משבר הקורונה זימן לאוהדי תכנית הבוקר של טל ברמן ואביעד קיסוס הזדמנות יוצאת דופן להתוודע באופן אינטימי לבתיהם של מגישי תכנית הרדיו. בערב סדר פסח, באדיבות הזום, ברמן וקיסוס קיימו בפייסבוק אירוע קדם-סדר שחשף בפני הצופים את מספר החדרים בביתו של ברמן ואת מבחר הספרים בסלון של קיסוס.

אילאיל נדב, מפיקת התכנית שהשתתפה גם היא באירוע המקוון בחרה כרקע להופעת הזום שלה צילום של האולפן ממנו ברמן וקיסוס משדרים. הבחירה של נדב יצרה את הרושם שהיא מסורה לעבודתה עד כדי כך שעברה לגור באולפן, אבל בפועל השאירה את ביתה נסתר מעיני הצופים. הפער בין רקע זום ההסוואה של נדב לבין הבתים האמיתיים של ברמן וקיסוס, כוכבי התכנית, הנכיח שוב את מה שכל מאזין מושבע יודע: ברמן וקיסוס הם אמני ה-proper distance (מושג שנטען במשמעות חדשה בימי הקורונה). אחד מסודות ההצלחה של התכנית היא היכולת של ברמן וקיסוס ללהטט בין קרבה וריחוק.

מי שמאזין לתכנית בקביעות יודע ה-כ-ל על חייהם הפרטיים של השניים, עד לרמת הנזילה בחדר השירותים של קיסוס והרגלי מתן השתן של החתולים בבית משפחת ברמן. יחד עם זאת, ברור לחלוטין - והשניים מבהירים שזאת החלטה מודעת - שיש דברים שנמצאים מחוץ להישג אוזניהם ועיניהם (בערב פסח) של אוהדי התכנית: עניינים אישיים רגישים מחייהם של השניים (לפני שיצא לסיור בביתו, ברמן צעק: "כולם להיעלם, אני מתחיל שידור לייב"), כמו גם כל מה שנאמר בין ברמן לקיסוס בזמן הפסקות הפרסומות הארוכות, או הרכילות המרושעת במיוחד שהם מאייתים זה לזה בלחש במהלך השידור.

ההיכרות החטופה עם הבתים של קיסוס וברמן (קיסוס מיהר להסתיר סלסלה מאותגרת-חזותית שנחה על השיש) היתה התקדמות יפה ומפתיעה במערכת היחסים בינינו. ועדיין, ברור שאחד מסודות קסמה של התכנית הוא אותו proper distance - הידיעה שאנו, המאזינים לעולם לא נדע הכל. והנה עוד פרדוקס ברמנו-קיסוסי קלאסי: השניים יהיו הראשונים לטעון שגם מה שאינו נאמר בשידור, אותו "הכל" נכסף, הוא לרוב משמים ותפל, בדיוק כמו החיים המשמימים של כולנו. אבל זה לא יפריע להם לטפח, באופן מחושב, את פרטיות המרחב שאליו המאזינים לעולם לא יחדרו.

במאמר מוסגר, נציין כי שתי הפסקאות שהסתיימו זה עתה הן כל-כולן מחווה לאחד מהמהלכים הברמנו-קיסוסיים הקלאסיים. אין לנו מושג אמיתי מדוע שידור הזום של קיסוס וברמן חשף את בתיהם, בעוד שנדב, המפיקה, בחרה ברקע שהסתיר את הבית שלה. ייתכן שיש לעניין הסבר טכני-פרקטי פשוט, שאין לו שום קשר לתורת המרחק הנכון שבנינו כאן בדי עמל. אבל את זה למדנו מן המאסטרים: תחילה, מאתרים עניין שולי או זניח (זווית צילום מוזרה שבחרה כוכבת האינסטגרם, פוסט פייסבוק של זמר נערץ הכולל מונח שנכתב מחוץ להקשר המקובל) ואז מסלימים את הזוטה לכדי דיון סאטירי מפורט, שבהדרגה מאבד כל קשר עם בסיס-האם העובדתי.

ואם ברמן וקיסוס מסוגלים להמריא מהאמירה התמימה-במקור של סבתא סמדר שיר כי בימי הקורונה היא משתוקקת "לנשנש את הישבנים" של נכדיה אל מחוזות סמי-פורנוגרפיים, הרי שגם לנו מותר להפליג מאטיקט הזום של ברמן וקיסוס אל מחשבות מעמיקות אודות מהות הקשר שלהם עם המאזינים.

חמוצים גאים

ברמן (46), החל את דרכו התקשורתית ככוכב צעיר בגל"צ ומשם המשיך להגשת מגוון תכניות אירוח, בידור, ספורט, מדע ואקטואליה ברדיו ובטלוויזיה. קיסוס (41), החל את דרכו התקשורתית בשבועון הבידור (המנוח) "רייטינג" ומשם המשיך בכתיבת טורים בעיתונות הכתובה ולסדרות טלוויזיה, הנחיית תכניות טלוויזיה והשתתפות בפאנל "גב האומה".

ברמן וקיסוס החלו לשדר יחד את תכנית הבוקר שלהם ב-2002 ברדיו תל-אביב ומאז 2010 הם משדרים ב-ECO 99. בנוסף, ניתן להאזין לתכנית כפודקאסט ויש לה נוכחות קבועה ברשתות החברתיות. לפי סקר TGI שהתפרסם ב-2018 היו לתכנית 295,000 מאזינים, מה שהפך אותה לרצועת הבוקר הפופולארית ביותר ברדיו האזורי.

מעבר לפינות המוגשות על ידי משתתפים-מומחים (מתכונים, ייעוץ הורי, ספורט ועוד), התכנית נסמכת על שלושה מוקדים תמטיים: הפוליטי, הסלבריטאי-רכילותי והיום-יומי. דומה כי השנה האחרונה, עמוסת מערכות הבחירות העלתה את מינון הדיונים הפוליטיים בתכנית, כשהאג'נדה הפוליטית שלה מזוהה היטב: ברמן וקיסוס גאים להיות "0מולנים" מלא-מלא. גם אם יש הבדלי ניואנסים בין המגישים (ברמן מעט יותר "ביטחוניסט"), הקו הפוליטי של התכנית נחרץ: בעד פשרה עם הפלסטינים, בעד מערכת המשפט ובעד זכויות להט"בים, נגד קונספירציות ה"דיפ סטייט", נגד כפיה דתית ונגד נתניהו. מאד-מאד נגד נתניהו. ברמן וקיסוס מסמנים צ'ק בכל אחת מרובריקות ההשתייכות לשמאל התל-אביבי החילוני החמוץ (מלבד הסתייגות יחסית בגזרת הטבעונות) עד לרמת הקלישאה, שהם כמובן מודעים לה היטב.

אלא שהאג'נדה הפוליטית של התכנית אינה מסתכמת בהזדהות עם עמדות השמאל החילוני. מעבר לאיבה הארסית שברמן וקיסוס רוחשים לתפיסות פוליטיות ספציפיות, או לאנשים המזוהים איתן, דוגמת יעקב ליצמן או יאיר נתניהו, הם מתעבים – גם אם בווליום מתון יותר – מאפיינים נרחבים יותר של התרבות הישראלית בת זמננו. ברמן וקיסוס לועגים לכל מה שנתפס בעיניהם כביטוי של צביעות דו-פרצופית, ובמיוחד כשהיא עטופה בכסות של "התחזקות" דתית: הם בזים לדרישה המוכרת "לפרגן" ולהרבות ב"אהבת חינם", ונהנים לסנוט בסלוגן "לשון הרע לא מדבר אלי".

הם סולדים משיח ה"כבוד" ודורסים עד עפר את מוסד ה"סולחה". הם מתחלחלים בכל עת שמאזינה מסבירה שדפוס ההתנהגות של בן זוגה נובע מ"הדם המרוקאי" שלו, או בעת שמאזין מבהיר כי מקור הקרירות של חמותו נובע מן "הגנים הפולניים" שלה. קשה להם עם שיבושי לשון וטעויות הגייה. ניכר כי הם נמנעים (בקושי רב) מתיקון מאזינים שמאתגרים את השפה העברית בשידור, אבל הם שמחים תמיד לחבוט בכותבים עילגים מן העיתונות והרשתות החברתיות שעבורם כללי הפיסוק הם שמועה רחוקה.

סוג נוסף של צביעות שברמן וקיסוס מבקשים לנכש היא תחושת ה"ביחדנס" הישראלית, הכוזבת, לטעמם. הם מתעבים כל יוזמה שמבקשת ליצור בכוח קולקטיב, שמקודמת מטעמים אינטרסנטים, ובעיקר מזיעה ממאמץ. רשימת ההסתייגויות שלהם ארוכה, אבל קשה לחשוב על דוגמה שמנקזת אליה יותר מכל את מה שברמן וקיסוס מתעבים מאשר שירת מרפסות מלווה במערכות הגברה שמבקשת להביס את הקורונה באמצעות ביצוע עממי מרגש ל"שבט אחים ואחיות".

הסלידה העקרונית של ברמן וקיסוס מן הביחד הישראלי המיוזע נפרטת לתתי-סלידות ומופעים של מיקרו-מיזנתרופיה שמשתרעים במרחב שבין חוסר הרצון להגיע להרמת הכוסית בעבודה לכבוד החג, רטינות אודות מלצרים ושליחים מסתחבקים מדי, קינות אודות חוסר היכולת של הישראלים לעמוד בתור ועד להתרעמות כנגד התוקפנות הגלומה בברכת "בתיאבון!" רועמת. וכך, יש לברמן וקיסוס ארסנל של ביטויים שמקודדים התנהגות ישראלית ווולגרית ותוקפנית: מי שנוהג כך הוא "קשה", "פשוט", או "מחוספס".

מה שמשלים את ההסתייגות של ברמן וקיסוס מזנים מסוימים של ישראליות הוא השימוש התכוף שהם עושים בביטויים באנגלית כגון dick, bush, hair, sad, ובביטויים שמקורם באנגלית כגון "הקרפה" (מלשון creep) וכמובן "מניי",ְ שיבוש חינני של money, שממחיש את המתח שבין הרצון לדבר באופן לא מתחסד אודות כסף לבין שביב של רתיעה. או כמו שהם נוהגים לומר תכופות: "bring מניי get ברמניי" (או קיסוסיי, או שניהם יחד. דברו עם הסוכן).

השימוש התכוף באנגלית מחדיר נימה של פרובינציאלית לרטוריקה שלהם בכל הנוגע לחיים בחו"ל, ובמיוחד בכל הנוגע לחיים האלטרנטיביים שברמניי וקיסוסיי היו יכולים לחיות, אם רק היו גדלים הרחק מכאן. ברמן וקיסוס עושים קילומטרז' יפה על חשבון שחקנים וזמרים ישראלים המפארים קריירות דלות עד מומצאות בחו"ל, אבל בה בעת מניחים שהם עצמם היו זוכים להכרה שלה הם ראויים, שלא לדבר על המניי שלו הם ראויים, אם רק היו משדרים את תכניתם הרחק מן הלבנט.

כך למשל, באייטם על בילי ג'ואל  קונן קיסוס על כך שבניגוד לסבו וסבתו היהודים של ג'ואל שבחרו להגר לארצות הברית, סבו וסבתו של קיסוס חרצו את גורלו כשבחרו בארץ ישראל. "הייתי יכול היום לשבת... עם כישורי הרדיו האלה שלי, שוודאי היו מוצאים את דרכם החוצה גם באמריקה", הוא התפייט. "לעשות את אותו דבר באמריקה – שש אחוזות היו לי". ברמן וקיסוס אכן מוכשרים להפליא, אבל ייתכן שאומה של 330 מיליון אמריקאים עם מסורת רדיופונית לא רעה, היתה מצליחה לייצר תחרות ראויה לשנינות שלהם. כך שסביר להניח שאם ברמן וקיסוס היו משדרים בארצות הברית הם היו יכולים להתגאות בתכנית הבוקר הפופולארית ביותר בברקלי קליפורניה, איתקה ניו יורק, או במעוז שמאלני-ליברלי אחר.

העבודה לא משחררת

הלב הרגשי הפועם של התכנית טמון בעיסוק שלה ב"חיים עצמם" – של ברמן וקיסוס, כמו גם אלו של המאזינים המשוחחים איתם, או שולחים מסרונים. יתר על כן, העירוב התכוף בין השולי לחשוב-באמת, בתנועה בלתי פוסקת בין המלצות על חומרי ניקוי להשלמה עם אובדן של קרוב אהוב, בין ביקורת על גינוני אינסטגרם מעצבנים ליחסי הורים-ילדים ובין תלאות ההמתנה לטכנאי המיזוג להחמצות רומנטיות, הוא שמעניק למאזינים את התחושה כי האזנה לתכנית הופכת אותם לחברים בקהילה. אם ברמן וקיסוס היו עוסקים רק בביקורת הפוליטיקה ותרבות הסלבס הם היו נותרים (רק) שנונים, צודקים ויהירים. הליאור שליינים של הרדיו.

ברמן וקיסוס ששים לחלוק עם המאזינים את הפרטים הטריוויאלים ביותר של שגרת יומם, ובמיוחד אלה שמציגים אותם במלוא עליבותם האפרורית: ממתינים לשווא בתור במוקד "מכבי" (בפתח תקווה, כמובן), מפדחים בני משפחה וחברים, קמים בבוקר ונזכרים שדילגו על צחצוח השיניים בערב, או מגיעים לעבודה בבוקר לאחר שצחצחו את השיניים במברשת המיועדת לניקוי שיני החתול.

בין שלל מרכיבי תוגת היום-יום של ברמן וקיסוס מתבלטת תמה חוזרת, והיא ההסתייגות העמוקה שלהם מעולם העבודה בכלל, ומן העבודה שלהם-עצמם בפרט. ברמן וקיסוס מקטרים ללא הרף על הצורך לקום מוקדם בבוקר בכדי להגיש את התכנית, על השגרה השוחקת של מציאת והכנת אייטמים לשידור, ובאופן מרומז יותר גם עם על הצורך לשאת ולתת עם גורמים מסחריים וניהוליים הקשורים בתכנית.

למרות שהם עובדים בחוד החנית של מה שמכונה בספרות המחקרית "התעשיות היצירתיות" (The creative industries, גם לנו מותר להתנשא בלעז), ברמן וקיסוס שבים ומדגישים כי המניע המרכזי שלהם להתייצבות, מוקדם מדי בכל בוקר באולפן בהרצליה, הוא הצורך להתפרנס. הם גם מרבים ללעוג לעצמם על שהנחו יחד תכניות טלוויזיה נמוכות-מצח, אך מדגישים כי הללו סייעו "לשלם את המשכנתא". אפיקים נוספים לביטוי טינה כלפי עבודתם הם הספירה האובססיבית של ימים עד לחופשה הבאה, חיפוש נואש אחר גשרים שיבטלו את הצורך לשדר בימי חמישי ושמחה עולצת עם הגיעו של כל יום אבל לאומי שמבטל את שידור התכנית ומקצר את השבוע, כך שמדובר למעשה ב"[יום] שלישי שהוא רביעי". ברמן וקיסוס מודעים לנטייה שלהם לקטר ללא הרף אודות עבודתם, מחליטים מדי פעם לחדול מן ההרגל ומודים בחוסר יכולתם לעשות זאת.

למשמע קינת כוכבי הרדיו העמלים בפרך צפה מיד התוכחה המתבקשת: איך בכלל מעזים הטאלנטים המפונקים להתלונן על עבודתם? איך הם מעזים, כשבאותו הזמן בדיוק אנשים אמיתיים עמלים בעבודות אמיתיות, שהן קשות בהרבה, מכניסות פחות ולבטח מהנות הרבה פחות? אלא שברמן וקיסוס אכן קמים מוקדם מאד בבוקר, ולמרות הכל, זאת עבודה. אולי זוהרת ומתגמלת הרבה יותר מעבודות אחרות, ועדיין, זאת עבודה שדורשת מאמץ וכשרון והכי חשוב: זאת עבודה שתובעת זמן, שיכול היה להיות מנוצל טוב הרבה יותר על הספה מול נטפליקס.

בהקשר רחב יותר, יש לתכנית ערך חתרני ואתי במאבקה הבלתי מתפשר כנגד פולחן העבודה והקריירה. הטיעון החוזר של ברמן וקיסוס הוא כי העבודה היא הכרח, אבל הצורך להתפרנס אינו מחייב את העובדים "להזדהות" עם מקום העבודה, להאמין ב"ערכי המותג" או להגיע למשרד להרמת כוסית בערב החג. ממרום מעמדם בפסגה היחסית של הפירמידה התעסוקתית, ברמן וקיסוס מזכירים לנו שזאת בסך הכל עבודה: הדרך שבאמצעותה מממנים את הלחם והחמאה, את הספה ואת המנוי לנטפליקס.

הצורך של ברמן וקיסוס לשכנע את המאזינים שהעבודה שלהם אפרורית בדיוק כמו זאת שלנו הוא חלק מהמאמץ הגדול יותר שלהם לשכנע אותנו באותנטיות של דמויותיהם הרדיופוניות. לכאורה, אין דבר שחוצץ ביניהם לבין המאזינים: בניגוד לתכניות של כוכבי רדיו אחרים, אין בתכנית של ברמן וקיסוס "דמויות" כמו "הרון הרון" אצל דידי הררי, או גלריית הדמויות הגאונית בתכנית של שרון טייכר וערן זרחוביץ'.

מלבד פארודיות מוגזמות ומצחיקות של קיסוס על דמויות נשים "קשות" ו"מחוספסות" (המלכה אליזבת, מריה קארי), הדמויות היחידות שאותן מגלמים ברמן וקיסוס הן "טל ברמן" ו"אביעד קיסוס". מי שמאזינים לתכנית בקביעות, כמו למשל שני הח"מ, חשים כי הם מכירים את ברמן וקיסוס באופן אינטימי. כך שמה שנוצר בין קהילת המאזינים לבין ברמן וקיסוס הם יחסים פארא-חברתיים קלאסיים: יחסים חד-צדדיים הנסמכים על הסדרתיות של התכנית המשודרת כבר 18 שנה ועל כך שברמן וקיסוס מגלמים את עצמם כדמויות שקרובות מאד לחיינו שלנו.

מאז שגילינו כי שנינו חובבים של התכנית היא הפכה לנושא שיחה קבוע בינינו, בין הדיונים אודות ההתקדמות בכתיבת התזה לתרגול הקרוב בקורס שיטות מחקר: יכול להיות שטל לא יודע שניתן לקנות בסופר גרגירי חומוס? ומתי יתחיל כבר התמ"א 38 בבניין של אביעד? אלא שזאת, כמובן אשליה, או ליתר דיוק מה שהורטון וווהל כינו "אינטימיות ממרחק" (Intimacy at a distance). ברמן וקיסוס לעולם לא יחפפו לחלוטין לדמויות מן הרדיו, גם אם שמותיהם זהים לשלהן. בין הדמויות לבין האנשים האמיתיים יפריד תמיד אותו "מרחק ראוי" ששניהם, כאמור מיטיבים לעשות בו שימוש.

פרופ' אורן מאיירס הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה

דניאל יוסופוב היא סטודנטית לתואר שני בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה