לא פעם מבקשים אנשים למנוע מראש פרסומים בנימוק שיפגעו בהם. בית-המשפט העליון התייחס בהרחבה לאפשרות זו בע"א אבנרי נ. שפירא בשנת 89', אז ניסה ח"כ אברהם שפירא למנוע מהעיתונאי אריה אבנרי לפרסם את הספר "הגביר", שנסב עליו.
בית-המשפט העליון קבע, שמניעה מוקדמת של פרסום תיתכן רק במקרים נדירים, כאשר ברור שהפרסום המיועד הוא שקרי ופוגע בשם הטוב, ושכל טענה של המפרסם כאילו הפרסום מותר (בין אם משום שהוא אמת, או שהוא מותר מסיבה אחרת) תידחה רק אם ברור מלכתחילה שמדובר בטענת סרק, עוד לפני שתיבדק בבית-המשפט. כך מספיק שעיתון יאמר שתהיה בידו בעתיד הוכחה שהכתבה שתפורסם באמת יסודה כדי שהפרסום יותר, והעיתון אינו צריך להוכיח דבר בשלב זה, אלא אם כן ברור על-פניה שזו טענה שקרית. רק בשלב שלאחר הפרסום יבדוק בית-המשפט אם אכן יש אמת בידיעה, ואם לא – יפסוק פיצויים. התוצאה של הלכה זו היתה שמניעה מוקדמת של פרסום היתה נדירה ביותר.
שתי החלטות של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שניתנו לאחרונה, סותרות את המגמה האמורה. בפני השופט יהודה זפט התבררה בקשתה של בעלת הזיכיון ברשת ברגר-קינג, לאסור על עמותה בשם "הגנת האזרח מפני השלטון המקומי בישראל" לפרסם כרוזים, שלפיהם הבשר במסעדות הרשת איננו ראוי למאכל. העמותה פנתה לרשת במכתב שבו טענה כי הוברר לה שאין על הבשר שמוכרת הרשת פיקוח מספיק, ומוצע לרשת ברגר-קינג לקיים פיקוח שוטף של המכון לקידום יהדות לחילונים (בדומה לפיקוח מטעם הרבנות, בד"ץ וכדומה). העמותה דרשה לדעת מה טיב הבשר שמגישה הרשת ללקוחותיה, והצהירה כי אם הרשת לא תשתף עימה פעולה, היא תפיץ כרוזים שבהם יירשם כי "לפי פרסומי השירותים הווטרינריים, כל הבשר במסעדות [של ברגר-קינג] איננו ראוי למאכל".
הרשת סירבה להחיל על עצמה את פיקוח העמותה, ראתה בכך סחיטה, ופנתה לבית-המשפט כדי שיוציא צו מקדים שיאסור על פרסום הכרוזים. השופט זפט קיבל את עמדת הרשת. הוא מצא כי אין לעמותה כל הגנה פוטנציאלית מפני תביעת לשון הרע. כל שהיה בידי העמותה הם קטעי עיתונים העוסקים בפיקוח של הבשר בישראל בכלל, ללא כל אזכור של רשת ברגר-קינג. הוא גם לא מצא שיש לעמותה כל הגנה אפשרית של תום-לב. השופט קבע שהעמותה ניסתה לכפות את הפיקוח שלה על הרשת ללא כל זכות, והדבר "מדיף ריח לא טוב, שתום-הלב ממנו והלאה".
עמדה דומה נקט בית-המשפט בבקשתו של חיים יבין למנוע מכלי התקשורת לפרסם את תנאי שכרו העתידיים בקשת. בא-כוח העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" הצהיר בפני בית-המשפט שלא רק שפרטים מההסכם בין יבין לקשת לא הגיעו לידיעתם, אלא שגם אם יגיעו לידיעתם, אין בדעתם לפרסם אותם מחמת אופיים האישי. עם זאת, הוא שמר על זכותו לפרסם כל עובדה "שיש בה עניין ציבורי". בא-כוחו של יבין לא הסתפק בכך וביקש צו-מניעה, נגד כל כלי תקשורת שיבקש לפרסם פרטים על הסכם השכר, אם יגיעו לידיו. אל השופט גבריאל קלינג, שישב בדין, אמנם לא הגיעה התנגדות לבקשת יבין, אך הוא התלבט, אם לאור פסק-הדין בפרשת אברהם שפירא הוא אכן יכול להוציא צו כזה, שיש בו "טעם של צנזורה".
בהחלטה תקדימית קבע השופט שאינו יכול לקבוע בשלב זה שאכן גילוי הכנסותיו של יבין בערוץ 2 (שלא מכספי הציבור) הוא עניין פרטי לחלוטין שאין לחשוף לעין הציבור, ואם לא תהיה הגנה לעיתון שיפרסם פרטים מהסכם השכר. עם זאת קבע השופט שכיום, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, השתנה מצב הדברים, וגם פסק-הדין בעניין שפירא אינו עומד בתוקפו, שכן האיזון בין הערכים השונים השתנה. השופט קבע שצנעת האדם מוגנת בחוק היסוד, ואילו חופש הביטוי הוא זכות מכוח הפסיקה, והיא אינה גוברת על הזכות לצנעת הפרט.
האם ניתן ללמוד שהמגמה שהתווה בית-המשפט העליון בפסק-הדין אבנרי נ. שפירא מיטשטשת? מהחלטתו של השופט זפט לא ניתן להבין זאת, שכן השופט קבע, למעשה, לפי ההנחיה בפסק-הדין ביחס לשפירא, שבמקרה זה ברור מלכתחילה שאין לעמותה שביקשה לפרסם את הכרוז כל הגנה, וכל טענה שהעלתה היא טענת סרק.
החלטתו של השופט קלינג אף היא אינה סותרת בהכרח את ההלכה שנקבעה בתביעת שפירא, שכן במקרה של יבין לא היה מדובר באפשרות עתידית לתביעה לפי חוק לשון הרע, אלא לפי חוק הגנת הפרטיות. כפי שהמחיש בא-כוחו של יבין, הרי אם היו מפרסמים את תנאי שכרו בקשת, הוא לא יכול היה לדרוש התנצלות, כיוון שלא מדובר ב"לשון הרע", וודאי לא בשקר. כמו כן קבע השופט קלינג: "מצאתי שאין עניינו של הציבור נפגע על-ידי מתן הצו".
עם זאת קבע השופט כי צנעת הפרט גוברת על חופש הביטוי, וכי האיזון בין האינטרסים השונים השתנה מיום שנכנסו לתוקפם חוקי היסוד החדשים.
דעה זו אינה חדשה, וגם אליהו בן-זמרה, שופט בית-המשפט המחוזי בירושלים, דוגל בה, ואף קבע אותה בהחלטת ביניים בתיק של כלל נ. רשות-השידור (החלטה שנסקרה במדור זה, "העין השביעית", גיליון מס' 2). כפי שהודגש כבר אז, הנשיא אהרן ברק מתנגד בחריפות לתפיסה זו, וכתב כבר כי גם חופש הביטוי הוא זכות חוקתית, לפחות כמו הזכות לשם טוב.
ברור אפוא שבסוגיה זו עדיין לא נאמרה המלה האחרונה, ועוד צפויים מאבקים אידיאולוגיים, שיבואו לידי ביטוי, קרוב לוודאי, גם בבקשות עתידיות למניעה מוקדמת של פרסומים.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 11, אוקטובר 1997