לגליון "מקור ראשון" שהגיע הבוקר למנויים צורף מוסף מיוחד, "החוג לתקשורת" שמו. כותרת המשנה: "כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". חגי סגל, מחבר המוסף והעורך הראשי של "מקור ראשון", כתב כ-40 אלף מלה על תולדות התקשורת בישראל, מזווית צרה: כך נראים דברי ימי תקשורת הזרם המרכזי בישראל מנקודת מבטו של מתנחל.
כדאי לקרוא את המוסף, זו נקודת מבט שחשוב להכיר, במיוחד אם אתם עיתונאים שאינם נמנים עם הציונות הדתית, אולם הסיפור שאפשר לספר מנקודת מבט זו חלקי, מוגבל וכמובן גם מוטה.
פה ושם יש הגזמות (את גליון "כותרת ראשית" שהוקדש לכתבת "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן מגדיר סגל כ"מסמך העיתונאי שהפך לספר שהצית את האינתיפאדה הראשונה"), פה ושם יש טעויות עובדתיות (עיתון "חדשות" לא "נסגר לשלושה ימים בפקודת הצנזורה אחרי שפרסם ללא היתר את תצלומו של המחבל מג'די אבו-ג'מעה מקו 300 מובל על-ידי שני אנשי שב"כ שעה קלה לפני הוצאתו להורג", כפי שסגל כותב. העיתון נסגר בפקודת הצנזורה בשל חשיפת ועדת החקירה לבדיקת נסיבות הריגתו של המחבל. התצלום של ליבק פורסם בעיתון כמה שבועות אחר-כך) – אבל הגזמות וטעויות אפשר למצוא אצל לכולם. בוודאי אצל מי שכותבים טקסט בן 40 אלף מלה. הליקוי העקרוני יותר קשור לתחום העניין המרכזי של סגל: סיקור הימין, ובעיקר המתנחלים, בידי התקשורת.
סגל אסף שורה ארוכה של דוגמאות לסיקור מוטה, מסגורים פגומים, השתקת קולות והעדפת מקורבים, וחיבר אותן לכדי דין וחשבון ארוך ומקיף. כמובן שסגל צודק כשהוא מתאר קליקה של אנשים בעלי דעות דומות שתופסים זה עשרות שנים את מוקדי הכוח במערכות כלי התקשורת בישראל. כמובן שאותם אנשים עושים הכל כדי לשמר ולהגדיל את כוחם, כולל דחיקה החוצה של השונים מהם. וכמובן שבדור האחרון הולך וקרב קץ שלטונם. זהו מהלך סוציולוגי שכמוהו ניתן למצוא בתחומים אחרים ובמדינות אחרות.
ההתמקדות במהלך הזה, אף שהטענות של סגל מוצדקות כשלעצמן, מייצרת רושם מעט בכייני. בדברי ימי העיתונות הישראלית אפשר למצוא עוד קבוצות שנאלצו להתמודד עם השתקה ויחס עוין מצד התקשורת: חרדים, נשים, ערבים, מזרחים. זו תוצאה כמעט בלתי נמנעת במדינה שבה בכירי העיתונאים הם יהודים, גברים, חילונים ואשכנזים. חמור מכך: ההתמקדות בשליטת מה שמכונה "השמאל" בתקשורת מפספסת את הבעיה העקרונית יותר של התקשורת הישראלית: ההשתעבדות לאינטרס המו"לים על חשבון האינטרס הציבורי.
שער מוסף "החוג לתקשורת", "מקור ראשון", 8.11.2019
אלכס פישמן, הפרשן הבטחוני של "ידיעות אחרונות", מוזכר במוסף של סגל ארבע פעמים. פושט הרגל אליעזר פישמן אפילו לא פעם אחת. מי מהשניים פגע יותר בחופש העיתונות בישראל? מי מהשניים תרם יותר להשחתה של התקשורת? העיתונאי המנוח אמנון דנקנר מוזכר חמש פעמים. איש העסקים המורשע נוחי דנקנר לא מוזכר אף פעם אחת. מי מהשניים... טוב, כאן התחרות מעט יותר צמודה. ועדיין, הפער גדול.
המוסף של סגל מומלץ לקריאה, בעיקר על-ידי הלא משוכנעים מראש, כל עוד זוכרים שהוא לא מספק תמונה מלאה, ולמעשה מתעלם כליל מהעיקר. ולא, העיקר אינו היחס של התקשורת השמאלנית לימין מאז קום המדינה ועד ימינו אנו אלא תהליך ההשחתה הפנימית של כלי התקשורת עד כדי אובדן דרך ומכירת האינטגריטי המקצועי. עד שבעיה זו תתוקן, לא יועילו כל העמית סגלים שבעולם.
אתרוגנות
"נתניהו לא השחית את העיתונות בישראל – הוא השתלב בנורמות ובתרבות שהיו מקובלות בחלקים גדולים ממנה מאז ומעולם", כותב הבוקר גיא רולניק ב"דה-מרקר". ובאמת, ניתן לראות את "ישראל היום" כתגובת נגד לעיתונות המושחתת ששלטה כאן לפניו בדמות "ידיעות אחרונות". אולם במקום להציע מודל אחר (מקצועית, לא כלכלית), "ישראל היום" העתיק בגמלוניות את השיטה של "ידיעות אחרונות" ורק הפך את תמונת העולם על ראשה.
בכל הקשור לבעלי הבית שלו, ד"ר מרים ושלדון אדלסון, חגי סגל נזהר מאוד. על הקמת "ישראל היום" כותב סגל במוסף המיוחד המצורף היום ל"מקור ראשון": "בניגוד לדברי הלעז השגורים, הם לא עשו זאת כדי לתמוך בבנימין נתניהו, אלא כדי להציב תחרות ל'ידיעות אחרונות' ולהפקיע את מונופול השמאל בתקשורת הכתובה".
מימין: בנימין נתניהו ושלדון ומרים אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", בכנס "תגלית" בירושלים, 12.8.07 (צילום: פלאש 90)
אם מתאמצים מאוד אפשר אולי להניח שזו היתה המטרה של בני הזוג אדלסון כשהקימו את העיתון, אולם בתוך זמן קצר הפך "ישראל היום" לשופרו של איש אחד, שכוון לא רק נגד השמאל אלא גם נגד מתנגדיו מימין.
קחו לדוגמה את מושג ה"אתרוג". הוא נטבע על-ידי אמנון אברמוביץ' ביחס לאריאל שרון ערב פינוי ההתנחלויות בעזה. סגל מבקר ובצדק את העיתונאים שהעדיפו להתעלם מהפרשות הפליליות של שרון כדי לסייע לו להשלים את מהלך הנסיגה מעזה, שהתאים לתפיסת עולמם הפוליטית.
וכעת טלו נא את המוסף הפוליטי של "ישראל היום" מהבוקר, וקראו את הפִסקה הפותחת בטור המרכזי של המוסף, מאת בכיר פרשני העיתון, אמנון לורד: "גם אם יש משהו בחשדות נגד נתניהו ב'תיק 4000', החשדות הם חסרי משקל לעומת העבודה שעשה נתניהו בעשור האחרון, ולעומת האתגר שניצב היום בפני המערכת הפוליטית נוכח מצב החירום הבטחוני".