בפסק-דין שניתן לאחרונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, נדונה השאלה בדבר מידת הפיצוי המגיע למועדון או לחברה שנפגעו בשל לשון הרע, ונקבע, כי יש אמות מידה שונות לפיצוי נפגע פרסום שהינו אדם פרטי, לעומת חברה בע"מ. באותו תיק התקבלה, לפני כשנה וחצי, תביעתו של המועדון, אך נדחתה תביעתו של בעל המועדון.

מדובר היה בכתבות שפרסם "מעריב" בשנת 90' שבהן נאמר שבמועדון התל-אביבי "ליקוויד" מתבצעים טקסים נאציים, כולל השמעת נאומים נאציים והצבת צלבי קרס. כן נאמר בכתבות שבמועדון קטינים שותים אלכוהול.
את תביעת הדיבה הגישו חברת "ש.ש.ל מוסיקה בע"מ", מפעילת המועדון, ודניאל לביא, בעל המועדון ומנהלו.

השופטת דרורה פלפל קבעה, בשלב הראשון, כי אכן הפרסום, שבשקר יסודו, כוון כלפי המועדון, ולא כלפי החברה שהפעילה אותו, אולם כיוון שהמועדון הוא נכס של החברה, הרי גרימת נזק למועדון כמוה כגרימת נזק לחברה עצמה.

לעומת זאת נדחתה התביעה בכל הקשור לבעל המועדון. בית-המשפט עיין בכתבות, ומצא ששמו של בעל המועדון לא נזכר בהן. אמנם, נקבע, לו היה מוכח שבעל המועדון מזוהה על-ידי הציבור עם המועדון, יכול היה להגיש תביעת דיבה פרטית, אולם הוכחה כזו לא הוצגה בבית-המשפט.

בית-המשפט לא נכנס לשאלה, איזה סוג ואיזו מידה של הוכחה דרושה כדי לקבוע "זהות" בין אדם לבין העסק שלו, אך נראה כי הוא ממשיך בקביעה קודמת של בתי- המשפט, שאם "האדם הסביר" היה מייחס את הכתבה על המועדון לדניאל לביא (בעל המועדון), היה יכול לביא לקבל אף הוא פיצוי מ"מעריב".

בחלקו השני של פסק-הדין, שנסב על סכום הפיצוי שיש לפסוק לחברה, התייחס בית- המשפט, לראשונה, להבדל בין פיצוי בגין לשון הרע לחברה, לעומת פיצוי לאדם. בעוד שאדם פרטי יכול לזכות בתביעת לשון הרע גם אם לא הוכיח שנגרם לו נזק, הרי חברה תקבל פיצויים רק אם תוכיח שעסקיה או רכושה נפגעו כתוצאה מהפרסום הפוגע. בנוסף, קבעה השופטת פלפל, פיצויים לחברה צריכים להיות בדרך-כלל פחותים בתביעות דיבה, כיוון שבעוד שפרסום על אדם פוגע בנפשו ובמצב רוחו, חברה היא "חסרת נפש", ובלשון השופטת: "חותם החברה לא יכול להיעצב אל לבו".

במקרה זה גם נקבע, כי הפרסומים על הטקסים הנאציים במועדון "ליקוויד" גרמו, לכל היותר, לירידה מסוימת בהכנסות, אך היוו רק גורם אחד מני רבים.
עם זאת, כיוון ש"מעריב" פרסם את הכתבה יותר מפעם אחת, ומדובר בפרסום רגיש מאוד במדינת ישראל, שבה חיים עדיין ניצולי שואה ובניהם, ובעיקר כיוון ש"מעריב" לא התנצל על הפרסום ולו פעם אחת במשך תקופה של שבע שנים, נקבע כי העיתון יפצה את החברה שהפעילה את המועדון בסכום של 180 אלף ש"ח.

איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 17, נובמבר 1998