דטרמיניזם פוליטי (בחירות)

"פיזור הכנסת הנוכחית הוא לכאורה מהלך של גנץ, אבל מי שבאמת אחראי להובלתה של ישראל למערכת בחירות נוספת הוא ראש הממשלה", נכתב בכותרת לטורו של יאיר שרקי בפתח "בשבע", העיתון הנפוץ במגזר הדתי. "זאת האמת הפשוטה שצריכה להיאמר שוב ושוב בדרך אל הקלפי: נתניהו הוא זה שהפר באופן יסודי את ההסכם בין הליכוד לכחול-לבן, כשסירב להעביר תקציב דו-שנתי כפי שקובע סעיף 30 להסכם הקואליציוני. מאז הוא המשיך לאחוז בתקציב כבן ערובה פוליטי ונקודת יציאה מהמשבר המשפטי והפוליטי שאליו נכנס, ולא משנה כמה חריף המשבר הכלכלי והבריאותי שבחוץ".

"זה המשבר התקציבי המשונה ביותר שיצא לי לסקר בשנות עבודתי העיתונאית", כותב סבר פלוצקר בטורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". מחלוקת שאינה על הרכב התקציב, עקרונותיו או סדרי העדיפויות שהוא מגלם, אלא "על עצם הבאתו לאישור הממשלה". "ראש הממשלה נתניהו רואה בתקציב ל-2021 קניין של כחול-לבן ולא של המדינה. הוא לא ייתן להם 'לממשו'. להשתמש בו. ושניחנק כולנו. זהו מקרה קלאסי של חוצפה פוליטית שלא תיאמן. ראוי יהיה להענישה ליד הקלפיות, אם וכאשר ייפתחו".

סימה קדמון, ממקום גלותה בעמודי החדשות, מרחיבה את מעגל האשמה ("כולם אשמים", ברוח "ידיעות אחרונות"): נתניהו, גנץ ובנט, שהיו יכולים למנוע הליכה נוספת לבחירות, אפשרות שהיא לניסוחה "חלום בלהות" ו"משהו בלתי מתקבל על הדעת". כולם אשמים, אבל נתניהו יותר מכל: "הסיבה היחידה שמדינת ישראל הולכת לבחירות היא כי נתניהו לא הצליח להשיג בשום דרך אחרת, לו ולמשפחתו, את מה שיבטיח לו להמשיך ולהחזיק את הבית בבלפור".

גם עמנואל שילה, עורך "בשבע", אוחז ברוח הגם-וגם ומאשים את כולם, אבל בעיקר את נתניהו: "את חשדנותם, שבדיעבד התגלתה כמוצדקת, כלפי כנות הבטחותיו של נתניהו לקיים את הסכם הרוטציה, כחול-לבן לא הסתירו לרגע. צוות משפטנים בכיר ומיומן גויס כדי לנסח חוקים חדשים שיסירו כל מניעה מדרכו של גנץ אל בית ראש הממשלה. הם לא העלו בדעתם שנתניהו מסוגל להשתמש בפרצה של פיזור הכנסת באמצעות הימנעות מהעברת התקציב. עד לשם הם לא האמינו שהוא יגיע, ואולי סברו שגם אם יבקש לנהוג כך – דעת הקהל שתתבטא בסקרי המנדטים תיאלץ אותו לסגת. והם טעו".

"גנץ ונתניהו נשאו השבוע נאומי בחירות לאומה. חלק ניכר משני הנאומים הוקדש להטלת אשמה: גנץ האשים את נתניהו בבחירות; נתניהו האשים את גנץ. שניהם בזבזו מלים לריק: לכל ישראלי בוגר יש היום דעה על שני האישים הללו ועל אחריותם לכאוס הפוליטי. משחק האשמה מיותר", מסכם נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

ב"גלובס" מסבירה שירית אביטן-כהן כיצד נתניהו מצליח פעם אחר פעם למשוך באף, להונות ולהשפיל פוליטיקאים קולגות: הוא מנצל את רגש האחריות הפטריוטית שלהם באופן ערמומי ופורט על מיתר האיומים הבטחוניים כדי לשכנע אותם לחבור אליו, ואז יוכל לתקוע להם סכין בגב ברגע המתאים לו. אביטן-כהן מציינת זאת לפי תומה, ללא אמירה שתסגיר תחושת מיאוס או ביקורת מהתנהלות כזו, דוגמה מאלפת לשיח האינסטרומנטלי שהשתלט באופן סופי ומוחלט על הפרשנים הפוליטיים שלנו.

דוגמה נוספת מספק עמית סגל בטורו ב"ידיעות אחרונות". את הקטע העוסק בהפרת ההסכם הצינית של נתניהו ואי-העברת התקציב הוא מקדיש לנזיפה במשפטנים שליוו את חתימת ההסכם הקואליציוני מהצד של כחול-לבן. במקום לכתוב משהו על השקרנות הכרונית של נתניהו, או להזדעק מכך שנבחר ציבור יכול לבגוד כך בציבור, סגל חובט ב"משפטנים": "אולי ההדגמה על בשרם תגרום לגנץ ולניסנקורן להפסיק סוף-סוף לראות בפרקליטים מלאכי מרום שאינם מסוגלים לטעות".

אולי במציאות שבה פרשנים פוליטיים יזריקו הערכות מוסריות גם לפרשנויות הפוליטיות שלהם יהיו לנו פחות פוליטיקאים שבשביל להתנהל מולם צריך פרקליטים.

מפגינים עוטים מסכות בדמותם של בנימין נתניהו, בני גנץ וישראל כץ, בהפגנה נגד המדיניות הממשלתית. תל-אביב, 2.12.2020 (צילום: מרים אלסטר)

מפגינים עוטים מסכות בדמותם של בנימין נתניהו, בני גנץ וישראל כץ, בהפגנה נגד המדיניות הממשלתית. תל-אביב, שלשום (צילום: מרים אלסטר)

מאמר המערכת של "המבשר" מתנשא על מפלגות ופוליטיקאים שבשל שיקולים אלקטורליים מחליפים את עורם: "כשהבחירות נראות באופק, וכל המחשבה היא רק אלקטורלית, אין מי שיכול להחזיק בדעותיו המקוריות, ככל שיש כאלו, ובוודאי שאין באפשרותו לנופף בהן. הוא חייב לעקוב בשום לב מה אומרים המתחרים, מה סבורים כעת ברי הפלוגתא שלו, כדי שהוא יוכל לומר אחרת, או להציף נימה שונה ממה שהם מבטאים. בעגה המקצועית של משרדי הפרסום קוראים לזה 'בידול'".

לעומת כל אלו מהללים ב"המבשר", אחד משלושת היומונים המפלגתיים של הזרמים השונים במפלגת יהדות-התורה, את "היהדות החרדית", ש"צועדת עם האמת שלה, עם האמת האחת והיחידה".

ב"ידיעות אחרונות" יובל קרני וטובה צימוקי הצליחו לחלץ משר המשפטים אבי ניסנקורן אמירה בנוגע לשאלה אם יאיר לפיד יחליף את גנץ כיו"ר מפלגת כחול-לבן, אמירה כה צלולה, בהירה ומשמעותית, שהיא נדפסת בכותרת שמנה על שער העיתון: "ניכנס למערכת הבחירות ונראה".

הכותרת ותמונתו של ניסנקורן, צרובה באופן מרושל, מלווה בכיתוב "שר המשפטים מדבר". מן הסתם כבר טורחן רבות על דליחותו של הביטוי הטבלואידי השגור (וכי מה, הוא לא מדבר? איך ריאיינתם אותו? בשפת הסימנים?), או על השקר שברמיזה הטמונה בו (כביכול יש עניין מיוחד בכך שהמרואיין מדבר, סוף-סוף, למרות שתכלס מתי הוא שתק פעם?). אבל כשהוא מוצמד לראיון עם שר המשפטים, ליצירת המכתם "שר המשפטים מדבר", יש בו חן הרמוני מיוחד, כמו יבלת באף של חזיר.

ב"ישראל היום" בכלל לא מתרגשים. לכותרת הפוליטית על השער אמנם צמוד הלוגו "דוהרים לבחירות", אבל הכותרת עצמה היא "הערכה: פשרה תושג רק ברגע האחרון". כלומר, תושג בטוח, נשאר רק לקבוע מתי. ובמלים אחרות: ברוכים הבאים לתיאטרון.

אמת ושקר (בדיקת עובדות)

"גלובס" מקצה את השער ואת העמודים הראשונים ל"משרוקית", צוות בדיקת העובדות שלו, לקראת הבחירות הצפויות והתגברות הספין והשקר שיביאו איתן ("כזבים של פוליטיקאים, עלילות שווא של פעילים, זיופים ברשת, פרסום תמונות שמעולם לא צולמו וציטוטים שלא נאמרו"). בתיבה הפותחת נותנים אנשי "המשרוקית" דוגמה מנאומו האחרון של נתניהו, שבו התהדר בכשרונו ליציבות פוליטית: "עד לפני שנה ניהלתי ממשלה שהחזיקה מעמד חמש שנים תמימות".

מספיק לעצור שנייה כדי להבין את השקר של נתניהו: הממשלה הרי התקיימה במשך חמש שנים לא בגלל יציבות פוליטית, אלא בגלל חוסר יציבות פוליטית, שהניב שלוש מערכות בחירות רצופות שארכו שנה וחצי.

אבל מאחר שאנחנו לא עוצרים שנייה המצאנו את העיתונאים שיעצרו שנייה בשבילנו. זה היה מזמן וכבר שכחנו, ועלייתם של טראמפ ונתניהו, רבי-כזבנים, הכניסה לסחרור גם את אלו שעוד זכרו משהו. כשכסאו של טראמפ רעד החלה אופנת בדיקת העובדות, שהיתה אמורה להיות אבן בסיס קבועה ברפרטואר העיתונאי באשר הוא, להתפשט מעיתוני האיכות לערוצי הטלוויזיה ולתגובה בזמן אמת למבול השקרים. בעיתונות הישראלית, שהיתה תמיד מופת של מקוריות, ככל שמקוריות היא חיקוי באיחור אופנתי של אופנות מחו"ל, ראו והפנימו, ובימים האחרונים (אולי כי הרגישו שגם כסאו של נתניהו רועד) החלו להצביע גם על השקרים של נתניהו תוך כדי שהוא פולט אותם.

אבל הרגלים לא משנים כל-כך מהר, ושנות התרדמה הארוכות שבהן העיתונות נתנה מקום שווה לאמת ולשקר איפשרו הלך רוח רחב חזית שבא לידי ביטוי אצל עיתונאים מ"ידיעות אחרונות" ועד "המבשר".

כך למשל בחודש שעבר, אחרי שרשתות הטלוויזיה האמריקאיות עצרו את נאום טראמפ כשניסה לגנוב את הבחירות, יכולים היו עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" ורן ברץ וארי שביט ב"מקור ראשון" להגחיך את המחשבה שעיתונאים יכולים לקבוע מהי עובדה נכונה ולזעוק "תנו לציבור להחליט", כאילו התמודדות עם דמגוגיה שקרית של מכונות תעמולה מתוחכמות היא זכות מולדת וספורט אצילי שכל אזרח חייב לבצע בעצמו ללא כל עזרה וסיוע מקצועיים.

היום אפשר לקרוא ב"המבשר" טור של יהודה לוברבום נגד "התקשורת", שנזכרה אחרי עשור להעיר בזמן אמת כשנתניהו משקר. "מה יהיה השלב הבא?", מזדעזע לוברבום, "אי ציטוט נאומו של פוליטיקאי שהתקשורת אינה חפצה ביקרו רק משום שהדברים שנשא אינם אמינים?". שומו שמיים, בן אדם משקר ואתם מפריעים לו? הזיה. ב"ישראל היום" אמנון לורד מסכם במשוואה פשוטה: בדיקת עובדות = "אנטי-דמוקרטיה".

בכל אופן, אנשי ה"משרוקית", שכל מהותם היא לעצור שנייה, מסכמים: "ההטעיה המתוחכמת ביותר מבוססת על בחירה סלקטיבית של עובדות תקפות" (זה המקום גם להפנות את הציבור הקדוש למאמר המשך של אסף צימרינג, שעוסק בפרקטיקה הזו בדיוק, כפי שהיא באה לידי ביטוי בטרללת הקונספירטיבית של גדי טאוב). הפרויקט כולו – מומלץ לקריאה.

ברוח הפאקט-צ'קינג שנחתה באיחור על העיתונות הישראלית מצרפים היום ב"ידיעות אחרונות", לצד הדיווח על הכרזתו של עמיר פרץ כי הוא מתכונן להתמודד על משרת נשיא המדינה, תיבה ובה שלוש ציטטות שלו מהשנה וחצי האחרונות שבהן הוא מכחיש את כוונתו להתמודד על משרת נשיא המדינה, תחת הכותרת ההולמת "נשיא הצביעות".

חסדי ה' (קורונה)

"ארבעה מיליון מנות חיסון כבר בסוף החודש", מכריזה כותרת הידיעה המרכזית בעמוד 3 של "ידיעות אחרונות". "על-פי כל ההערכות, ראשונים להתחסן יהיו הצוותים הרפואיים, האוכלוסייה הבוגרת ואוכלוסיות בסיכון". בכותרת המשנה לראשית של "יתד נאמן" נכתב: "ח"כ הרב יעקב אשר בדרישה ממנכ"ל משרד הבריאות: 'יש לתעדף במתן החיסונים גם את ראשי הישיבות ועובדי ההוראה שנכללים בקבוצת הסיכון'".

ב"ישראל היום" החיסון, שהאזרח האהוב על העיתון הוא אולי גם האזרח שמצפה להם יותר מכל אחד אחר, מגיע לכותרת הראשית: "המטרה: חיסונים ל-2 מיליון ישראלים – כבר במהלך דצמבר". כותרת המשנה מסבירה, למי שלא הבין, שמדובר ב"בשורה מעודדת על רקע הזינוק בתחלואה". ומי שעדיין לא קלט יכול לדפדף לעמוד הבא, לכותרת הפותחת: "החיסונים קרובים מתמיד".

ב"ידיעות אחרונות" מסכם נדב איל את התמודדותה של הממשלה עם מגפת הקורונה: "הממשלה לא זזה בעצלתיים. היא פשוט לא זזה. לא בדיקות המוניות, לא קטיעת שרשראות, לא שימוש באפליקציות כדי לעקוב אחרי ההדבקה. נתב"ג ממשיך להיות פרצה משונה, ענקית".

איל, שנחת לאחרונה למשרה מרופדת ב"ידיעות אחרונות" (אך מוצג עדיין כ"עורך חדשות החוץ של חדשות 13"), מתאר עוד כהנה וכהנה את התנהלותה המחדלית של ממשלת הקורונה אך לא קושר בין הדברים לבין עסקת השוחד בין המו"ל החדש שלו לבין ראש הממשלה וכתב האישום שבא כשנתגלתה ומכתיב מאז את מהלכיו של נתניהו ואת גורלה של המדינה.

לוויתו של אהרן חדש, ירושלים, 3.12.20 (צילום: יונתן זינדל)

הלווייתו של אהרן חדש בירושלים, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

הלווייתו של המנהל הרוחני של ישיבת מיר, הרב אהרון חדש, זוכה לידיעת תצלום ב"ידיעות אחרונות", לא כל-כך בגלל איזו הערכה פתאומית של אנשי העיתון לרב החרדי אלא משום שמדובר בביטוי בולט של סרבנות קורונה חרדית (הכותרת: "ללא ריחוק: אלפים בהלוויית ענק"). ב"הפלס" מפנים מעמוד השער להספד לזכרו של "הגה"צ רבי אהרן דוד הלוי חדש זצ"ל". בין השורות, בלי כוונה, מובלע סיפור מאלף על השגחה פרטית.

"בשנה האחרונה כאב מאוד על ביטול התורה והתפילה שנעשה בהיכלי התורה והישיבות, לאחר שהוטלו מגבלות שרירותיות שמתעלמות מהערך היסודי של סדרי הישיבות כיסוד קיומנו. לבו לא עמד לו בראותו את היכל הישיבה, אשר לא פסקה ממנו תורה במשך יותר משבעים שנה גם בימי צרה צוקה ומלחמה, עומד בשיממונו. הוא עצמו המשיך לקיים תפילות בציבור במעונו גם בימי הסגר הקשים, וגם בימים אלה המשיכו רבים מבני הישיבה לבוא למעונו כשהוא משמש להם כאוזן קשבת".

מיד אחר-כך ממשיך המספיד וכותב: "לפני כחודש הוחמר מצב בריאותו לאחר שחלה בנגיף הקורונה, ומצבו הלך והתדרדר. תלמידיו הרבים הרבו בתפילות ותחנונים לרפואתו, אך נגזרה הגזירה ושלשום בשעת ליל מאוחרת השיב את נשמתו ליוצרה למגינת כל לב".

"אני חסידה של חיסונים", כותבת חנה קטן במדורה במוסף "אתנחתא" של "בשבע", "הם מהווים פריצת דרך אמיתית ברפואה המונעת [...] הידע שנצבר בנושא החיסונים מבוסס על תהליך עומק מבוקר היטב". לדבריה, "החיסון נמצא מעבר לפינה בזכות המדע והטכנולוגיה, והעולם מתפתח. כל זה אינו אלא הכנה לפיצוץ הגדול שיפציע לאורו של עולם עם הופעת המלך המשיח בקרוב".

תרבות ישראלית, חינוך יהודי (אבולוציה)

עינב שיף כותב בפתח מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" על הפגיעה הקשה שספגו התרבות והבידור בישראל במשבר הקורונה: "את ההופעה הכי מרגשת בזמן האחרון נתן איתי לוי דווקא בכנסת. זה לא שהיו לזמר הרבה אלטרנטיבות, ובכל זאת היה נדמה שהנאום שלו מלפני שבוע וחצי בפרלמנט הוא רגע אחר בתקופה המזעזעת הזאת, שבה עולם התרבות נדחק, נשחק וייתכן שאפילו נמחק, בחסות ההזנחה הפושעת של השלטון. 'בשמחות, כשמישהו מביא את המדליה או את האירווויזיון, ראש הממשלה מר ביבי נתניהו יודע לבוא', אמר לוי בקטע החזק ביותר, 'לפעמים צריך לבוא גם בהלוויות'".

שיף קורא לאמני ישראל "לאחד כוחות ופשוט להשתמש בפופולריות כדי לא להוריד את הנושא מסדר היום. זה אומר גם פעולות חריפות יותר, שימשכו תשומת לב, נגד האלימות המתוחכמת שמופעלת נגד התרבות. זה בטח יותר מוסרי מחיפוש חלטורות בדובאי, מכניסות ככל שיהיו".

"לא יהיה תיאטרון בארבע השנים הקרובות", אומר רמי הויברגר לאיתי סגל באותו גיליון. "בטח לא אולם בתפוסה מלאה. [...] קורונה זה הכי מידבק בתוך אולם. לא מאמין שיהיה חיסון. בשבוע שעבר כבר התגלו טעויות באחד מהניסויים. יהיו כמה תרופות שיעזרו. מכיר שפעת? לא ניפטר מהקורונה. היא כאן כדי להישאר. [...] אני לא רואה שחורות. אני מציאותי.

"לפני כמה חודשים, במרץ, כשסיימנו חזרה אחרונה לקראת הצגה חדשה בתיאטרון חיפה, הגיעה הודעה שסוגרים את התיאטרון. ברגע הזה יצאה לי מין צעקה כזו, כמו של כאב, וכולם שאלו אותי, למה אתה צועק ככה? אמרתי להם, אנחנו נפרדים. הבנתי שזה דרמטי מאוד. שאנחנו הולכים לקראת שינוי גדול בחיים. אבל נראה לי שרובנו עדיין לא הבנו את זה, כי המוח האנושי לא מסוגל להבין שינוי. המוח האנושי בנוי תמיד לחזור למה שהיה. לצערי, אנחנו אפילו עוד לא בשלב שאחרי ההלם".

שמעון ריקלין וג'ודי שלום-ניר-מוזס בפאנל, נובמבר 2019 (צילום: משה שי)

חילופי האליטות (אילוסטרציה. צילום: משה שי)

במוסף הילדים של "הפלס" מוקדש מאמר המערכת לסיפור המתאר את תכונותיהם של היהודים: שונאי גויים מטבעם, שרק דבר אחד מדבר אל לבם יותר: כסף. "מיעקב אבינו למדנו כיצד להתנהל עם היהודים. תן להם כסף, לא משנה מאיזו סיבה, ושנאתם תהפוך לידידות", מצטטת העורכת (בתיבת הקרדיטים נכתב ששמה הוא "אתי", ללא שם משפחה) את הרב סולובייצ'יק, ומסכמת: "לאורך הדורות למדו גדולי התורה את פרשת 'וישלח' לפני פגישתם עם מושלים ומלכי היהודים, כדי לדעת איך לנהוג עמם. כמה נצחית היא התורה, שמתאימה לכל דור ולכל זמן!" (במקור נכתב "גויים" במקום "יהודים").

"הספר המקורי של הררי היה, כשלעצמו, מונגש למדי, שהרי לא הפך סתם ללהיט ענק שכזה", כותבת שרון קנטור ב"7 לילות" על גרסת הקומיקס של "קיצור תולדות האנושות" ליובל נח הררי. "ההיסטוריה של המין האנושי – ונניח רגע לחילוקי הדעות המקצועיים – סוכמה בו בבהירות ובחן שאין שניים להם. כמה עוד חן ובהירות צריך? האם באמת חייבים להנגיש את המונגש? הררי בוודאי יודע לאן מגמה כזו תביא אותנו אבולוציונית".

הכתבה הפותחת במוסף "בריאות" של "בשבע" מוקדשת לזוגות שעוברים טיפולי פוריות אחרי שכבר עשו ילדים. "אי-פריון שניוני". המרואיינת המרכזית בכתבה היא אם לשלושה שנכנסה למסע המפרך והיקר של הפריה מלאכותית כדי להרות שוב: "עליתי במשקל והתנפחתי והייתי עצבנית. הזרקתי לעצמי הורמונים, בכיתי המון". לדבריה, היא כתבה על הנושא בפומבי רק לאחר שחברה אמרה לה, "מה קשה לך בחיים? יש לך הכל".

במוסף "G" של "גלובס" מפרסמים כתבה מתורגמת מה"וול סטריט ג'ורנל" על "הקאמבק של שיחת הטלפון": "נראה שהן האופציה הטובה יותר לשיחות אחד על אחד בעידן העבודה מרחוק".

סימניה

"בימים אלה משקיעה חברת SFI אג"ח רלבנטית במיוחד לימי הקורונה, מדובר באג"ח לצמצום בדידות קשישים בתל-אביב", כותבת שלומית לן במוסף "G" של "גלובס", בכתבה המוקדשת ל"אג"ח חברתיות".

עוד כותרות ראשיות

"ידיעות אחרונות" לא מקדיש את הכותרת הראשית שלו לבחירות המתקרבות (או לא) ולחיסונים המתקרבים (או לא), אלא לפתק בכתב ידו של "אבי תוכנית הגרעין הצבאית של האיראנית שחוסל". קוראות העיתון יכולות אף לעיין בדוגמית מכתב ידו של פחריזאדה, בתצלום המובא בסמוך לכותרת ומוקף בעיגול אדום, לטובת הסובלים מבעיות מיקוד.

שער "דה-מרקר" מוקדש לראיון עם סוחר בגדים.

ענייני תקשורת

קמפיין. הדיווח ב"ישראל היום" על התגובה שהגישה הפרקליטות לבית-המשפט לטענות נתניהו השונות לביטול התיק ממוסגר גם הוא כדיווח של תגובת נתניהו על תגובת הפרקליטות לטענותיו ("הפרקליטות מעוותת את המציאות"). אגב, ב"ישראל היום" ממשיכים להדפיס בפתח כל גיליון את רשימת ה"עקרונות" שלהם, שהשני מביניהם הוא "לתמוך בשלטון החוק". נראה ששכחו שם להכניס כוכבית שתבהיר שמדובר בעסקת חבילה: אם שלטון החוק יתמוך בנו, אנחנו נתמוך בו.

עוד קמפיין. הקבלנים יוצאים בקמפיין כדי להגדיל את מכסות העובדים הזרים ולהגביר את הפרטת קרקעות המדינה. ברוח התקופה, הפנייה היא לנתניהו: "ראש הממשלה בנימין נתניהו! בזמן שאתה ישן בבית, לאזרחים בישראל אין בית!". טוב שלא כתבו "בזמן שאתה ישן בפוך בקיסריה". העיקר שלקבלנים יש בית.

נא להתנהג בהתאם. עמוד 4 (ד') של "המבשר", המוקדש לפרשנויות פוליטיות ("בני גנץ לרגע אחד לא התמסר לשותפות עם הליכוד. כאילו התבייש בחבריו החדשים") ואקטואליות ("אבל כשיהודים בארץ חוזרים על סיסמאות השמאל, זה בלתי נסבל") ושני שירים ("זה רק עניין של מצמוץ, מפחיד ממרחק באיום חמוץ"), כולל בתחתיתו אזהרה: "בעמוד זה מופיעים דברים שבקדושה – נא לנהוג בו כראוי".