הררי מילים נכתבו ונאמרו על המונח "אמת לשעתה" סביב פרשת אילנה דיין וסרן ר', תביעת הדיבה ופסיקות בית המשפט העליון. אך לעולם המשפט אין זכות בלעדיות על מונח זה: הוא חיוני גם להבנת אחת האסטרטגיות התקשורתיות והפוליטיות של בנימין נתניהו.

נתניהו מכיר היטב את הכללים והתרגילים, הטריקים והשטיקים של שיגור מסרים לציבור. לא רק תוכנם חשוב אלא גם מועד מסירתם, שהרי "העיתוי הוא הכול" ("Timing Is Everything"). אך זה אינו הכלל היחיד שנתניהו אימץ, ונוגע בחשיבות מרחב הזמן ברטוריקה הפוליטית. הוא גם יודע כי אמירות דינם כטיל ששוגר למטרה. אחרי הפיצוץ והנזק הראשוני שרידי הטיל אינם אלא פסולת מתכת.

הדוגמאות רבות מספור. קחו, למשל, את האמירה הפוגענית בצהרי יום הבחירות לכנסת במרץ 2015 "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". תכלית האמירה הזו היתה קצרת מועד, לשעות הספורות שעוד נותרו עד לסגירת הקלפיות. המסר, ככל הנראה, עשה את שלו והמריץ בעת הקריטית ההיא ליכודניקים להצביע. מבחינתו של נתניהו זו היתה "אמת לשעתה" מובהקת, גם אם לא בהכרח מבוססת ומדויקת. מבחינת הצרכים הפוליטיים שלו, היא עשתה את מלאכתה.

נוכח הביקורת הרבה על הדברים, בישראל וגם בעולם, התנצל נתניהו בפני קבוצה של אזרחים ערבים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים, שהוזמנו לביתו. זו טיבה של "אמת לשעתה": כשתכליתה מסתיימת אפשר להתעלם ממנה, אולי להשכיחה. אם היא מסרבת לשקוע, אפשר להתנצל וכך להורידה מסדר היום.

שנים אחדות קודם לכן, ב-2008, כאשר היה שקוע במאמצים להביא לסיום כהונתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, אמר לדני קושמרו בחדשות ערוץ 12: "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל. קיים חשש, אני חייב להגיד אמיתי - לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, [משום ש] הוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו - הכל כך עמוקה".

כשבחלוף עשור עיתונאים וגולשים ציטטו את הדברים, התפתל נתניהו להוכיח שאין הוא רלוונטי כלל ועיקר בעת הזו. זו היתה לדידו זו אמת תפורה לשעה אחת ולאדם אחד – אולמרט. אם לשפוט על פי תגובות תומכיו של נתניהו ברשתות החברתיות, גם הם אימצו בחדווה את תפישת "אמת לשעתה".

עוד מופע מסוג זה בהפקת נתניהו היה נאום בר-אילן, ביוני 2009, הזכור כביטוי לנכונותו של נתניהו, בימי כהונתו של הנשיא האמריקאי דאז ברק אובמה, להסכים בתנאים מסוימים לעקרון של שתי מדיניות לשני עמים.

באחת הפסקאות המשמעותית בנאומו אמר נתניהו: "בחזון השלום שלי חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי. לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו. ואיש מהם אינו מאיים על הביטחון ועל הקיום של שכנו". המסר נועד להגיע לאוזני אובמה באותם ימים. אבל קשה עד בלתי אפשרי לדמיין שגם היום יבקשו בלשכת ראש הממשלה לחזור ולהפיץ את "חזון נתניהו", בוודאי בשעה שנפתלי בנט מאיים עליו מימין.

נתניהו לא המציא את הסוג הזה של רטוריקה מניפולטיבית, שבה כל קביעה וטיעון הם זיקוקים מרהיבים שנועדו לשכנע ציבור מסוים בזמן מסוים – ומיד אחר כך הם יכולים לדעוך ולהיעלם. עוד ביוון העתיקה הוטרד סוקרטס מן הדמגוגיה המיועדת לרכוש תמיכה ואהדה בעיתוי מסוים.

צריך להודות כי השיטה הפוליטית הישראלית מותירה כר נרחב להפצת הבטחות סרק. הרכבת קואליציה מחייבת תמיד ויתורים מצד המפלגות השותפות. הבטחות טרום-בחירות הן תמיד רק "אמת לשעתה", שתוקפן פג מיד לאחר סגירת הקלפיות והרכבת הממשלה.

אך נתניהו חורג מן החרויות הקואליציוניות הללו ויוצא למרחבים אחרים של התחמקות מהתחייבויות. כך לדוגמה סעיף 30 בהסכם הקואליציוני עם כחול-לבן, אשר קבע כי ממשלת האחדות תגיש לכנסת בסמוך להקמת הממשלה ולא יאוחר מ-90 יום ממועד השבעת הממשלה תקציב דו-שנתי לשנים 2021-2020. זו היתה התחייבות מרכזית בהסכם, ואחד התנאים להקמת הממשלה. אבל לדידו של נתניהו גם זו היתה שוב רק "אמת לשעתה" שתוקפה פג חיש קל.

המציאות הזו מטרידה ואף מאיימת על השיח הציבורי ועל התרבות הפוליטית הישראלית. תמיד ידענו כי השפה היא נשק והמילים הן תחמושת, במיוחד בפי פוליטיקאים. אך מיריות בודדות, פה ושם, הפך נתניהו את האמירה החולפת עם הרוח לנשק אסטרטגי.

מה ניתן לעשות? אמצעי התקשורת חייבים להעמיק את השימוש ב"בודקי עובדות", ולחזור לפשפש באתרים ובארכיונים, כדי להציג בפני הציבור את הפערים שבין ההבטחות למציאות. להבהיר לנתניהו כי הצהרות, הבטחות ואמירות נותרות בחיים וממשיכות להדהד גם חודשים ושנים לאחר אמירתן. מה שבטוח, אסור לתת לנתניהו לחמוק בחסות הגנת "אמת לשעתה".