"המלה האחרונה" היא אחת התוכניות הוותיקות בגלי-צה"ל. התוכנית, המשודרת מדי יום בשעות 11:00–12:00, שודרה לראשונה באוגוסט 1998 ומאז הפכה לאבן פינה בלוח השידורים של התחנה. במקור, כך אני מבין, הפורמט היה של שני דוברים שאמורים היו לייצג שתי עמדות: ימין-שמאל, חילונים-דתיים, גברים-נשים וכן הלאה. מאז הכינרת הספיקה להתמלא ולהתרוקן ושוב להתמלא, וכיום התוכנית היא מעוז שמרנות רפובליקאית בטעם ישראלי דלוח במיוחד.

בתוכנית ששודרה ביום רביעי ה-6.2.13 (ניתן להוריד אותה או להאזין לה כאן) ישבו מאחורי המיקרופון עירית לינור ואבישי בן-חיים. האייטם הראשון עסק בכעסו של בן-חיים על כך שלפיד ניכס לעצמו את דמות הגבר הישראלי האולטימטיבי. מדוע לפיד לא יכול להיות הגבר הישראלי בה"א הידיעה? כי את השירות הצבאי שלו הוא העביר בעיתון "במחנה", כך לדברי בן-חיים.

"בשביל להיות גבר ישראלי צריך להיות במקום אחר. אם אתה לא יודע מה זה הכאב הזה בכתף, מהאלונקה, שנקרעת מרוב כאבים, אתה לא תהיה גבר ישראלי באמת. ואם אתה לא יודע מה זה התחושה המרגשת הזו, שבתרגיל שאתה בא כמו איזה פתטי, ותולה על הנגמ"ש דגל ישראל או על הטנק דגל ישראל ועף איתו עם החבר'ה, אז אתה לא תהיה גבר ישראלי. ואם אתה לא יודע מה זה לעמוד ליד קבר של חבר שלך, או מפקד שלך או חייל שלך שהיה איתך בקרב או שהיה ביחידה ונפל, אז אתה לא תהיה הגבר הישראלי [...] הדרך לקבל את הכרטיס כניסה המושלם הזה עוברת שם, במקומות האלה שיאיר לפיד לא היה בהם".

עירית לינור ואבישי בן-חיים (צילום: פלאש 90)

יושב אדם בתחנת רדיו צבאית ומסביר לעם ישראל, זה שמורכב גם מערבים (שלא משרתים בצבא, אבל מה לעשות, הם תושבי ישראל וכמה מהם גברים), גם מנכים, גם מאנשים שמשוחררים מצה"ל מכל מיני סיבות, גם מחיילים, אשכרה חיילים, ששירתו שירות צבאי מלא, אבל מה לעשות, לא בכו על קבר של חבר מהיחידה כי האפסים האלו משרתים בשלישות הצבאית – הוא מסביר שכל אלה ואחרים לא יכולים להיות גבר ישראלי כי גבריות ישראלית עוברת דרך מסע אלונקות. שמישהו ייתן לסגן-אלוף במיל' בן-חיים עוד פלאפל.

ונעבור לעירית דאבליו בוש. ללינור יש בעיה עם העובדה שמלגלגים על השמלה של שרה נתניהו. זה לא יפה וזה מלא שטנה, היא מסבירה. בסדר. אבל לינור לא נעצרת בנימוסים והליכות. "העניין של להאשים את כל הדברים שאתה לא אוהב בשלטון ראש הממשלה נתניהו בגחמותיה האמיתיות או המדומיינות של אשתו זה מגוחך. הוא ראש הממשלה, הוא נבחר, הוא צריך לעשות את העבודה שלו. זה לא עניינכם אם השיטה שלו היא, נגיד, להישמע לגחמותיה של אשתו, האמיתיות או הלא-אמיתיות".

בדיוק כך. זה לא עניינכם! אם ראש הממשלה מחליט בענייני המדינה בגלל גחמותיה של אשתו, מסבירה לינור, זה לא עניינכם! אתם תצביעו פעם בארבע שנים ואז תסתמו, אתם שומעים, תסתמו!

בן-חיים לא נותר חייב. הוא הסביר למאזינים שלדעתו זה מאוד הגיוני שאשתו של נתניהו אומרת לבעלה שמבחינתה הוא לא עושה קואליציה עם בנט כי בעבר בנט העליב אותו. "זו לא נראית לי כזו התערבות מופרכת. זו נראית לו כמו התערבות שבתוך זוגיות יכולה להתרחש". לא, זו לא ורדה רזיאל-ז'קונט; זה אבישי בן-חיים והתוכנית היא "המלה האחרונה".

זה לא נגמר כאן. לינור הבהירה שהתחקיר של רביב דרוקר מערוץ 10 (אותו ערוץ שבו עובד אבישי בן-חיים) על "ישראל היום" הוא תחקיר דרדלה, בין השאר כיוון שדברים מהסוג שחשף דרוקר קורים בכל כלי תקשורת. היא ניצלה את הזמן כדי להסביר לנורית קנטי, עורכת "מה בוער" עם רזי ברקאי, המשודרת באותה תחנה, שעמדה בזמן השידור מאחורי הזכוכית (וקולה לא נשמע), שאין שום דבר מיוחד ב"ישראל היום". "תפסיקו כבר לדבר על שלדון אדלסון", נזפה בקנטי, שבשלב מסוים התייאשה ממופע האימים כשברקע צעקותיה של לינור: "אהה, עכשיו את הולכת!?".

הלאה. לא חלפו 22 דקות מתחילת התוכנית ולינור מסבירה למאזינים כי הצעירה ששיתפה בפייסבוק תיעוד של פקחי עיריית תל-אביב מסמנים את החניה שבה היא חנתה (אחרי שחנתה) כחניית נכה ואז גוררים את הרכב שלה צריכה קצת להירגע. הסיבה? "אחוז עצום של הדו"חות זה לאנשים שחנו בתחנות אוטובוס, באדום-לבן, בחניות של נכים, על מדרכות שהם חוסמים אותם, אנשים שלא שמו כרטיס חניה [...] אנשים, אל תבואו בטענות על הפקחים. אלה שפועלם הוא בדרך כלל שלילי זה הנהגים עצמם והחניינים עצמם, ולא צריך להתבלבל פה.

"יש מקרים שבהם הרשות לא בסדר", המשיכה לינור. "היה סיפור גדול על הדרכים היצירתיות שבהן גובי רשות השידור מבררים מה הכתובת של מישהו כדי לשלוח לו הודעות לתשלום האגרה. אבל זה בגלל שאתם לא משלמים את האגרה על-פי חוק!! אני הראשונה לדרוש לבטל את אגרת הרדיו והטלוויזיה, היא אינה מוצדקת... אבל תשלמו כחוק ואז לא יצטרכו להוציא את הכתובת בכל מיני אמצעים ערמומיים!!! זו העבודה שלהם ותתחילו לשלם!!!!" (סימני הקריאה מופיעים במקומות שבהם דבריה של לינור הפכו לזעקות שבר של ממש).

דעות יש לכל אחד ולא כולם חייבים להסכים עם כולם. אבל גבר ישראלי הוא רק מי שסוחב אלונקה בצבא? האזרחים לא צריכים להתעניין באופן שבו ראש הממשלה מקבל החלטות הרות גורל? "ישראל היום" דומה לכל כלי תקשורת אחר בישראל? העבודה של אנשי רשות השידור היא להוציא במרמה, בהפחדות ובאיומים כתובות של חייבים?

אלו אינן דעות, אלא תעמולה: תעשו צבא! תשלמו את האגרה! תפסיקו לרדת על ראש הממשלה! או אשתו! תפסיקו להעביר ביקורת! שלמו מסים! סעו במהירות המותרת! כבו את המוח! תפסיקו להתלונן, למען השם ישתבח שמו!

מי שטוען שהבעיה עם "המלה האחרונה" היא שהיא הפכה לתוכנית ימנית מזלזל באנשי ימין. ישנם אנשי ימין רהוטים, מעניינים, מורכבים ומנומקים. הבעיה עם "המלה האחרונה" היא לא שהיא לא מאוזנת. הבעיה איתה שהיא מאוזנת באנשים שמבטאים עמדות שמרניות, שטחיות וקונפורמיסטיות, שהיו גורמות לאנשי פוקס-ניוז להיראות כחבורת פמיניסטיות רדיקליות. אני החזקתי מעמד 25 דקות עד שהחלפתי תחנה, וההסבר שלי הוא שזו העבודה שלי. מה התירוץ של שאר המאזינים?