אחד הנושאים היחידים במשבר הקורונה שנוצר לגביהם קונצנזוס רחב בתקשורת הישראלית הוא שהשימוש בשב"כ למעקב אחר חולי קורונה ומי שבאו איתם במגע הוא צעד קיצוני ולא ראוי. הגינוי הפומבי של מעקבי השב"כ הפך למעין הצהרת נאמנות לדמוקרטיה הישראלית, הן במאמרי פרשנות והן בחשבונות הטוויטר האישיים של עיתונאים ועיתונאיות. מי שהתרגלו להיות מותקפים השכם וערב על רקע מערכות הבחירות והמשפט הפלילי של נתניהו סוף-סוף מצאו נושא שבו הם זוכים למעט נחת ויכולים להביע עמדה ביקורתית בלי להצטייר כאויבי המדינה.

חברי-כנסת ותיקים וחדשים, שמעולם לא נשמע קולם בנושא חשיבותה של ההגנה על הזכות לפרטיות, נסחפו על גלי הבון-טון התקשורתי. אפילו בכירי מערכת הביטחון לשעבר, כולל חבר-הכנסת ושר החוץ החדש גבי אשכנזי, הביעו ביקורת מפתיעה על מעקבי השב"כ. לאחר שאשכנזי העז, גם כמה כתבים צבאיים ארכי-שמרנים הצטרפו למקהלה.

בהמשך, בפסק דין רווי מליצות על חשיבות הזכות לפרטיות, בג"ץ – שבדרך כלל נוהג לבדוק את דופק דעת הקהל של הרוב היהודי במדינה – קיבל את העתירות שהגישו האגודה לזכויות האזרח, ארגון עדאלה ועו"ד שחר בן-מאיר, וקבע שיש לעגן את פעילות שב"כ בטיפול במשבר הקורונה בחקיקה בכנסת, ולא באמצעות תקנות החירום. השבוע הקפיא קבינט הקורונה את קידום החוק שנועד להסדיר את מעקב השב"כ, ולפיכך המעקב צפוי להיפסק.

לכאורה, ההתנגדות הכמעט גורפת שהפגינה העיתונות הישראלית למעקבי השב"כ אחר חולי קורונה היתה אמורה גם להשפיע על עמדתה לגבי ייצוא מערכות מעקב למדינות לא-דמוקרטיות. בפועל, עיתונאי ישראל מתעלמים מהתעשייה הזאת כמעט לחלוטין

לטעון שאת רוב העיתונאים והעיתונאיות שנחרדו מהמעקב אחר חולי קורונה, המעקב היומיומי של השב"כ אחר פלסטינים משני צדי הקו הירוק מעניין כקליפת השום יהיה אנדרסטייטמנט. באופן מעניין, רוב התקשורת הישראלית גם ממשיכה "לפספס" את הסיפור של הייצוא הישראלי של מערכות מעקב למדינות לא דמוקרטיות, שבהן משטר החירום ושלילת זכויות האדם והאזרח הם מצב קבוע. שם, לא מדובר רק בחשש לפגיעה בפרטיות כתוצאה משימוש במערכות המעקב – אלא גם בשלילת החירות ואף החיים ממש.

ההתעלמות הזאת מאכזבת, במיוחד מאחר שבדיונים בבג"ץ הסיפור הונח על גבי מגש של כסף. המדינה טענה, בתגובה שהגישה ב-12 באפריל, כי משרד הבריאות בחן הצעות שהועלו על-ידי עשר חברות שונות לפחות, אך נמצא שהטכנולוגיות שהן הציעו לקו בפגיעה רבה יותר בפרטיות מאשר הטכנולוגיה של השב"כ, וכי "הן היו כרוכות באיסוף מידע מתוך האפליקציות המותקנות על המכשיר, איסוף מידע מחברות סלולר ואשראי ואף מגופים בטחוניים".

המדינה אף הפנתה בתגובתה לדבריו של ח"כ אלי אבידר (ישראל-ביתנו) בוועדת המשנה הזמנית למודיעין ושירותים חשאיים מ-26 במרץ: "הפתרון לא תמיד נמצא באפליקציות האזרחיות. באפליקציות האזרחיות זכויות האזרח יכולות להיות נפגעות הרבה יותר".

מצופה היה מהתקשורת הישראלית לשאול שאלה פשוטה: אם אין בנמצא אף חברה ישראלית שמציעה מערכת מעקב פחות פוגענית מזו של השב"כ, מדוע משרד החוץ ומשרד הביטחון מעניקים רשיונות לייצוא של אותן מערכות מעקב למדינות המוכרות ככאלה שפוגעות בזכויות אדם ואזרח?

את שתיקת העיתונות ניתן להסביר בכך שעצם העלאת השאלה הזאת היתה דורשת התעמתות חזיתית עם משרד הביטחון. בעוד שמהשב"כ מעטים הסיפורים העיתונאיים שיוצאים (גם בשל הצנזורה הקשה), משרד הביטחון הוא מקור מידע בלתי נדלה ומרכזי לתקשורת הישראלית. במדינה שבה התחום הבטחוני הוא העוגן החדשותי של כמעט כל כלי התקשורת המרכזיים, מעטים הם העורכים והעיתונאים האמיצים שיהיו מוכנים לקחת סיכון, לשרוף גשרים ומקורות ולהיות חשופים לסנקציות (בעבר אף היו מקרים של מניעת גישה פיזית של עיתונאים ועיתונאיות שסר חינם למקומות שהתרחשו בהם אירועים בטחוניים).

ב-2015, כשנה לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הרצחנית בסודן, הגיעו אלי דיווחים על ישראלים שמפעילים שם מערכת מעקב. הישראלים, כך נטען, גם נוכחים שם פיזית ומתחזקים ומתפעלים את המערכת. פניתי לכמה גופי תקשורת ועיתונאים בארץ, אבל אף אחד מהם לא רצה להיות הראשון לפרסם או לחקור את העניין

בתחילת שנת 2015, כשנה לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הרצחנית בסודן, הגיעו אלי דיווחים מפעילי זכויות אדם בדרום סודן שלפיהם יש בניין מסוים בבירה ג'ובה שישראלים התקינו בו מערכת מעקב. הישראלים, כך נטען, גם נוכחים שם פיזית ומתחזקים ומתפעלים את המערכת. כך גם התגלה הסוד: מעצם נוכחותם החריגה של הישראלים. פניתי לגופי תקשורת ועיתונאים שונים, אך אף אחד לא רצה להיות הראשון לפרסם או לחקור את העניין. הבלוגר והבלשן ד"ר עידן לנדו הסכים לפרסם את הסיפור בבלוג שלו, "לא למות טיפש".

שנה לאחר מכן, ב-22 בינואר 2016, פאנל המומחים של מועצת הביטחון של האו"ם בעניין דרום סודן פרסם דו"ח שאישר כי מערכת המעקב אכן נרכשה מישראל לאחר פרוץ המלחמה, וזו שימשה לפשעים, להפרות חמורות של זכויות אדם ולרדיפה פוליטית שביצעו שירות הביטחון הלאומי (NSS) והמודיעין הצבאי. על-פי הדו"ח, ה-NSS ביצע מעצרים שרירותיים ועינויים, רצח והעלים אנשים המזוהים עם האופוזיציה, והפעיל "חוליות מוות".

לפי דוחות כוח האו"ם בדרום סודן (UNMISS) והאיחוד האפריקאי, בעוד שתפקידי ה-NSS הקבועים בחוק הדרום סודני כוללים ייעוץ, איסוף וניתוח מידע בלבד, ואין לארגון סמכות חוקית כלשהי לבצע מעצרים בעצמו, הארגון פעל מחוץ לחוק, הוביל את היעלמויות האזרחים, וגם רדף, עצר והטריד עיתונאים ופעילי זכויות אדם. נקבע כי המעצרים הלא חוקיים, העלמת האנשים והעינויים, הם חלק ממדיניות שיטתית ונרחבת של הממשלה הדרום סודנית העולה לכדי פשעים נגד האנושות.

במאי 2016, הגשתי יחד עם ח"כ תמר זנדברג עתירה לביטול רשיון הייצוא שנתן משרד הביטחון למערכת המעקב הזו לדרום סודן. למרות שלא מדובר "רק" בפגיעה בפרטיות, אלא במערכת מעקב ששימשה כדי לעזור לשב"כ הדרום סודני לתפוס אנשים ואחר-כך לרצוח, לענות או להעלים אותם, העתירה וממצאי דו"ח פאנל המומחים של האו"ם זכו לסיקור תקשורתי זניח בישראל, ח"כים אחרים כלל לא התעניינו בעניין, ובג"ץ הוציא צו איסור פרסום על פסק הדין.

ככל הידוע, מערכת המעקב נמצאת בדרום סודן עד היום. בהיעדר סיקור תקשורתי, וכתוצאה מכך היעדר עניין ציבורי, אין סיבה שהיא לא תהיה שם. שמה של החברה מעולם לא נחשף.

דמיינו תרחיש שבו התקשורת היתה מסקרת באינטנסיביות את השימוש במערכת המעקב הישראלית בדרום סודן: המערכות הוציאו כתבים וצוותי צילום לבירה ג'ובה, ואנשי תקשורת צייצו גינויים ודרשו תשובות מהחברה שמפעילה את מערכת המעקב וממשרד הביטחון, שנתן לה אור ירוק. ח"כים שרצו לעלות על הגל החליטו גם הם להביע ביקורת פומבית על משרד הביטחון, והכנסת קיימה דיון חריף בנושא. בג"ץ מדד את דופק דעת הקהל, והגיע למסקנה שעליו לתת פסק דין גלוי לציבור, ללא צו איסור פרסום, שיהיה רווי במליצות לגבי הזכות לפרטיות ולחיים של אזרחים ואזרחיות בדרום סודן.

המקרה של מערכת המעקב הישראלית בדרום סודן הוא דוגמה אחת מתוך רבות להשלכות של ההתעלמות התקשורתית הכמעט מוחלטת מנושא ייצוא מערכות המעקב למשטרים מפירי זכויות אדם. וכשהסוגיה בכל זאת עולה לסדר היום, הסיקור בדרך כלל מתמצה בציטוט או הדהוד של תחקירים ופרסומים בתקשורת הבינלאומית, ולא בתחקיר עצמאי וביקורתי של התקשורת הישראלית.

לכאורה, ההתנגדות הכמעט גורפת שהפגינה העיתונות הישראלית למעקבי השב"כ אחר חולי קורונה היתה אמורה גם להשפיע על עמדתה לגבי ייצוא מערכות מעקב. אבל רק לכאורה. במהלך משבר הקורונה פורסמו אינספור מאמרים של פילוסופים, עתידנים ופובליציסטים, שהיגגו על העתיד והסבירו מדוע החיים של כולנו ישתנו ולא ישובו להיות כפי שהיו קודם לכן. אבל יש דבר אחד שאפילו וירוס הקורונה לא יצליח לשנות, והוא מפת האינטרסים של התקשורת הישראלית.