הימנעותה המודעת (על-פי הודאתה בראיון רדיו) של רינה מצליח, הכתבת הפוליטית של ערוץ 2, מלסקר את אלדד יניב ומפלגתו אינה יכולה להישאר רק במישור הדיון הערכי-ציבורי-אתי. להימנעות כזו יש ככל הנראה גם השלכות במישורים משפטיים וצרכניים, שלא פעם נוטים להתעלם מקיומם, זאת על אף שייעודו הבסיסי והעיקרי של כלי תקשורת הוא לספק שירות חיוני לציבור, את המוצר הציבורי האולטימטיבי – מידע.

"הריכוז של אספקת המידע בידי כלי התקשורת, כאשר הציבור בכללותו הוא כמעט תמיד סביל בלבד, העביר את השימוש בזכות הציבור לדעת מידי בעליה החוקיים אל חזקתם של העיתונאים, כך שלמעשה זכות הציבור לדעת נשמטה מידי הציבור ומופעלת כמעט בלבדית על-ידי כלי התקשורת", כתב  בהקשר זה השופט מישאל חשין (בפסק הדין ידיעות-אחרונות בע"מ נגד יוסף קראוס, דנ"א 7325/95).

לפי פסק הדין, לכלי התקשורת יש חובות כלפי הציבור ובהן דיווח נכון, עדכני ומלא על האירועים המשפיעים על חייו של היחיד והציבור. "היחס של זכות וחובה בין הציבור לכלי התקשורת הפך ליחס מיוחד [...] המטיל על כלי התקשורת מעין חובות אמון, במובן המשפטי של מושג זה".

כפי שכתבתי כאן בעבר, פסק דינו של בית-המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר' התייחס אף הוא אל אותה חובה לפרסם, ואף הרחיב אותה כשקבע כי על כלי תקשורת מוטלת החובה לייצר דיון בעניינים שיש להם חשיבות ציבורית ניכרת. השופט פוגלמן סבר שם כי עניינים שידיעתם ברבים רלבנטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעתם, אם לצורך גיבוש דעה בעניינים ציבוריים ואם לצורך שיפור אורחות חייו, הם כאלה החייבים בפרסום.

אם המקרה של סרן ר' חשוב דיו כדי להקים חובה לפרסם, מה נוכל להגיד על אדם המתיימר לחשוף שחיתות רחבת היקף, תוך הבאת ראשית ראיה ועדות בעניין זה, והכל בהקשר פוליטי, אגב מערכת בחירות? סיפוריו של יניב על נתניהו, ליברמן, מוזס, עיני, וינשטיין, דנינו ואחרים ודאי מצדיקים דיון כלשהו, ולפחות אזכור ברמת יידוע הציבור כדי שיוכל להתרשם בעצמו.

למצליח יכולות להיות מחשבות ביקורתיות על יניב. היא יכולה לתפוס אותו כקוריוז או כסכנה או אולי כהזיה חולפת. גם לכותב שורות אלו היו השגות על אופן התנהלותו של יניב. כל אלה אינם משנים את הצורך להביא בפני הציבור את העובדות ברמת הדיווח, ואז להוסיף עליהן פרשנות מלומדת כרצונה ומיטב הבנתה העניינית.

ישנה גם שאלת המינון. כדי לעמוד בחובה נראה כי מצליח לא היתה צריכה להזכיר את יניב בכל דיווח או במידת התדירות שבה דיווחה על השחקנים הפוליטיים המובילים והמשמעותיים. מנגד, התעלמות מכוונת וגורפת גם היא פגומה מיסודה בהקשרי המינון והענייניות.

ניתן לטעון כי אי-אפשר (ואולי לא צריך ולא מוצדק) לסקר כל מפלגה קטנה, פוחזת וחסרת בסיס המתמודדת בבחירות. כאלה היו לא מעט, וגם עיתונאים צריכים לברור עיקר מטפל. נכון – אך מטעה. יניב אינו זב חוטם חדש ובלתי מוכר במגרש הפוליטי. אחת הנקודות המעניינות בסיפור הזה נוגעת להחלפת הצדדים שביצע. במצב זה ונוכח הטענות העובדתיות שהעלה, לטענתו מידיעה אישית, לא נכון יהיה לדבר עליו כזהה בחשיבותו למפלגות כמו אור, כלכלה או מורשת-אבות.

במסגרת הדיון שעוררו דבריה של מצליח יש לומר גם כי לא כל העניין מונח לפתחה ועל כתפיה של מצליח עצמה. מנהליה ועורכיה בחברת החדשות של ערוץ 2 היו צריכים להנחות אותה ולהורות לה להתייחס גם לעניינים העובדתיים העולים מסיפורם של יניב ומפלגתו. עמיתיה יכולים היו להפנות אליה שאלות אגב הדיונים שבהם השתתפה. הליקוי בשיקול הדעת לא נותר רק בגדר התנהגותה של מצליח, אלא זלג גם הלאה.

מישהו היה צריך לקרוא לה לסדר. ואולי – לא בדקתי – אחרים בחברת החדשות מילאו את החלל שהותירה מצליח. ייתכן כי התלונות שהשמיע יניב על העדר סיקור והתעלמות אינן עומדות במבחן אמפירי אמיתי. ניתן רק לקוות שכלי תקשורת רציני יבדוק את העניין וידווח לנו על תוצאות הבדיקה, שכן זה עניין בעל חשיבות ציבורית שהתעלמות ממנו היא הפרה של החובה החוקית החלה על כלי תקשורת.

אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת (ע"ר)

רינה מצליח (צילום: מיכל פתאל)

עוד באותו נושא

ועכשיו תעצמו עיניים / אבנר הופשטיין
טיעונה של רינה מצליח, כאילו חוסר האמינות לכאורה של אלדד יניב מצדיק התעלמות ממנו, מביס את עצמו

להקשיב לבטן / יקי מנשנפרוינד
החלטתה של רינה מצליח שלא לסקר את ארץ-חדשה בשל אי-האמון שהיא רוחשת לעומד בראשה – ערכית וראויה