טענתי לא פעם, מעל במה זו, נגד רוב הכתבים הצבאיים הישראלים. ההזדהות המוחלטת שלהם עם הממסד הצבאי והבטחוני, הבורות שלהם בכל מה שנוגע להקשרים פוליטיים, היסטוריים ותרבותיים של הפעילות הצבאית, שכרון החושים (המצ’ואיסטי) המביך לעתים באקסטטיות הבוטה שלו - כל אלה חוברים, כך סברתי, לחוסר מקצועיות עיתונאית בסיסית שמאפיינת את הכתבים הישראלים ממין זכר.
טעיתי. 24 שעות מול ערוצי החדשות של הטלוויזיה האמריקאית בעיירה אמריקאית קטנה הוכיחו לי שטעיתי בגדול. הבורות, העדר הידע, חוסר התבונה וחוסר הרגישות - כל אלה, הסתבר לי, אינם מאפיינים ישראליים ייחודיים. הם, ככל הנראה, תכונות מהותיות באישיותו של (כמעט) כל כתב צבאי באשר הוא.
טעיתי, אני מתנצל, כולם גרועים באותה מידה, סליחה.
איור: גיא מורד
▪ ▪ ▪
אפשר בהחלט להבין את העובדה שדעת הקהל בישראל, ועמה התקשורת הישראלית כולה, בחרה לתמוך בעמדה האמריקאית ללא ביקורת או ערעור. קשה לגמרי להבין מדוע מועלת התקשורת בתפקידה, וכמו עמיתיה באמריקה, בוחרת שלא לספק מידע בסיסי כתוצאה מהאהדה הבלתי מסויגת הזו לאמריקאים.
גם זה יכול להסביר הבדלים בין אירופה לישראל/אמריקה: כל ילד אירופי יודע, מקריאה בעיתון, שלאמריקאים יש הוכחה חותכת ובלתי מעורערת להימצאותו של נשק כימי וביולוגי בידי הרודן העיראקי - הם הרי מכרו לו אותו בכסף טוב. וחברות אמריקאיות וגרמניות צפו בעניין מקצועי קר, בשעה שהוא השתמש בו בחלבג’ה, כשהוא עורך ניסוי כלים “על רטוב” בשיפורים טכנולוגיים לנשק ההשמדה ההמוני הזה.
כל ילד אירופי יודע גם, מקריאה בעיתון, שארצות-הברית מכשילה בשיטתיות יוזמות בינלאומיות להגבלת הסחר בנשק והגברת הפיקוח עליו, ושרק לאחרונה מנעה התנגדות אמריקאית כזו יוזמה של האו”ם להגברת הפיקוח על חברות לייצור נשק קונבנציונלי טקטי, מסוג טילי הכתף שנורו על מטוס ישראלי בקניה.
אבל מה שילד אירופי יודע, לא רוצים בכלל לדעת עיתונאים בישראל, היכן שמגישת חדשות יכולה לפתוח שאלה ב”סדאם, כמוסלמי אדוק...”, ואף אחד לא צוחק (או בוכה) נוכח שמות התואר המוזרים שהיא הדביקה לנציג האחרון של הלאומיות הערבית החילונית מבית מדרשו של מישל עפלאק ומפלגת הבעת’. וכאשר עיתונאית אחרת מודיעה ש”יחסם הידידותי של הכורדים לארצות-הברית לא ייפגע”, יכול רק לגחך מי שיודע משהו על תחושות הבגידה והחשדנות של הכורדים כלפי בני בריתם (וכאן, אפשר לציין בשמחה, הציל מאמר מצוין אחד על הנושא, של צבי בראל ב”הארץ”, את כבודם של עיתונאי ישראל, ומנע ממני את השימוש בהכללות מוחלטות).
כמה מביכה, מתסכלת ומאכזבת העובדה שהמאמרים הכמעט יחידים בעיתונות הישראלית שידעו להביא עובדות (לא דעות, עובדות בסיסיות) שונות מתמונת התעמולה הישראלית-אמריקאית לקוחים מ”לה מונד” או מ”הבוסטון גלוב”.
וכמה מביכה, מתסכלת ומאכזבת העובדה שבשורה ארוכה של נושאים, המקום היחיד שבו מואילה העיתונות העברית לספק לנו בסיס עובדתי שיאפשר פרשנות סבירה בשאלות שנויות במחלוקת הוא עתה מדור פובליציסטיקה וולונטרי - מדור “דעות” בעיתון “הארץ”.
כמו, למשל: בלהט פרשת העמדתו לדין של שרון בבלגיה הפכה התקשורת הישראלית כולה - אבל כולה! - לעדת דודות נרגנת, המצקצקת בלשונה נגד ה”אנטישמים” הבלגים, ומגייסת לעזרתה את עברם הקולוניאליסטי, ואת עמדתם במלחמת העולם השנייה.
ואני לא מדבר על כך ששום עיתונאי ספרדי לא יצדיק את פשעי פרנקו בכך ש”פוטין עושה דברים יותר גרועים בצ’צ’ניה”, או שעיתונאי בלגי יתמודד עם ביקורת על המעורבות של ארצו בטבח ברואנדה בתירוץ כמו “וישראל יותר טובה?”. בעולם הנורמלי אנשים הגונים הם אנשים הגונים ועיתונאים חוקרים הם עיתונאים חוקרים, לא על-תנאי ולא בערך.
ואני אפילו לא מדבר על החשיפה האמיצה של “מעריב” את עברה הקולוניאליסטי של בלגיה, שבה, בין השורות, אפשר היה להבחין בנימה מוסרית משהו, כזו שסבורה שסחר בנשק עם משטרים אפלים היא, איך לומר, אולי אפילו פעילות מגונה (לתשומת לב סוחרי הנשק הישראלים).
אני מדבר על העובדה המצערת שההקשר הנסיבתי, ההיסטורי והעובדתי הבסיסי ביותר של החקיקה הבלגית המסוימת הזו יכול להיות ידוע לצרכן עיתונות ישראלי אך ורק באמצעות שני מאמרים במדור “דעות” (אחד, של ד”ר סייבל, מגנה את המערכת הבלגית, והשני, של פרופ’ ארדון, מסביר ומבאר אותה): מהי חקיקה אוניברסלית? מה מעמדה המשפטי? מדוע נחקקה בצורה שכזו דווקא בבלגיה (תשובה מפתיעה: דווקא בגלל ביקורת מוסרית בעקבות מעורבותה של בלגיה ברצח העם ברואנדה). כיצד הוסגר פינושה על-ידי אנגליה דווקא לספרד, ועל סמך מה הוא הועמד לדין בה? מה היה הבסיס המשפטי שבאמצעותו חטפה ישראל אזרח ארגנטיני בשם אדולף אייכמן והעמידה אותו לדין על פשעים שביצע שלא בשטחה ולפני קיומה? מדוע הוסגר דמיאניוק לישראל ולא למדינות אחרות שבשטחן לכאורה פעל ושאף הן ביקשו את הסגרתו? האם (אי) יישום המלצות ועדת כהן רלבנטיות לפרשה?
למרות שהשאלות האלה הן מהותיות, לעניות דעתי, לשם גיבושה של דעה כלשהי בפרשה, את התשובות, קוראים יקרים, לא תקבלו משום עיתונאי, משום פרשן, בשום עיתון ובשום ערוץ. רק במדור “דעות”, כאמור, שהוא סוג של מכתבים-למערכת מורחב, וכותבים בו אנשים שמקצועם אינו עיתונות, וכתיבה סדירה אינה פעילותם המרכזית.
ואם זה לא כישלון עיתונאי נחרץ (ונוסף) אז באמת עוד לא הבנתי את תפקידה של העיתונות.
▪ ▪ ▪
תשמעו לא-סיפור: יש קבוצת כדורגל שקוראים לה הפועל נצרת-עלית. כמו העיר שהיא מייצגת, גם הקבוצה ואוהדיה הפכו סמל לשנאת ערבים. ובכל זאת, משחק בשורותיה שחקן ערבי מוכשר בשם עבד טיטי.
העידוד של האוהדים שלה הולך ככה: האיש עם המגאפון צועק: “כולנו גזענים”, ומאות האוהדים חוזרים אחריו בקול גדול. אחר-כך הוא צועק: “עבד טיטי יהודי”, ומאות האוהדים שוב חוזרים אחריו בקול גדול. וחוזר חלילה.
מסיבות לא לגמרי ברורות לי, גילוי הגזענות המסוים הזה (ובעיקר הקריאה “עבד טיטי יהודי”) מזעזע אותי במיוחד (נתקלתי כבר פה ושם, מה לעשות, בגילויי גזענות במגרשי הכדורגל ומחוצה להם). מה שראוי לציון הוא העובדה הנדושה שנפש העיתונאי העברי כבר קהתה, ולבו גס, במין לא-סיפור שכזה. אז אף אחד לא כותב את זה. אף אחד לא מצלם את זה. אף אחד לא דן בזה. אף אחד לא מעניש על זה.
טוב, אם זה היה קורה בצרפת נגד יהודים, אז זה כבר כן סיפור: איזה ברנר פינקלקרוט-לוי, או איך שלא קוראים להוגה היהודי התורן, היה עושה מזה מטעמים, שאפילו נשיא הרפובליקה היה נדרש לזה בפגישתו עם מנהיגי הקהילה היהודית.
אבל מכיוון שזה קורה כאן, אצלנו, בליגה השנייה, זה נשאר סתם מין לא-סיפור מיותר כזה, שפעם, אחרי שיהיה שלום עולמי בחסות אמריקאית, נספר לנכדים בתור קוריוז. זה היה כל-כך לא חשוב, נכדים חביבים, שאף עיתון לא מצא את זה אפילו ראוי לפרסום.
גיליון 44, מאי 2003
תגובה: רשלנות וחוסר דיוק / יוסי מלמן
בטורו בגיליון האחרון שיבח עמוס נוי את מדור "דעה" של "הארץ" וביקר את שאר חלקי העיתון על טיפולם בסוגיית בלגיה - ה"חוק האוניברסלי" והתביעות שהוגשו בה נגד אריאל שרון ועמוס ירון. לטענתו, אלמלא כותבים מבחוץ, שטרחו להסביר את מניעיה של בלגיה שהביאו אותה לחקיקת החוק, לא יכול היה קורא "הארץ" לקבל מידע מקיף, אמין ומאוזן.
אפשר היה לצפות ממי שכותב טור, שמהותו ביקורת התקשורת, ועוד בכתב-עת העוסק ברובו בכך, שיכין את שיעורי הבית שלו ולא ילקה באותו חטא שהוא מייחס לזולתו: רשלנות וחוסר דיוק.
כמי שמסקר זה יותר משנה בעמודי החדשות - בדיווחים חדשותיים, במאמרי רקע ופרשנות - את הנושא ברצוני להפנות את תשומת לבו של עמוס נוי וקוראיו לעובדה שבכמה וכמה הזדמנויות טרחתי להדגיש את הסיבות שהובילו את בלגיה לחוקק את ה"חוק האוניברסלי". יתרה מכך, דובריה של בלגיה, פקידים בכירים ובהם יועץ של שר החוץ שלה, רואיינו על-ידי ודבריהם צוטטו בחלק מאותן ידיעות.
גיליון 45, יולי 2003