רחלי מלק-בודה היא כתבת ובעלת טור ב"מקור ראשון". בעבר כתבת ב-ynet וברדיו "קול חי" ומגישה ב"גלי ישראל".
אי אפשר להתחיל בשיחה איתך מבלי להזכיר את הכתבה הנרחבת שכתבת ופורסמה בסוף השבוע ב"מקור ראשון" אודות החיילים הדתיים בגל"צ ותלאותיהם הנטענות. הופתעת מכמות ומעוצמת התגובות והשיח שעקב את הכתבה ברשתות החברתיות אחרי הפרסום?
אפשר לומר שהופתעתי מההיקף. אבל ידעתי שזו כתבה שנוגעת בעצב רגיש.
מה הכי הפתיע אותך או אולי גרם לך לבחון מחדש דברים שפורסמו בכתבה? היו לא מעט טענות שעלו על אי דיוקים או תמונה חלקית בתגובות, גם מצד יוצאי גל"צ.
צפיתי את התגובות האלה, שחלקן כבר הגיעו עוד לפני שפורסמה מילה מהכתבה. מי שקרא אותה יכול היה לראות שהתראיינו אליה שלושה בוגרי גל"צ שאמרו שדווקא הייתה להם חוויה חיובית שם, לא חסכנו את המידע הזה. גם לא את המידע על אנשים כמו אבי בניהו וירון דקל שהובילו שינויים חיובים בתחנה. אני משערת שלא מעט הגיבו בלי לקרוא את הכל, וזה לא מאוד מפתיע, אני די רגילה לזה שאנשים ממהרים לצייץ בלי לקרוא בעיון. כמובן שכל מוצר עיתונאי הוא מוגבל מיסודו, ובטח עיתונות מודפסת, מבחינת היכולת לעסוק בנושאים מורכבים שכאלה ולגעת בכל הזוויות כולן. אבל אי אפשר לומר שלא ניסינו - הכתבה התפרשה על פני עשרה עמודים, זה כמעט חסר תקדים בעיתונות מודפסת.
שער מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", עם כתבת השער על דתיים בגלי-צה"ל, 15.5.20
אכן חריג בהיקפו. איך מתקבלת החלטה לעבוד על כתבה כזו?
"מקור ראשון" מדי פעם נדרש לסוגיות של ביקורת התקשורת. כך היה הדבר עם מוסף "החוג לתקשורת" שפורסם בשנה שעברה בעריכת חגי סגל, וכך היה בכתבות קודמות שעסקנו בהן. כמו שקורה הרבה פעמים בתחקירים - יש טריגר, מגיעים סיפורים ועדויות, ואז יוצאים לחקור אותם מקרוב ומבררים אם אכן יש סיפור.
בעניין בניהו, באוזניי השמיעו אנשים את הטרוניה שמי שהוביל למעשה את השינויים היו גיל עומר וזאב דרורי ובניהו רק לקח עליהם את הקרדיט. איך אפשר לתקף סיפור כזה שנשען לא מעט על עדויות סובייקטיביות וחוויות אישיות? הסיפור הספציפי הזה מורכב מהרבה עדויות ואולי ממרחק השנים והתחושות הסובייקטיביות נוצר פער בינו לבין מה שאירע במציאות. איך את כעיתונאית מנסה לתקף שיש בידייך תמונת מציאות מייצגת ולא רק אוסף של תחושות?
זה נכון לכל סיפור עיתונאי. בסוף אנשים מתארים את המציאות מנקודת המבט שלהם, לכן הדרך להביא תמונה כמה שיותר מייצגת היא להשמיע מגוון של קולות ככל שניתן בהקשר לסיפור מסוים. אני די חושבת שעשינו את זה.
בעניין השני, בניהו ציין בכתבה מספר סוכני שינוי שסייעו לו במהלכים שהוביל. מי שחש שלא קיבל את הקרדיט שלו, זה בינו לבין בניהו.
הפתיח לכתבה מכיל גילוי נאות ארוך ומפורט אודות העימות בין יוסי עבאדי לעמית סגל, בנו של עורך "מקור ראשון" חגי סגל. היו לכם חששות שהקרבה הפרסונאלית של חגי ועמית לסיפור תצבע אותו מראש ככזה שבא מפוזיציה?
תיארנו לעצמנו שהביקורת הזאת תישמע, אבל כפי שכבר ציינתי קודם, חגי סגל עוסק כבר שנים בביקורת התקשורת. רק בשבוע שעבר הוא פרסם ביקורת על התאגיד. אם זכרוני אינו מטעה אותי, הוא גם פרסם מאמר על הבעייתיות של גל"צ כבר בשנות ה-90, עוד הרבה לפני שעמית התקבל בכלל לתחנה. אני מאמינה שהתחקיר הזה היה יוצא לאור בכל מקרה, במוקדם או במאוחר.
בניין גלי צה"ל, 5.11.13 (צילום: "העין השביעית")
אם ננסה להסתכל במבט על על התקשורת הישראלית, תוכלי לשים את האצבע על הדברים המרכזיים שפגומים בה לטעמך?
הנקודה המרכזית, ואני חושבת שזה גם עולה מתוך התחקיר, היא שהמצב הזה, שבו ערוצי הטלוויזיה פוזלים ישירות למסיימי השירות בגל"צ ושולפים אותם משם, הוא בעייתי מאוד. מי שלא עבר במסלול הנחשק הזה כי בחר להתגייס לקרבי או לעשות שירות לאומי משמעותי או סתם לא היה סגור על עצמו בגיל 18 - ייאלץ לעבוד הרבה יותר קשה כדי לקבל תפקיד של כתב בכיר בטלוויזיה. לא שאין מקרים כאלה, אבל הם מעטים מאוד. באיזה עוד מקום בעולם קיימת מציאות כזאת, שבה יש תחנה צבאית וממנה בוחרים את הכישרונות הגדולים לטלוויזיה? זה יפה ומרשים שבגל"צ חישבו מסלול מחדש והתחילו לשלב דתיים ומזרחיים ורוסים וערבים, אבל בסוף מתקבלים לקורס הזה 35-40 חבר'ה בכל שנתון, והם אלה שמקבלים את ההזדמנות המשמעותית. כל השאר נאלצים לכתת רגליים במקומונים, לעבוד במשכורות משפילות במשך שנים עד שהם מקבלים איזה צ'אנס.
הנוהל הזה, שהתקיים במשך שנים וממשיך להתקיים עד היום, הוא זה שמעצב את פני התקשורת הישראלית. גם אם יש היום יותר מגוון, החבר'ה האלה מגיעים מתוך בית ספר לתקשורת שמוציא מתוכו פס ייצור מסוים, עם נורמות תקשורתיות מסוימות, שלא לומר "מהונדסי תודעה" כמו שציין ברדוגו. אם זה לא היה קיים, ואנשים היו ניגשים למשרות בתקשורת כמו בכל מקום אחר בעולם, לא היה צורך בכלל בגיוון מלאכותי. המגוון היה נוצר מעצמו, בדרך אורגנית, והקולות היו שונים, וגם האולפנים היו נראים אחרת.
קיימים היום לא מעט עיתונאים וכלי תקשורת שהם לא המודל התבניתי שאת מצביעה עליו. "מקור ראשון", "ישראל היום", ערוץ 20 וגם כתבים בכירים בערוצים המרכזיים. בנוסף, אפשר לומר למשל שגם עמית סגל ועקיבא נוביק הם תוצרים מובהקים של גל"צ, אבל אני מניח שגם את לא סבורה שהם שבלונות משוכפלות של תרבות תל אביבית.
זו טענה שנשמעת מפעם לפעם, והיא נכונה חלקית. זה נכון שקיימות היום אלטרנטיבות תקשורתיות, אבל רוב עם ישראל עדיין צורך את החדשות שלו משני ערוצי טלוויזיה מרכזיים. ושם, אם תעשה ספירת ראשים, עדיין יש רוב מובהק לכתבים ופרשנים משמאל. אני מוזמנת לא פעם לאולפני הטלוויזיה בערוצים המרכזיים, ואגלה לך סוד: מעולם לא ישבתי בפאנל שהיה בו עוד איש ימין לצידי. כמעט תמיד מצאתי את עצמי נאבקת על דעותיי מול שניים-שלושה שמאלנים, ועוד מנחה שגם הוא בדרך כלל היה מהצד השמאלי של המפה. כלומר אני מבחינתם משבצת - המתנחלת הימנית הדתייה. ובדרך כלל שמור לנו באולפן רק כיסא אחד כזה. ואם חלילה יתברר בתחקיר המקדים שעמדתי טיפה יותר מורכבת ממה שהם מצפים מ"ימנית מתנחלת" - הם לא אחת יבטלו את ההשתתפות. זה קרה לי לא פעם. כלומר הציפייה היא שאהיה עלה התאנה הימני, אשמיע את מה שמצפים שאשמיע, ואתן לכל השאר להתנפל עלי. זה הפורמט הקבוע. המצב כמובן שונה כשמתראיינים לערוץ 20, אבל כמה אנשים צופים בו?
עמית סגל בכנס ירושלים של העיתון "בשבע", 13.2.17 (צילום: יונתן זינדל)
אגב, יש לי נוכחות דלה מאוד בטוויטר, ולא במקרה. אני מבינה שזו זירת המשחק של העיתונאים והפוליטיקאים, אבל לרוב משתדלת לכתוב שם כמה שפחות. יש משהו בטוויטר שהופך אותך לציניקן ואכזרי, ובאיזשהו מקום משחית את הנפש. אני חושבת שהטוויטר אחראי במידה רבה לכך שהעוינות בין שמאלנים לימנים מזמן חרגה מהגבול המקצועי ונכנסה גם למחוזות האישיים. אנשים אשכרה התחילו לשנוא אחד את השני בגלל מריבות טוויטר, וזה יוצר קיטוב עמוק שהוא כבר מעבר לדעות. לא רוצה להיות חלק מהקיטוב הזה. אני לא בוחרת את חבריי לפי דעותיהם הפוליטיות, ותמיד נשמע לי מוזר כשאני שומעת מאנשים שדעה פוליטית היא קריטריון שקובע האם הם אוהבים או מעריכים אדם מסוים. איזה דבר שטותי זה. אני מקפידה גם בפייסבוק להיות חברה של אנשים שהם לאו דווקא בדעות שלי כדי לגוון לי את הפיד. ממליצה לכל אדם לעשות את זה, לא רק לעיתונאים.
המציאות בשנה וחצי האחרונות הציבה לא מעט אתגרים לשפיות הקולקטיבית שלנו ולשגרה נינוחה יותר שרבים מתגעגעים אליה. אילו סיפורים משמעותיים את מזהה ככאלה ששווה להתעכב עליהם שעולים מתוך התקופה הזו?
אגלה לך סוד - לרוב הפוליטיקה לא מעניינת אותי. לאורך שלוש מערכות הבחירות האחרונות מצאתי את עצמי במצב של אדישות מופגנת. מין סטייט אוף מיינד כזה של "שום דבר אינו הרה גורל כפי שנדמה לנו". לרוב, הנושאים שמדברים אלי ומעוררים אותי הם יותר תרבותיים. למשל, לי הקורונה גרמה לחשוב מחדש על תרבות הצריכה שלנו, ועל העובדה שאנחנו טיפה מפונקים. הקורונה חשפה גם את המציאות של those who have and those who have not, בהקשר של למי יש נגישות למחשבים ולמי לא, מי יכול לעקוב אחרי למידה מרחוק ומי לא, ואיך זה משפיע על שוויון ההזדמנויות של הילדים שלנו. אלה הנושאים שמעסיקים אותי, פחות הפוליטיקה.
רחלי מלק-בודה, צילום מתוך קמפיין עובדי "מקור ראשון" להצלת העיתון, מרץ 2014
ראשית אני מרגיש בר מזל כי גילית לי כבר שני סודות עד עכשיו. שנית, ההרהורים שאת מתארת שמשותפים לרבים מאיתנו השפיעו, כך אני מניח, גם על תרבות הצריכה שלך. אילו שינויים את מרגישה שעברת באופן אישי בתקופה האינטנסיבית הזאת, גם במישור הצריכה התקשורתית?
תראה, השבוע ציינתי 37 שנים להיווסדי. ואחד הדברים המדהימים שקרו לי בשנה הזאת זה שהפסיק להזיז לי. למשל אחרי התחקיר, חלק מהתגובות שקיבלתי היו לא נעימות. אפילו בוטות. פעם הייתי נכנסת עם מגיבים לדיונים שלא נגמרים, לוקחת ללב ונעלבת, ופתאום מגיע גיל כזה שבו את מתחילה להסתכל על דברים יותר מלמעלה, צופה מהטריבונה על הגלדיאטורים שמתכסחים במגרש, ולא אכפת לך. שיכתבו מה שיכתבו, שיגידו מה שיגידו, שום דבר כבר לא מערער לך את תחושת הערך העצמי. זה דבר נפלא שקורה בהתבגרות. אולי הוא יעזור לי לצלוח יפה את משבר גיל ה-40.
יפה, אצל חלק מהאחרים השינוי הזה מגיע בגילאי ה-60, בייחוד אם הם פיקדו פעם על גלי צה"ל.
אני משתדלת תמיד להקדים את זמני. כך למשל, כבר בכיתה ו' התנשאתי לגובה 1.79. נשארתי עם הגובה הזה עד היום. אם נשארו לנתניהו עוד תיקים אולי אבקש ממנו להיות שרת הגובה. מישהו צריך לדאוג לכל האנשים שנתקע להם הראש בתקרה ועייפים מלהוציא את הפיירקס מהארון בשביל כל הנמוכים.
ומה לגבי הבית התקשורתי שלך דהיום? הוא תחנה אחרונה עד לפרישה או שאת מסתכלת כיעד גם על התקשורת המרכזית שהזכרת בטרוניה קודם?
אתה מתכוון ל"מקור ראשון"? בכל יום אני קמה בבוקר ואומרת תודה ששפר גורלי לעבוד במקום כזה. אני יודעת שזה נדיר מה שקורה שם. שבניגוד למה שאני שומעת על גופי תקשורת אחרים, יש אצלנו פירגון בין הקולגות, עורכים שקשובים לדעתך וציפייה להגינות עיתונאית. אני כבר עשר שנים שם ולא נמאס לי, בחיי. הנה עוד דבר שקורה בגיל 37 - את כבר פחות פוזלת הצידה. היום אני מסוגלת להתבונן על איפה שאני נמצאת ולומר לעצמי שעכשיו טוב, ומה שיש לי זה מספיק.
אגב, לסיום, שואל בשביל חבר: מה הסיכוי של מישהו שאינו דתי ו/או ימני להתקבל ל"מקור ראשון"? להגיד לו לשלוח קורות חיים או שחבל על נייר הפקס?
קצת מוזרה לי השאלה הזאת. עמוד אחריי כותב יאיר אגמון, שככל שידוע לי אינו ימני וגם אינו דתי. במערכת עובדים גם חילונים ודתל"שים, והעיתון הקדיש לא פעם שערים לאנשי שמאל מובהקים, וגם עמודי דעה. כשהגעתי לשם לא זוכרת שמישהו שאל אותי מהן אמונותיי הדתיות, וגם לא מהן דעותיי הפוליטיות.
תשובה מצוינת. זאת אגב גם התשובה הנכונה בשאלון הקבלה לגל"צ :)
המלצות מדיה:
ספר: "הפסטו של השכן ירוק יותר" של אמנון דנקנר. זה אוסף טורים שלו, די ישן, אבל למדתי ממנו הרבה על כתיבה.
סרט: "צ'אק נוריס נגד הקומוניזם" - דוקומנטרי. מי שחובב סרטים על תקופת מסך הברזל יעוף עליו.
סדרה: "ארץ פראית מאוד" - סיפור עלייתה ונפילתה של קומונת ראג'נישפורם במדינת אורגון שבארצות הברית. ללא ספק היצירה הדוקומנטרית המרשימה ביותר שראיתי בשנים האחרונות. אתם תתמגנטו למונולגים של מא אננד שילה, העוזרת האישית של בהגוואן.
כתבה: "מות אימי" של יגאל סרנה. אני לא מסכימה כמעט עם אף דעה שלו, אבל זה ללא ספק אחד הטקסטים המרגשים ביותר שקראתי.