ביום שישי הראשון של שנת 2002, כאשר פתח פרופ' גד שני מאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב את מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", ציפתה לו הפתעה מצערת. על שער המוסף התנוססה תמונתו, כשמשקפי הקריאה שלו שמוטים לו על אפו, ותחת הלוגו "חשיפה" הבזיקה לעיניו הכותרת הסרקסטית "ותודה לעמיתי המלומדים". כאשר פתח את המוסף בעמוד 18 מצא כתבה חריפה שגוללה האשמות בפלגיאט (גניבה ספרותית) שיוחסו לו על-ידי כמה עמיתים, ביניהם פרופ' יגאל הורוביץ מן המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בן-גוריון ותלמידו לשעבר של הורוביץ, פרופ' מרקו מוסקוביץ', המשמש כיום ראש התוכנית לפיזיקה רפואית באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון, בירת ארה"ב. פרופ' שני ידע מבעוד מועד על פרסום הכתבה, אך הוא לא שיער עד כמה בולטת ובוטה תהיה.
שני הוא מומחה בעל שם עולמי בתחום ההנדסה הגרעינית. הוא עוסק בשימושים רפואיים של קרינה רדיואקטיבית ומשמש כראש המחלקה להנדסה ביו-רפואית באוניברסיטת בן-גוריון. הוא היה ממקימי המחלקה להנדסה גרעינית באוניברסיטה, ואף שימש יועץ לקריה למחקר גרעיני בדימונה.
ראשיתו של הסיפור ב- 12 בפברואר 1998. אז קיבל שני פנייה מהוצאת הספרים המדעית CRC בהצעה להכין מהדורה שנייה ומעודכנת של ספרו Radiation Dosimetry Instrumentation and Methods שראה אור לראשונה באותה הוצאה בשנת 1991. הספר הוא סקירה של המחקר בתחום מדידת הקרינה, והוצאת מהדורה שנייה נועדה לעדכן אותו ביחס למחקר שנעשה בתחום מאז צאת המהדורה הראשונה.
שני הסכים והחל בעבודה. לצורך הכנת הספר הסתמך על מחקרים רבים, ובמהלך העבודה ביקש וקיבל הרשאות להשתמש בגרפים ובשרטוטים שהתפרסמו בכמה וכמה כתבי-עת מדעיים. ההרשאות הכילו הנחיות מפורטות: שני נדרש לציין במפורש בגוף הטקסט את המקור ואת העובדה שניתנה רשות לעשות בו שימוש. הספר נשלם במהלך השנתיים הבאות וראה אור בדצמבר 2000. בהקדמה מצוין במפורש כי מדובר באסופה של המחקר שנעשה בתחום מדידת קרינה ברפואה בעשור האחרון, וכי הספר מיועד לשמש כספר יען (Reference book) לתלמידים ולחוקרים בתחום.
במהלך ספטמבר 2001 נודע לשני כי הועלו נגדו תלונות בדבר פלגיאט. ג'ון לבנדר, סגן נשיא בכיר בהוצאת CRC, העביר לו מכתבי תלונה שהגיעו אליו מידי עורכים של כתבי-עת מרכזיים בתחומו. שני השיב ללבנדר כי לא ביצע פלגיאט ובמהלך שלושת החודשים הבאים התנהלה בין השניים חליפת מכתבים בדואר האלקטרוני. בסופו של דבר הודיע לבנדר לשני כי לאור התלונות שהגיעו אליו, ולאור הסכנה לתביעה משפטית, תיאלץ ההוצאה להפסיק את הפצת הספר, להשמיד את העותקים שבמלאי ולדרוש משני להשיב להוצאה את דמי התמלוגים שקיבל בעבור מכירות הספר (על סך 997.88$).
באמצע דצמבר, בעקבות מכתב חריף ששלח פרופ' יגאל הורוביץ ללבנדר ובו הוא מתריע שלא ייתן ל"פרשה" להיעלם, שיגר האחרון מכתב תלונה על שני בדואר האלקטרוני לדיקן הפקולטה להנדסה באוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' מרדכי פרל, עם העתקים לרקטור דאז, פרופ' נחום פינגר ולנשיא האוניברסיטה, פרופ' אבישי ברוורמן. בינתיים הגיע הסיפור לידיעתם של תחקירני "7 ימים", מיכל שבת ואבי גנאור, אשר החליטו לפרסם עליו כתבה.
איור: גיא מורד
כתבתם של שבת וגנאור התפרסמה ב-4.1.2002. היא נפרסת על פני חמישה עמודים, והרושם העולה ממנה הוא כי מדובר במקרה חמור מאין כמותו. הכתבה אמנם מציינת כי התלונות נגד שני טרם נבדקו רשמית, וכי על האוניברסיטה בבאר-שבע לקבוע "האם זהו אחד המקרים החמורים מסוגם בעולם המדעי או, כטענת שני, רק אי-הבנה אומללה", אך ברור לכל קורא סביר כי הבדיקה היא רק ספיח לפרשה חמורה של גניבה מדעית שטיבה כבר ברור ומוכרע. הסבריו של שני על נסיבות המקרה מוצגים כתירוציו הקלושים של גנב שראשו נחרך בכובע בוער. הספר עצמו מוצג, גם אם במובלע, כספר שמתיימר לבטא רעיונות מקוריים של שני. כך, לדוגמה, בפתח הדברים מתוארת תדהמתו של פרופ' מוסקוביץ', שהיה הראשון שהתלונן נגד שני, על כך שתוך כדי קריאה בספר חש ש"הוא והפרופסור מישראל חושבים ממש, אבל ממש, אותו הדבר". בהמשך מתואר שני כמי ששכח לציין את "כתבי-העת מהם שאב השראה".
פרסום הכתבה עורר תכונה רבה באוניברסיטת בן-גוריון. עמיתיו של שני מן המחלקה להנדסה גרעינית שלחו מכתב תמיכה בו לראשי האוניברסיטה והביעו בו את עמדתם כי לאחר עיון בספר הם סבורים ששני שגה באופן שבו ציטט עבודות בספרו, אך מחו באומרם כי "הכתבה ב'ידיעות אחרונות' עשתה לפרופ' גד שני עוול כבד". הרקטור, מצדו, מיהר להקים ועדת בדיקה. המזכיר האקדמי של האוניברסיטה, אברהם בר-און, מונה לרכז את עבודתה. לחברים בוועדה מונו פרופ' דוד וולף, העוסק בפיזיקה גרעינית והיה בעבר רקטור אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' יהודית בירק מן האוניברסיטה העברית, כלת פרס ישראל במדעי החקלאות, ופרופסור נוסף מן האוניברסיטה העברית, יהודה וגשל, העוסק בכימיה.
הוועדה החלה לפעול בסוף ינואר 2002, ובמהלך ששת החודשים הבאים התכנסה לכמה ישיבות ושמעה את גד שני ואת יגאל הורוביץ. השניים הציגו את השתלשלות העניינים כל אחד מנקודת ראותו, וכן חומר הנוגע לפרשה: שני הציג את מכתבי ההרשאה ואת כתב-היד המקורי של הספר - לאחר שהוצאת CRC טענה כי אין בידה העתק מקורי של כתב-היד - והורוביץ הציג דוגמאות לקטעים מועתקים שנשלחו אליו מאת תלמידו לשעבר, הפרופ' מוסקוביץ' (וכן חישוב שערך ולפיו 57% מן החומר שהועתק איננו נושא הפניה כלל). ראוי לציין ששני והורוביץ מסוכסכים שנים ארוכות. בדו"ח הוועדה נאמר, כנראה בהקשר זה, כי היא איננה נכנסת "לחקר הסוגיה מי העביר לכתבת 'ידיעות אחרונות' את כל פרטי המעשה לדברי פרופ' יגאל הורוביץ בוועדה, בתמימותו דיבר עם הכתבת שפנתה אליו והיה ברור לו כי זה לא לפרסום". הורוביץ עצמו סירב להגיב לפניית "העין השביעית".
בראשית יולי האחרון פורסם הדו"ח. חברי הוועדה מסבירים כי בחנו את הסוגיה מן הבחינה העקרונית, ולא המשפטית, ולדידם השאלה היתה האם הציג שני מצג שווא, שלפיו הרעיונות והממצאים שבספר הם פרי עבודתו. קוראיו של מוסף "7 ימים" יופתעו לדעת שהוועדה מצאה "כי לא היה ניסיון מצד שני ליצור את הרושם כאילו הספר הוא פרי עבודה מקורית משלו". דו"ח הוועדה קובע, "בצער, כי פרופ' שני לא הקפיד דיו בתהליך ההגהה של הספר... לא התעקש בעניין מראי המקום כפי שדרשו נותני ההרשאות להשתמש בציורים ובטבלאות, ולא מחה בפני ההוצאה על השמטת שמות של חוקרים מכתב-היד שלו ובאופן כללי על שינויים שהוכנסו תוך כדי עריכה". בדברים אלה מכוונת הוועדה גם למדיניות העריכה של הוצאת CRC, אשר, בניגוד לנוהגה במהדורה הראשונה של הספר, בחרה לציין את שמות הטקסטים שעליהם התבסס המחבר באמצעות הערות שוליים בלבד, שלא על-פי ההרשאות שקיבל שני ושהועברו לידה. בקיצור, הוועדה הסיקה כי שילוב של רשלנות מצד שני ומדיניות עריכה בעייתית של הוצאת CRC, הובילו למראית עין של פלגיאט, אף שבבסיס הדברים לא עמדה כל כוונה לגניבת רעיונות או להתחזות. הספר, קובעת הוועדה, מהווה בעליל סיכום של מחקרים בתחום מדידת הקרינה, ומחברו אינו מתיימר להציג רעיונות מקוריים. הוועדה מצרה על כך ששני השמיט מן המהדורה השנייה משפט תודה - אשר נכלל במהדורה הראשונה - לכל מי שעבודתו צוטטה בספר. היא קובעת כי בעיניה "מר לבנדר נכנע לאיומים שהועלו נגד ההוצאה לאור בהורידו את הספר מן המדפים" וקובעת כי "גם כיום ניתן להחזיר את הספר למדפים" ובלבד שתתווספנה מלות הסבר מפורטות יותר על כך שזהו סיכום מחקריהם של אחרים. בעניין החישוב של פרופ' הורוביץ, אם התעניינתם לדעת, מצאה הוועדה רק מקרה בודד שבו לא ניתנה הפניה, וגם זאת בשל שינוי שעבר הטקסט במהלך העריכה בהוצאה.
שני מקבל את הביקורת שהשמיעה כלפיו הוועדה ומרוצה מקביעותיה, התואמות את טענותיו לכל אורך הדרך. ההוצאה, לעומת זאת, איננה שבעת רצון באותה מידה. סגן הנשיא, לבנדר, טוען כי טרם ראה את הדו"ח, אך למשמע המסקנות הוא אומר כי בעיניו הוועדה שגתה וכי "למרבה המזל האנשים שעבודתם נגזלה החליטו שלא לנקוט צעדים משפטיים נגדנו ונגד ד"ר שני, ועם זאת אני חושב שמזלו לא היה משחק לו באותה מידה בבית-המשפט".
הפער בין דו"ח הוועדה לבין הכתבה ב"7 ימים" גדול, ואם לנקוט טון סרקסטי נוסח כתבי המוסף, מעורר פליאה. לכאורה, בפני עורכי התחקיר עמדו אותן ראיות שהוצגו לוועדה. הכתבת, מיכל שבת, נפגשה עם פרופ' שני שהציג בפניה את מכתבי ההרשאה שקיבל ואת כתב-היד המקורי. הוא גם מעיד כי ניסה להסביר לה את מהות הספר ועמד על כך שתבין כי אין מדובר בספר שמתיימר להציג ממצאים שהם פרי עבודתו. עובדה זו איננה מצוינת כלל בכתבה. אין גם ציון מפורש של העובדה שלידי הכתבים נמסרו מכתבי הרשאה (אם כי בנוגע לשרטוטים וגרפים בלבד) ובמקום זאת מצוטט שני כטוען שיש בידיו הרשאות שכאלו. בהתחשב ברוח הנושבת מן הטקסט, נראית האמינות של טענות אלה כמוטלת בספק, לכל הפחות. לא היה מזיק גם לו הוסבר כי בין שני לבין הקטגור העיקרי שלו, הורוביץ, שוררים, לפי עדות שני, יחסי ריב שנים ארוכות. נדמה שהרצון להוציא תחת ידיהם תחקיר נוקב ולחשוף שערורייה פיקנטית, על אף מורכבות העובדות, הביא את כתבי המוסף לגרום לפרופ' גד שני נזק שאת רישומו קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, למחות.
שני עצמו מספר כי כאשר נפגש עם שבת, כשבוע וחצי לפני פרסום הכתבה, אמרה לו כי "אם היה נופל לך האסימון קודם, אולי הכתבה היתה נראית אחרת". הרושם שקיבל היה שבפגישה עמו יצאה שבת ידי חובתה, אך לא טרחה לברר את הצד שלו בפרשה. שבת מסרה כי ביקשה תגובה לאחר סיום איסוף החומרים, כנהוג במקרים כאלה. כצפוי, אין בפיו של שני מלים טובות על אנשי "7 ימים", ועל מקצוע העיתונאות ככלל.
מיכל שבת: הוויכוח הוא על פרשנות
בתגובה לפניית "העין השביעית" מסרה מיכל שבת את הדברים הבאים: "אני, עמיתי לכתיבת הכתבה אבי גנאור, ומערכת 'ידיעות אחרונות' עומדים מאחורי הכתבה שפורסמה. אין בכוונתנו להתפלמס עם ועדת הבדיקה שהקים רקטור אוניברסיטת בן-גוריון בעקבותיה. נחזור רק על קביעתם של חברי הוועדה עצמם, שלפיה 'חברי הוועדה אינם משפטנים ולכן לא נכנסו לפן המשפטי הצר של הגדרת 'העתקה' או להגדרת אורך קטע שמותר לצטט עם מראה מקום בלי רשות מפורשת'. נעיר עוד שהקטעים בספרו של פרופ' גד שני הועתקו מלה במלה ללא מראה מקום וללא רשותם של המחברים המקוריים. ועדת הבדיקה אמנם קבעה כי בכך אשמה הוצאת הספרים, אך שני הוא שחתום על הספר. נכון שהוועדה עצמה קובעת כי הוא 'לא הקפיד דיו בתהליך ההגהה של הספר', אולם גם הגישה הסלחנית ביותר לא פוטרת את שני מאחריות להעתקה...
"אין ויכוח על העובדות, אלא רק על פרשנותן, או במלים אחרות: האם שני התכוון או לא התכוון להעתיק. לעניין זה נזכיר רק פרט אחד: כשהגיעו התלונות להוצאת הספרים, מיהר שני להחזיר את כספי התמלוגים ולהתנצל על השימוש הבלתי מורשה בחומר. למיטב הבנתנו, אדם שמרגיש כי ידיו נקיות וכי ההוצאה היא שעשתה לו עוול ולא להפך, לא בהכרח היה נוהג כך. לגבי הטענה כאילו אין מדובר במחקר מקורי אלא בספר יען לצורכי לימוד, ועל כן מותר היה לשני לצטט מלה במלה קטעים שלמים, אודה ולא אבוש, זו הפעם הראשונה שאני נתקלת בטיעון מעין זה. כמוני גם המדענים, אנשי האקדמיה והוצאות הספרים המצוטטים בכתבה".
על דברים אלה יש להעיר שלמן הרגע שקיבל שני את התלונות שהופנו אליו ועד שהודיע להוצאה כי הוא מחזיר את דמי התמלוגים, חלפו שלושה וחצי חודשים. במהלך הזמן הזה פנה שני הן אל הוצאת הספרים והן אל חלק מן המתלוננים נגדו, כפר בהאשמות וניסה להניא אותם מלנקוט צעדים נגד הספר או נגדו. זאת ועוד, יש מקום לחזור ולציין, כי בניגוד לרושם העולה מדברי שבת, הוועדה מצאה רק מקרה בודד של ציטוט מילולי בלא מראה מקום".
גיליון 41, נובמבר 2002