פסק-הדין שבו נדחתה תביעת הדיבה של השר אריאל שרון נגד עוזי בנזימן ועיתון "הארץ" נותח בכלי התקשורת מזוויות שונות, בעיקר פוליטיות-ציבוריות. מעניין, עם זאת, לבחון היבט שלא נדון בהרחבה, משום שלא עסק ישירות בצדדים. סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט משה טלגם, עיין בעצם השאלה הכללית, כיצד על בית-המשפט לגשת לתביעות דיבה שמגישים אישי ציבור, בהבדל מאלה שמגיש אדם מן השורה.
השופט טלגם ציין, כי קיימת כיום מגמה ברבות ממדינות העולם להגביל ככל האפשר את יכולתם של אישי ציבור להגיש תביעות כאלה. ההגיון מאחורי גישה זו הוא, שאישי ציבור חושפים את עצמם מרצונם לכלי התקשורת, והביקורת הציבורית על פועלם היא נשמת הדמוקרטיה.
כך, למשל, נקבע לאחרונה באנגליה, כי לגוף ציבורי, ולנושאי תפקיד בו, אין כלל להרשות הגשת תביעות דיבה, וכי הדרך הראויה לאישי ציבור להתגונן בפני השמצות היא פעילות פוליטית ולא התדיינות משפטית.
בית-הדין של הקהילה האירופית לזכויות האדם אף פסל בעבר פסק-דין של בית-המשפט העליון באוסטריה, שהרשיע עיתונאי שהוקיע את קנצלר אוסטריה בגין תמיכתו בפוליטיקאי ניאו-נאצי, תוך הסתמכות על עובדות שלא הוכחו, וקבע, שבביקורת כלפי אישי ציבור לא צריך עיתונאי להבחין בבירור בין דעתו לבין העובדות.
עם זאת, גם לאחר שהשופט טלגם הביא דוגמאות נוספות, הוא ציין כי העדפה כה ברורה של חופש הביטוי על שמם הטוב של אישי הציבור מעוררת בו חשש ואי-נחת רבה; יש לשמור גם על כבודם של אישי הציבור ולא ליצור "מעמד מוגן מיוחד לעיתונאים", ולכן, בכל פעם על בית-המשפט לנקוט זהירות רבה ולבדוק אם האמצעים שנקט העיתונאי כדי לבדוק את אמיתות הפרסום היו סבירים.
ואולם, במקרה של שרון נ. בנזימן, קבע השופט טלגם, גוברת ללא היסוס זכות הציבור לבקר את מהלכי מנהיגיו ומוביליו למלחמה על זכותו של שרון לשמו הטוב, מה עוד שעל שם זה קמו עוררין רבים, מלבד בנזימן, מזה 15 שנה.
ואכן, השופט טלגם בדק ומצא, כי העיתונאי נקט אמצעים "למעלה מסבירים", ואף פסק, שהוכח שקביעותיו היו אמת.
סגנונם של תשדירי השירות
בשני פסקי-דין שניתנו בבג"ץ לאחרונה, התלבנו הזכויות והחובות של רשות השידור ושל הטלוויזיה החינוכית, שמעמדן נקבע בחוק, ושעיקר מימונן מתמיכה ממשלתית וציבורית.
חברת "רשת", בעלת זיכיון בערוץ 2, פנתה לבג"ץ בבקשה לאסור תשדירי שירות והודעות חסות במסגרת שידורי הטלוויזיה בערוץ הראשון. בעבר עתרו עיתונים נגד השידורים הללו. בשנת 1984 ניתן פסק-דין, שקבע את המסגרת שבה הותר לטלוויזיה הממלכתית לשדר תשדירי שירות: דעת הרוב קבעה, כי אמנם אסור לרשות השידור לשדר "פרסומת", אולם מותר לשדר "תשדירי שירות", בתנאי שלא יקדמו יצרן או מוצר מסוים ולא יחרגו מקשת הנושאים והמטרות התואמים את מטרות הרשות. ביחס לשקופיות "הודעות החסות" נפסק, כי אמנם יש בהן פרסומת, אולם היא מותרת, כל עוד אינה מדברת בשבחו של מוצר מסוים או משכנעת שיצרן אחד עדיף על אחרים. בהמלצת בית-המשפט נחקק חוק, שהגדיר את תחומי המותר והאסור בתחום זה ושבעיקרו אימץ את ההגדרות שנוסחו בפסק הדין.
בעתירה נוספת מ-1990 שהוגשה על-ידי איגוד העיתונים היומיים הבהיר בג"ץ לרשות השידור, שלא תסטה מהקווים המנחים הקבועים בחוק.
עתירת "רשת" כוונה כנגד שניים: ראשית, נגד עצם זכאותה של רשות השידור להמשיך ולשדר תשדירי חסות והודעות חסות. "רשת" טענה, כי כשם שכל הכנסות ערוץ 2 בנויות על פרסומות וכל הכנסות הכבלים בנויות על דמי מנוי, כך צריכות כל הכנסות הערוץ הראשון להתבסס על גביית האגרה, ולא "לפלוש" לתחומו של הערוץ השני. בעניין זה נדחתה העתירה, כיוון שהחוק בעניין רשות השידור לא שונה.
הטענה השנייה כוונה נגד תיקון כללי מימון החוץ שביצעה רשות השידור מ-1994, ובהם הותרו לראשונה בהודעות החסות ציון הסימן המסחרי של המממן, פירוט שמו של מוצר מסוים ותיאור מהותו. כמו כן, הותר לשדר הודעות חסות לא רק בתחילת משדר ובסיומו, אלא גם במהלכו.
טענת רשות השידור היתה, כי שינוי הכללים מטעמה היה מחייב המציאות. בשל מהפכת התקשורת - חשיפת השוק לתחרות, הכנסת שידורים מחו"ל, ובעיקר פתיחת שוק הפרסומות הנרחב בערוץ השני - כמעט חוסל הביקוש להודעות חסות בערוץ הראשון, לנוכח אופיין המוגבל, ואם לא היו הכללים מתוקנים היו הכנסות הרשות הולכות וקטנות.
בית-המשפט העליון, בפסק דינו של השופט גבריאל בך (בהסכמת השופטים דליה דורנר ויעקב קדמי), חש שרשות השידור חרגה מהחוק, ביוצרה כללים "גמישים" יותר ויותר, וביטל את התיקון בכללים, ככל שהוא מתייחס להודעות החסות.
בית-המשפט קבע, כי כבר בשנת 1984, בהיתר שניתן אז על-ידי בית-המשפט, "היה נראה כי הגענו בכך לקצה הגבול למה שעדיין ניתן לכנות 'העדר פרסומת מסחרית'. לא ניתן לומר זאת יותר ביחס לפרסום שמות של המוצרים וסימני המסחר של המממן ומוצריו, והקרנת הפרסום במהלך השידור”.
בית המשפט אמנם הביע הבנה לבעיות התקציביות של רשות השידור, אולם קבע, כי הפתרון לאלה הוא רק בדרך של חקיקה או הבטחת סיוע ממקור אחר.
▪ ▪ ▪
בניגוד לחובות רשות ציבורית משדרת, הרי בעתירה שהגישה האגודה לשמירת זכויות הפרט למען הומוסקסואלים ולסביות כנגד שר החינוך והטלוויזיה החינוכית, דן בג"ץ בחובות השידור של הטלוויזיה החינוכית, או בשאלה אם לשר החינוך, נותן ההוראה, או לטלוויזיה החינוכית, יש סמכות להימנע משידור תוכנית שהוקדשה להומוסקסואליות ולסביות.
שר החינוך אסר הקרנת תוכנית אחת בסדרה "קלפים פתוחים", שבה ראיין המראיין שני צעירים הומוסקסואלים, צעיר דו-מיני וצעירה לסבית, ובסופו דו-שיח בין הצופים לבין המרואיינים.
שר החינוך הגיש חוות-דעת, שהדגישו את המגרעות בתוכנית, את העדר האיזון, את ההתעלמות מערכים חברתיים אחרים וכן, לטענתם, מסרים המעודדים התנסות חד-מינית.
השופט קדמי, שכתב את פסק-הדין (ואליו הצטרפו הנשיא אהרן ברק והשופטת דורנר), דחה חוות-דעת אלה. מצפייה בתוכנית לא עלתה קריאה של הצעירים החד-מיניים להמונים "ללכת בעקבותיהם". השופט קדמי קבע שהומוסקסואליות אינה מהווה "סטייה", ואף אם מותר בהחלט להתנגד לה ולסבור שהיא אינה רצויה ואף מזיקה, הרי התעלמות אינה מהווה פתרון לכך. "התעלמות ואיסור גורף ללא הנמקה לא יעמדו, בעולם של היום, כנגד הסקרנות, הפתיחות והרצון לדעת".
התוכנית, נקבע, אינה "אנטי חינוכית". להיפך, היא במסגרת השידור החינוכי, בהיות המושג "חינוך" כולל הקניית דעת, הרחבת אופקים והשכלה לשמה.
העדר איזון לכשעצמו אינו שולל את זכות שידור התוכנית. בג"ץ התיר להוסיף תכנית "משלימה", הדוגלת בערכים אחרים, או לשדר גם תוכניות אחרות, אולם הוציא צו החלטי כנגד האיסור שהוציא שר החינוך על השידור בטלוויזיה החינוכית.
מניעת פרסום - עדכון
בגיליון שעבר צוינה מגמה חדשה בעניין האפשרות של מניעת פרסומים מראש. באחרונה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה נוספת למניעת פרסום.
הבקשה הוגשה על-ידי חברת אמברוזיה, המשווקת בארץ את מוצרי הטבע של חברת סולגאר, והיא נועדה למנוע את הפצת המגזין "אובייקטיבי", שבגיליונו מיולי 1997 פרסמה כתבה ארוכה שהשוותה מוצרים מקבוצת המולטי-ויטמינים המופצים בארץ.
השופטת מיכל רובינשטיין דחתה את הבקשה, כשהיא קובעת כי במקרה זה, זכות הציבור לדעת גוברת, כיוון שלא נראה כי קיים לשון הרע, אם בכלל, ואם קיים, הרי לא ברור שאין למגזין הגנה טובה, אם יגיע העניין לתביעת דיבה.
חברת אמברוזיה טענה עוד, כי בעצם שם המגזין ("אובייקטיבי") יש הטעיה, אך השופטת רובינשטיין קבעה, כי מדובר באמצעי שיווק ופרסום לגיטימי. בשולי ההחלטה קבעה השופטת, שהזכות לשם טוב נמצאת היום בדרגה נורמטיבית גבוהה מחופש הביטוי, אולם בשלב של מניעת הפרסום, הזכות לחופש הביטוי גוברת.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 12, דצמבר 1997