בשבת אחר-הצהריים, ה-4 בנובמבר 1995, העביר אלי ראש מערכת החדשות של "הארץ" הודעה באיתורית: תכסי את עצרת השלום בכיכר מלכי-ישראל. כבר שבת שלישית או רביעית ברצף שיצא לי לכסות כל מיני הפגנות ועצרות, וכולן נראו לי פחות או יותר אותו הדבר: קשות, מתלהמות, מלאות שנאה. 24 שעות קודם לכן חסמו אנשי זו-ארצנו בגופם את צומת רעננה. הפעם הזאת תהיה, בוודאי, עצרת יפת נפש כזאת, מפא"יניקית קצת, מה כבר יכול לקרות, אבל ריח של בחירות מתקרבות ריחף באוויר, ופרס ורבין, היריבים הנצחיים, עמדו להופיע זה לצד זה בעצרת שכל מארגניה הבטיחו שתהיה גדולה במיוחד.

היא באמת נראתה גדולה כבר ממבט ראשון. הכיכר היתה מלאה, המון בני נוער הגיעו באוטובוסים, חולצות כחולות, שרוכים אדומים ושרוכים לבנים, נוער מרצ, בלונים, שלטים. היה קצת מוזר לחצות את הכיכר בתוך הפגנה בעד, ולא נגד, ולא להידחק בין רבבות זקנים וציציות וכיפות ונערות בחצאיות טריקו וג'ינס ארוכות שמחלקות דפים צהובים ואדומים שכתוב עליהם באותיות שחורות גדולות: "ארץ ישראל בסכנה", "רבין מוסר שטחים". אמנם מבחינה עיתונאית, העצרת לא נראתה כמו סיפור גדול, אבל סיפור צבע כזה או אחר אפשר להוציא מכאן.

על הבמה הוכנו, בצד אחד, כמה שורות של כסאות פלסטיק לבנים לאורחי הכבוד, ובצד השני מקומות עמידה לעיתונאים מאחורי המחסומים הניידים של המחלקה לחזות העיר של העירייה ושל המשטרה. מי שהתעקש להיכנס לאזור המאובטח היה צריך רק למצוא מדבקה מתאימה, שכתוב עליה שהוא מהעירייה, נניח, או עוזר של איזה שר. פעמיים חציתי את הגדר, עברתי את השומרים, נכנסתי לאוהל החגיגי שהוקם לכבוד המוזמנים ויצאתי, שום דבר מעניין לא היה שם. ואז התחילו הנאומים.

כולם זוכרים היום את הנאום של רבין על הדמוקרטיה. הוא זכה לתשואות ממושכות, אבל מה שעורר את תשומת הלב שלנו, העיתונאים, היה החיבוק החם בין רבין לפרס. זה נראה כמו משהו שאפשר להבליט בידיעה למחר, לא רק מפני שהם יריבים ותיקים, גם בגלל ההתנהגות יוצאת הדופן של רבין, שלא הרשה לעצמו מעולם להראות סימני חיבה. יפה, אמרנו זה לזה, אבל הערנו גם שזאת תהיה ידיעה דביקה למדי. "תראי כמה אנשים עומדים שם על המרפסות", אמרה נעמי לויצקי, "מישהו עלול לירות לכיוון הזה בלי שום בעיה". "שטויות", אמר לה מישהו שעמד לידה, "אל תגזימי". כך או כך, ראש דסק הלילה האיץ בי להעביר את הידיעה. הוא רצה את הנוסח המלא של נאום רבין ולא היה מוכן לחכות. הנאומים הסתיימו וכל הנכבדים עלו לבמה לשיר.

אולי בכל זאת אשאל את רבין ופרס על החיבוק? חשבתי, ונכנסתי שוב לאזור המאובטח, אבל רבין לא נראה שם. "הוא כבר הלך", אמר לי מישהו מהעירייה, "גם פרס הלך, זה תכף ייגמר". חשבנו שהמאבטחים הוציאו את ראש הממשלה דרך הכניסה האחורית של העירייה, ושאין טעם לחפש אותו יותר. רק אחר-כך התברר שהוא פשוט חיכה בפנים ושב ויצא. צוותי הטלוויזיה קיפלו את הציוד שלהם והבמה התרוקנה. רק דב גילהר התעקש לחפש את פרס ורבין ולדבר איתם על החיבוק, וחשבתי שלכל היותר אשאל אותו אחר-כך מה אמרו. הייתי מרוצה מעצמי שהצלחתי לחמוק למכונית במהירות, לפני שמאות אלפי המשתתפים בעצרת יחסמו את היציאה.

כשהתחלתי להתרחק שמעתי את "שיר השלום" וזיהיתי את הזיוף המצחיק של רבין. ביציאה מתל-אביב שמעתי פתאום יבבה של צופרי משטרה וחשבתי שבוודאי קרתה תאונה. חמש דקות אחר-כך הודיעו שראש הממשלה נורה, והשמיעו שוב ושוב את האשה שצעקה: "הוא בסדר, הוא לא נפצע, הוא לא נפצע".

שבוע אחר-כך, וחודש אחר-כך, ובעצם בכל ההגנות והעצרות והאירועים הכי זניחים מאז, אני לא עוזבת עד שאחרון המשתתפים הולך. אני חושבת שחלק ממני מבקש, באופן הילדותי ביותר, לחזור אל הרגע המוחמץ, שבו יגאל עמיר ארב ליצחק רבין, ואני וכל חברי העיתונאים הסקרנים והחקרנים לא שמנו לב שהוא שם, ולזהות אותו ולהצביע עליו. החלק האחר יודע שעיתונאי חייב לעבוד בכל אירוע עד לרגע האחרון, גם אם זה לא נוח וגם אם לוחצים עליו, וגם אם המכונית שלו תיתקע בפקק.

אבירמה גולן היא חברת הנהלת המערכת של "הארץ"

גיליון 21, יולי 1999