שתייה קולנית וחפלה מלאכותית. מסיבה זו יש טברנות ביוון ובקפריסין שיש בהן שלט מיוחד עבור הישראלים, באנגלית ואפילו לעתים בעברית(!), ובו כתוב "נא לא לשבור צלחות. תודה". אולי כדאי לשים שלט דומה באולפני הטברנות של ערוצים 1 ו-2: "נא לא לשבור שירים. תודה".
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 34, ספטמבר 2001