אנחנו אשמים. העיתונאים. התקשורת. הנהגים התקועים בפקק שנוצר על-ידי הפגנה של עובדים סוציאליים או עצמאים שפרנסתם נפגעה ממשבר הקורונה. האלפים שאיחרו לעבודה בגלל עוד הפגנת נכים שהסלימה לכדי חסימת כבישים. כולם יכולים לבוא בטענות לתקשורת.
מי שהוכיח את הטענה, בלי שהתכוון לעשות זאת, הוא אמיר השכל. כמעט ארבע שנים מפגין תא"ל (במיל') השכל – איש יקר – נגד השחיתות בצמרת השלטון. בכל יום שני בשבוע אפשר היה לראות אותו, עומד עם שלט גדול, על המדרכה ליד כביש הגישה למשכן הכנסת. אף עיתונאי לא דיווח על כך. במשך שבועות רבים הפגין ליד מעון ראש הממשלה בירושלים. והתקשורת התעלמה. עד שהאשימו אותו – על בסיס עובדתי רעוע – בחסימת כביש. עד שעצרו אותו. וכעת כולם כבר מכירים את שמו.
כל עורך מתחיל יודע את זה: הפגנה בלי מהומה, או לפחות חסימת כביש, היא לא אייטם. היא לא שווה אפילו ידיעות כיתוב תמונה בעיתון. אבל אם חוסמים כביש, ואלפי אנשים נפגעים – יש סיפור. אם יש צילומים של שוטרים מכים מפגינים – זה סיפור טוב יותר. העמדה שלי בנושא התגבשה לפני שנים רבות, כשלמדתי עיתונאות באוניברסיטת מדינת קליפורניה בלוס-אנג'לס. המורה בקורס לחופש הביטוי וחופש העיתונות, פרופ' קנת דבול, הקדיש שיעור שלם לפרשת סקוקי.
סקוקי הוא פרבר שקט של שיקגו. אין לו חשיבות מיוחדת. אבל בשנת 1977 סערה כל ארצות-הברית סביב החלטה שקיבלה עיריית סקוקי. הכל התחיל כשהמפלגה הנאצית האמריקאית (כן, היתה מפלגה כזאת) החליטה לקיים מצעד עם מדים וצלבי קרס. הנאצים האמריקאים בחרו בסקוקי מפני שהתגוררו בה אז כ-30 אלף יהודים (מתוך כ-70 אלף תושבים), בהם כ-6,000 ניצולי שואה ובני משפחותיהם. הנאצים רצו לעשות פרובוקציה.
סקוקי הוא פרבר שקט של שיקגו. אין לו חשיבות מיוחדת. אבל בשנת 1977 סערה כל ארצות-הברית סביב החלטה שקיבלה עיריית סקוקי. הכל התחיל כשהמפלגה הנאצית האמריקאית (כן, היתה מפלגה כזאת) החליטה לקיים מצעד עם מדים וצלבי קרס
מועצת "הכפר של סקוקי" (כך נקרא הפרבר עד היום) החליטה לאסור את ההפגנה. הנאצים עתרו לבתי-המשפט נגד ההחלטה. התיקון הראשון לחוקת ארצות-הברית נחשב לדבר החקיקה החשוב ביותר בתולדותיה. הוא מבטיח לכל אזרח אמריקאי כמה חירויות: חופש דת, חופש דיבור, חופש עיתונות והחופש להפגין. מצעדם של הנאצים האמריקאים, עם צלבי הקרס שלהם, כפרובוקציה מול ניצולי השואה בסקוקי, נכלל בחופש ההפגנה.
הפרשה נדונה בכל הערכאות האפשריות, כולל בית-המשפט העליון. בסופו של דבר הוחלט להתיר את קיומה מחמת חופש הביטוי. אבל ההפגנה לא התקיימה. שלושה ימים לפני המועד הודיעו הניאו-נאצים שהם מוותרים. נראה שלא היו להם מספיק אוהדים, והם חששו שמספר המפגינים יבזה אותם. וודי אלן, בסרט "מנהטן" שצולם באותה תקופה, אמר שאם הנאצים יצעדו בסקוקי יש לקחת אלות בייסבול ולפוצץ להם את הצורה. זו היתה האווירה באותם ימים.
המורה שלי, פרופ' דבול, הקדיש כאמור שיעור שלם לעקרונות החוקתיים שנבעו מפרשת סקוקי. בתמצית, הלכת סקוקי אומרת שאסור להגביל את חופש ההפגנה בגלל המסר שהמפגינים רוצים להעביר. כל דעה מותרת. זהו חופש הביטוי הקיים בארצות-הברית. אבל מותר להגביל את ההפגנה מטעמים של מקום ושל זמן. פרופ' דבול נתן דוגמאות: אם מפגינים ירצו לצעוד על אוטוסטרדה, ובכך לחסום את התנועה – ניתן למנוע את ההפגנה באותו מקום. אם מפגינים ירצו להפגין בארבע לפנות בוקר בשכונת מגורים שקטה – ניתן לאסור את ההפגנה באותה שעה.
חופש הביטוי הוא ערך חוקתי מקודש בארצות-הברית. הלוואי שהיינו מכבדים אותו בישראל באותה מידה. אבל גם האמריקאים יודעים להגביל את חופש ההפגנה מטעמים של מקום וזמן. אצלנו, לעומת זאת, נוצרו בשנים האחרונות נורמות הפוכות. אם מפגינים רוצים למשוך את תשומת הלב הציבורית, הם חייבים לחסום צירי תנועה ראשיים או להפגין בשכונת מגורים שקטה.
כך באו לעולם חסימות הכבישים של הפגנות הנכים, ושל הפגנות יוצאי אתיופיה, שבחרו לצעוד דווקא על נתיבי איילון בשעות העומס. קבוצות מפגינים אחרות בחרו לחסום דווקא את צומת עזריאלי בתל-אביב. המפגינים נגד אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, בחרו להפגין דווקא ליד ביתו בפתח-תקווה, ודווקא בסופי שבוע (והורחקו לכיכר סמוכה).
אין צודקות מהפגנות הנכים. גם טענותיהם של יוצאי אתיופיה צודקות ומטרידות. אני מזדהה עם מצוקתם של רבבות העצמאים והמפוטרים בתקופת משבר הקורונה. אבל סימפתיה והזדהות עם מהות ההפגנה היא לא בהכרח סימפתיה והזדהות עם הבחירה לחסום כבישים ולגרום נזק לרבבות נהגים ואזרחים המבקשים להגיע לבתיהם.
המפגינים טוענים, ובצדק, שהפגנות שקטות לא זוכות לכיסוי תקשורתי, ולכן הפגנה שקטה נידונה לכישלון. רק כשיש עימותים ונזקים יש עיתונות. וכאן, כנראה, נמצא הפתרון: אם עורכי המהדורות והעיתונים לא יתעלמו מהפגנות שקטות, ויתייחסו להפגנות לפי תוכנן ולא לפי הנזק שהן גורמות, נוכל לדרוש מהמפגינים לא להפגין בשעות לילה באזורי מגורים ולא לחסום צירי תנועה מרכזיים.
בסיכומו של דבר, גם אני מאשים את התקשורת.