בבית-המשפט המחוזי בירושלים ניתן לאחרונה פסק-דין בערעורו של מיכאל בן-חורין נגד העיתון "כל העיר", כתביו ועורכיו. פסק-דין זה הוא גלגולו המאוחר של פרסום מראשית ספטמבר 89' בירחון "מוניטין-פנטהאוז".

באותו גיליון של "מוניטין" פורסמה כתבה על "מדינת יהודה" ופעיליה שבימין הקיצוני, בתוכם בן-חורין, שעליו הוכרז כ"נשיא מדינת יהודה". במסגרת הכתבה פורסם פוטומונטאז' גדול וצבעוני, מעשה ידיו של מיכה קירשנר, ובו הוצבה תמונת בן-חורין כאילו הוא בועל אריה מאחוריו, וסימן X גדול מכסה על איבר מינו.

ימים אחדים אחר-כך הגיש בן-חורין קובלנה פלילית בגין לשון הרע נגד "מוניטין", עורכיו וכתביו. הנתבעים זוכו בבית-משפט השלום בירושלים, אך לאחר מכן הורשעו בבית-המשפט המחוזי, והרשעתם נותרה על כנה גם לאחר דיון נוסף בבית-המשפט העליון.

המקומון הירושלמי "כל העיר" פרסם בעניין זה שתי כתבות: בראשונה, יום לאחר שבן-חורין הגיש את קובלנתו (כלומר, זמן קצר ביותר לאחר הפרסום ב"מוניטין"), הביא "כל העיר" בפירוט את דבר הפרסום ב"מוניטין" וכן את העובדה שבן-חורין הגיש בגינו קובלנה לבית-המשפט.

הכתבה השנייה הופיעה ב"כל העיר" לאחר זיכויים של עורכי "מוניטין" בבית-משפט השלום ובה פורט פסק-הדין והוזכר ערעורו של בן-חורין לבית-המשפט המחוזי. לשתי הכתבות צורף הפוטומונטאז' ומתחתיו כיתובים שנסבו על בן-חורין.
בן-חורין הגיש תביעה בבית-משפט השלום בירושלים נגד "כל העיר", בטענה שהכתבות מהוות לשון הרע.

בית-משפט השלום דחה את תביעתו, הן משום שביחס לאחד הפרסומים לא מצא "לשון הרע", אך בעיקר משום שקבע שלמקומון הירושלמי עומדת הגנת "אמת הפרסום", כיוון שכל שנאמר בכתבות הינו אמת.

בן-חורין ערער לבית-המשפט המחוזי וטען שעצם השימוש של "כל העיר" בפוטומונטאז' המשפיל והמבזה, והפצתו מאותו "ירחון דל פרסום" ("מוניטין") לעשרות אלפי עותקים, בכל סלון בירושלים, מהווה "לשון הרע", ולא ניתן לומר על הפוטומונטאז', או הכיתובים הצמודים לו, שהוא מהווה "אמת". בית-המשפט המחוזי, בהרכב השופטים איילה פרוקצ'יה, צבי כהן ויפה הכט, קיבל את הערעור, וחייב את "כל העיר" לפצות את בן-חורין.

השופטים קבעו, פה אחד, כי לא יכול כלל להתעורר ספק, שעצם פרסום בעיתון רב-תפוצה של פוטומונטאז' המראה את בן-חורין כשהוא בועל אריה שואג, "הוא דוגמה לפרסום לשון הרע מן הסוג המשפיל והמבזה ביותר שניתן להעלות על הדעת".

גם בסריקה של הכותרות והכיתובים לתמונה שניתנו על-ידי עורכי העיתון, וכן של התיאורים המפורטים בכתבה עצמה, מצאו השופטים שיש בהם תיאורים משפילים רבים של בן-חורין ואף הם מהווים לשון הרע פוגעת.

בית-המשפט קבע כי אסור לחזור על לשון הרע, והעובדה שהמקומון חזר על דברים שנאמרו ב"מוניטין" אינה משחררת אותו מאחריות. להפך, לעתים דווקא הפרסום החוזר עשוי להוסיף אמינות לפרסום המקורי, ולעתים הפרסום השני או השלישי הם הגורמים לנזק המשמעותי לנפגע (למשל, כאשר הפרסום הפוגעני עובר מעיתון דל-תפוצה לעיתון רב-תפוצה).

בהתייחס לקביעת בית-משפט השלום, קבעו השופטים המחוזיים, כי אין כל "אמת" בפרסום לשון הרע החוזר, שכן כשעיתון חוזר על לשון הרע, לא די להוכיח שהוא חזר על לשון הרע במדויק, אלא יש צורך להוכיח שהפרסום המקורי אף הוא זכאי להגנת "אמת בפרסום", והרי אין מחלוקת שבמקרה זה, תוכנו של הפוטומונטאז' אינו אמת.

השופטים אף קבעו כי "כל העיר" אינו יכול ליהנות מהגנת "תום הלב" או דו"ח הוגן על פרסום משפטי, שכן הפרסום חרג מכפי הנסיבות, בעצם פרסומו החוזר של הפוטומונטאז'. כן נקבע כי לעניין זה לא היה צורך ולא היה מקום, מבחינה עיתונאית, להוסיף לפרסום את התצלום הפוגע.

השופטת פרוקצ'יה אף מתחה ביקורת על נסיונם של הנתבעים להיאחז בעובדה שלא היה צו איסור פרסום במשפט שבין בן-חורין לבין "מוניטין". העובדה שלא ניתן צו כזה, קבעה השופטת, אין פירושו קיום היתר לעיתון לפרסם לשון הרע בדרך של הצגת תמונתו של בן-חורין, שוב ושוב, בדרך מבזה ומבישה.

איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 15, יולי 1998