לי-אור אברבך הוא סמנכ"ל חטיבת הרדיו של תאגיד השידור הישראלי כאן. בעבר, מנהל התוכן של חטיבת הרדיו של "כאן" ומנהל התחנות כאן תרבות וכאן רקע; עורך מגזין "פירמה" וכתב המדיה של "גלובס", "מעריב" ו"וואלה"; עורך ומגיש "סוגרים חשבון" בטלוויזיה החינוכית; עורך ומגיש ברדיו דרום.
אם בעצם מחפשים הגדרה קולעת למשרע השידורים שאתה אחראי עליהם, היינו יכולים להגיד - רק לא חדשות, נכון? אבל גם זה לא נכון בעצם.
אני סמנכ"ל חטיבת הרדיו של כאן - אני אחראי על 6 תחנות רדיו - כאן גימל, כאן מורשת, כאן 88, כאן תרבות, כאן רקע וכאן קול המוסיקה, ועל כאן הסכתים, מערך ההסכתים של כאן. יש לנו משדרי אקטואליה ברדיו מורשת, ורדיו רקע בשפות שונות כמובן וגם אקטואליה תרבותית בתרבות.
אז בוא נתעכב לרגע על האקטואליה - שהיא האקטואליה בשפות הזרות ובמורשת. במה השידורים האלה שונים משידורי האקטואליה של רשת ב' למשל?
בתקופה כמו זו שאנחנו חיים בה, השוני שלהם מתחדד. מצד אחד, יש את אותה מחויבות לאתיקה עיתונאית, ואותם ערכים עיתונאיים ונסמכים על אותם מקורות מידע. אך מן הצד השני, לאוכלוסיות השונות שחיות בישראל יש סדר יום משתנה, שפה אחרת - גם חברתית - ודגשים אחרים שחשובים להם. החוויה החרדית של משבר הקורונה היא לא החוויה של הציבור שכביכול תקשורת המיינסטרים פונה אליו, וכך גם המאזין דובר הרוסית, בעיקר המבוגר, חווה את המשבר הזה אחרת.
אז איך עושים אקטואליה בשפות אחרות? גם במישור הטכני וגם המהותי. מפעילים מערכת נפרדת? נסמכים על חטיבת החדשות?
כן. למערכות בשפות השונות אין כתבים משלהן, ואנחנו שואבים אינפורמציה רבה ממהדורות החדשות של כאן. במישור המהותי הבסיסי, מאזינינו הם ישראלים ומה שמעניין את כל הציבור הישראלי, מעניין אותם ונוגע להם. ועם זאת אם יש אירוע שנוגע ספציפית לקהילה כלשהי - מנעדר ממוצא אתיופי, שהתקשורת בישראל בכלל לא מתייחסת אליו ועד ספורטאי ממוצא רוסי שעשה חיל או סוגיות שנוגעות לקשישים דוברי רוסית, אנחנו נעלה את זה במעלה הליינאפ. העורכים והמגישים שלנו הם עיתונאים שמחוברים לשטח של החברות מהם הם באים, והם עובדים מול הגורמים הרלוונטיים בציבור. אנחנו שמים דגש רב על פתרון בעיות בירוקרטיה, ומתן מידע וכלים לציבור המאזינים. בטח שהיום.
זה נותן קצת תחושה של גטו תרבותי מן הצד השני. אם אתם נותנים לקבוצות האלה פתרון ייחודי, לא ישימו לב אליהן בשידורי התאגיד המרכזיים.
אנחנו כבר מזמן לא בשלב של "גטו" - מילה קשה אלעד! אני מעדיף לראות את זה כפלורליזם ומתן ביטוי לקולות השונים המרכיבים את החברה הישראלית. וזה קורה ויכול לקרות בשיאו רק בערוצי התקשורת שצומחים לצד הערוצים שמציגים עצמם כמספקים מענה למכנה המשותף הרחב לכאורה של צרכני התקשורת בישראל. כאן נותן מקום לכל ישראלי, גם אם הוא מדבר רוסית, ספרדית או אמהרית וגם אם הוא חרדי ואין לו טלוויזיה בבית. לא אחת בכאן רשת ב' וכאן 11 מעלים סוגיות שצומחות בתחנות שלנו.
תיכף נגיע לשאלות של מקום לכל אחד, אבל בוא נישאר עוד רגע באקטואליה. המשבר האחרון וההתפתחויות בקהילות רלוונטיות כמו בני ברק וערים אחרות עם אוכלוסייה חרדית השפיעו על תוכן השידורים שלכם? על אחוזי ההאזנה?
קשה לדעת אחוזי האזנה, כי כפי שאתה יודע אנחנו נסמכים על סקרי ה-TGI. אבל בכל הקשור בדיגיטל - אנחנו רואים עלייה משמעותית בחשיפה וגם במעורבות עם העמודים שלנו והפעילות שלנו בסושיאל. לוח השידורים של כאן מורשת השתנה לחלוטין בעקבות המשבר שפוגע בעולם החרדי סביב העולם, לא רק בבני ברק ובירושלים. אנחנו משדרים ויותר אקטואליה ותוכניות ייעוץ ומידע. קווי הטלפון שלנו מוצפים בפניות של מאזינים חרדים, ששואלים שאלות ומתעניינים וגם רוצים לבחור ולהקדיש שירים. אנחנו מספקים מצד אחד קולות מהשטח החרדי ומידע הכרחי ומן הצד השני, גם נחמה וחיזוק רוחני.
זה נשמע כמו גישה קלאסית של שידור ציבורי. מתן מענה ראוי לכשל שוק שלא מקבל את התשובה במקומות אחרים, מסחריים.
בהחלט.
ואיך באמת התחנה הזאת מתמודדת עם החלופות המסחריות שלה? תחנות הרדיו שפונות לקהלים דתיים?
היא עושה את מה שהיא עושה הכי טוב שהיא יכולה לעשות. אין לנו שייכות לחצרות, למפרסמים או למחנות פוליטיים, ואין לנו שום מטרה פרט לספק למאזינינו רדיו טוב ומהימן. בתוכניות כמו "מנדי ביתאן" אנחנו מטפלים באופן חופשי בסיפורים שנוגעים לציבור החרדי, על פי כל הסטנדרטים העיתונאיים ולא על פי לחצים כאלה או אחרים.
אבל יש גם דברים שהם פחות ראויים - בפברואר השנה התפרסמה כתבה של אור קשתי שממנה עלה שיש אצלכם לכאורה בעיה של הדרת שירה נשית במורשת. תלונות על כך הגיעו מתוך התחנה. גם אני פניתי לתאגיד בעניין הזה ודומה שהתשובות הטובות עדיין לא הגיעו. זאת לא בדיוק הגישה הציבורית הראויה שהזכרנו רק עכשיו.
אין כל הנחייה להדיר שירת נשים ואני יכול להפנות אותך לסדר פסח ששידרנו רק לפני שבועיים בכאן מורשת ולקחו בו חלק נשים שהפליאו בזמרתן. הכנס לעמוד הפייסבוק של התחנה ותראה הופעות של נרקיס ושל יונינה. זו תחנה שהמנהלת שלה היא אישה, לימור גריזים מגן. ועם זאת, עורכי התחנה ומגישיה הם אנשים שבאים מהעולם הדתי והחרדי, אשר יודעים מי קהלם ומה ערכיו ויודעים מה המוזיקה הפופולארית הנוגעת לציבור החרדי, וזו מוזיקה שרובה ככולה מבוצעת על ידי גברים.
יהיו מי שיגידו שההנחיה לא צריכה להיות כזו שמדירה שירה נשית אלא שמורה לשדר שירה נשית כדי לתת ייצוג הולם לקבוצה הזאת, גם בשידורים ציבוריים לחרדים, אבל אני מניח שהמחלוקת הזאת לא תיפתר בינינו כאן ועכשיו. אז בוא נשוחח מעט על תרבות.
בוא.
זאת עיקר גאוותך נכון? האופן שבו הצלחתם לגבש מנעד רחב כל כך של שידור ציבורי תרבותי.
כאן תרבות היא תחנה נפלאה, חדשנית, יצירתית וחכמה. בזכות מגישיה ועורכיה ומגישותיה ועורכותיה.
וגם בזכות מנהליה ככל הנראה, והעובדה שיותר קל לרתום את תשומת ליבו של מנכ"ל התאגיד לעניין, שהתחומים האלה אולי יותר קרובים לליבו מחדשות נניח.
אתה שואל אותי על לבו של מנכ"ל התאגיד? אני מתרשם שתשומתו מושמת בקפדנות על כל אפיק וזרוע של עשייה בכאן - בדיגיטל, ברדיו ובטלוויזיה. אין להימלט מתשומה זו.
וכמה מקום זה משאיר למנהלים שמתחתיו לחופש פעולה ולמחשבה חופשית?
חופש מוחלט. אנחנו פועלים בתוך תאגיד ויש עריכה ראשית, ויש דירקטוריון ויש גם נהלים קפדניים ובירוקרטיה, ואחריות ציבורית, כפי שאתה יודע. ובתוך כל זה זה המקום החופשי ביותר שעבדתי בו לאורך כל חיי המקצועיים.
גם כאן, תרתי משמע יש לי כמה השגות. אבל גם את המחלוקת הזאת כאמור לא באנו לפתור במדור הזה. נמתין לראיון עם המנכ"ל :). אולי כמה מילים שלך על רדיו בתקופת קורונה?
אנחנו מפעל חיוני. מאז שהתחיל משבר הקורונה היינו צריכים מצד אחד לדאוג לרציפות השידורים של כל התחנות ולהתאמתם לאירועים, ומצד שני לדאוג לרווחתם ובריאותם של כלל העובדים שלנו, עם כל הרגישויות. העברנו חלק ניכר מהאופרציה לבתים, והנהלת התאגיד, מהמנכ"ל אלדד קובלנץ ועד כלל העובדים, פועלים כל הזמן תוך שמירה על איזון בין שני הערכים האלה - תוכן מחד, ושמירה על הוראות הבטיחות והמגבלות שמתווספות אחת לכמה זמן.
זאת הגירסה הממלכתית. היו גם לא מעט מהמורות בדרך הזאת וגם כשלים שלא היו צריכים לקרות.
כגון?
הוצאה של עובדים לחופשה בצורה לא נאותה, דיווח חלקי ובעייתי למועצה ושינוי לוח שידורים בצורה שלא תואמת את הכללים או את ההגיון, אבל כאמור, אני חושב שהאחריות לדברים האלה היא בעיקר של המנכ"ל ומנהל חטיבת החדשות אז נעבור לשאלה הבאה. אתה מגיע לתאגיד אחרי שנים לא מעטות של סיקור תקשורת. תן לי את נקודת המבט שלך על המשבר הנוכחי והאופן שבו התקשורת מתמודדת איתו, על המסך ומאחוריו - בנוגע אליה עצמה.
זו שאלה מאוד גדולה, ויש לי עליה תשובה ארוכה.
שוט. הבמה שלך.
האמת אלעד אני מסתכל על מה שהפך להיות כלי התקשורת העיקרי של התקופה האחרונה – ה-ZOOM, ואני חושב על כל האפשרויות שהמדיום הזה פותח, וכמה זה רחוק ממה שבתעשיית הטלוויזיה חושבים שהוא סף סיבולת הצפייה שלנו. בסך המצטבר יחד עם היו-טיוב, הסטורי באינסטגרם, הפייסבוק והטיק-טוק, הציבור פוגש במהלך היום שלו עכשיו יותר אנשים מסמורטטים עם טרנינג ישן, מאשר אנשי טלוויזיה חנוטי חליפות ומאופרים ומוארים היטב על המסך. אנחנו נחשפים ליותר אנשים שרלוונטיים באמת לחיינו, ל-Well Being שלנו, מאשר לאנשים שעדיין משוכנעים שהם מתווכי המציאות העיקריים.
זה אירוע חדשותי מתגלגל כמו גלגל בכלוב של אוגרים. במקום. תכלס לא באמת קורה דבר. בגלל זה במהלך היום כלי תקשורת שולחים פושים מצמררים ומיותרים על קשישים שהולכים לעולמם – אירוע שקרה מאז ראשית האנושות. הסטטיות של האירועים, לצד הצורך למלא שעות שידור חדשותיות, מבליטה את כל מחלות הרקע של התקשורת. למשל המריחה. יוצא לי לצפות במהדורות ארוכות שבהן כתבה אחר כתבה, משפט אחרי משפט, נאמרים אותם דברים בניסוחים אחרים. גם את נאומי הגורמים הרשמיים אפשר לתמצת בציוץ של 140 מילה והודעה עניינית ולקונית לציבור.
מחלה אחרת שמתרחבת היא המומחים שאינם מומחים. כתבים מוכשרים ונפלאים וחרוצים ככל שיהיו, אינם מומחים לאפידמיולוגיה. גם אם הם קראו אלפי מחקרים. וגם לא כל מומחה צריך לקבל זמן מסך, רק בשל יכולותיו התקשורתיות – שלא אחת הן פשוט להגיד בתגרנות את ההפך. מהבוקר עד הערב, סלבריטאים, אנתרופולוגים וסטייליסטים, מנתחים את המצב, ונותנים טיפים למיגור הקורונה, ללא כל מעצור. בשביל אנשים בני הגיל השלישי, שצמודים לטלוויזיה בסלון ושומעים הצעות מיועצי סרק על עד כמה צריכה שלילת חירותם להימשך, זה איום ונורא. אחת ליום אני מסביר לאמא שלי שלאיש שהבהיל אותה היום בתוכנית הבוקר, אין סמכות יותר גבוהה משל הודעת פייק ניוז בוואטסאפ.
אבל אלעד, בצל הקורונה, החד-גוניות של המיינסטרים התקשורתי זועקת לשמיים. מצפייה בשידורים מאז ראשית האירוע, אני מזהה "רמת שרוניזציה" של התקשורת. אפילו לא ראשון לציון מערב. פנייה למי שהוא נתפס כצופה הממוצע והנחשק של הטלוויזיה המסחרית – משפחה בורגנית, במעמד בינוני גבוה, חילונית, עם בית פרברי, וצרות פריבילגיות. זה לא באמת המכלול של אזרחי ישראל. כל דבר שהוא מחוץ לדמוגרפיה הזו, יטופל על פי המאפיינים הרגילים. חרדים הם דמונים ולא ממושמעים, קשישים הם עריריים ואומללים, מורים שמרוויחים שכר מינימום הם חצופים כי בגללם אנחנו הילדים כל היום יושבים לנו על הראש ואיך נקיים למידה מרחוק כשניאלץ להעיר את שלושת הילדים בבוקר ולהתקוטט על שני מחשבים ו-5 מכשירים סלולריים. ערבים? הצחקת אותי. אולי במעמקי הליינאפ. לו מבקרי התקשורת היו יורדים מהראייה המונוכרומטית של ימין-שמאל, אולי גם מישהו היה דורש תיקון של הדברים האלה. כמובן שאני מכליל, ויש יוצאים מן הכלל.
ביקורת נוקבת. כשאתה מסתכל על השידורים של התאגיד אתה רואה משהו אחר או שגם אתם נגררתם לז'אנר המוכר והמבוקר?
אני רואה שידור הרבה פחות סנסציוני והרבה יותר מודע לעצמו וחף מפומפוזיות. בסוף עושים שם חדשות בשפה שבה עושים חדשות בישראל, אבל כשאני צופה בכאן 11 אני יודע שאני אקבל חדשות, ענייניות וביקורתיות, בלי תיבול מיותר. גם בכאן 11 אין במהלך היום אינספור שידורי ספק-חדשות ספק-בידור שצריך לתדלק.
מצד שני, גם אין הרבה צופים.
זו השאלה?
שאלה-אמירה. (לי יש תשובה טובה עליה אגב).
מהי?
אתה רוצה להעתיק? אתה יודע מה? אתן לך אותה כי השידור הציבורי חשוב לי. שידור ציבורי לא אמור להימדד רק בשיעורי צפיה ואפילו לא בעיקר בשיעורי צפיה. הוא מוצר שבא לתקן ולהפחית כשלי שוק והוא אמור להיות משוחרר משיקולים מסחריים ואפילו להבליט את מגרעות השיקולים האלה אצל אחרים. הוא אמור לספק תשובה נבונה ולא לפנות למכנה משותף נמוך ורחב. הוא אמור לשמש אלטרנטיבה איכותית. לא כולם רוצים ומוכרחים לצפות אבל טוב לדעת שהוא קיים. חשוב שהוא שם. נו, איך הייתי?
מדויק. הייתי עונה משהו באיזור הזה.
איך אומר חיים לוינסון, שמחתי לעזור.
רוצה בכל זאת תשובה משלי? או שתסתפק בזה? אני הייתי מוסיף שאנחנו לא סופרים את הצופים בטלוויזיה בלבד כי זו ספירה ישנה וארכאית ואנחנו בודקים כמה עיניים נחשפות לתוכן שאנחנו מייצרים, וכדאי לראות את מיליוני הצפיות לכתבות כאן 11 ואת החשיפה לתכנים הדיגיטליים שהחטיבה מייצרת לפי שאתה אומר שאין הרבה צופים.
מה שנקרא, דיגיטל פירסט.
אכן.
שאלה אחרונה: כעיתונאי ותיק, הרי ברור שיש שאלה כלשהי שפספסתי ולא שאלתי אותך. מהי? ומה התשובה?
אני מניח שפיספסת בדיוק את השאלה שלא הייתי רוצה לענות עליה :)
אני בטוח שיש יותר מאחת כזו :)
בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד
"קופה ראשית" (כאן 11 וביוטיוב) – סדרת קאלט חכמה ומחממת לב, שכל פאנץ' בה ראוי למקום בפנתיאון. ובעיקר בגלל ראמזי עבד ראמזי, שהוא לדעתי הדמות הקומית המוצלחת ביותר היום על המסך.
סטורי באינסטגרם – הטוויטר מעמיס עלי (בפייסבוק אני בכלל לא פעיל), אז אני מוצא עצמי יותר ויותר באינסטגרם, וסטוריז מוצלחים וחכמים זה דבר שאני יכול לשקוע בתוכו שעות. מודה שלא הבנתי בהתחלה מה החוכמה אם לא מוחאים לי כפיים בלייקים, אבל כמו שאמרתי לך, זה משנה לי מאוד את ההשקפה שלי לגבי הליניאריות והרלוונטיות של תוכן ושל מי שיוצר אותו. ממליץ לעקוב אחרי אנשים כמו יאיר אגמון, אלעד בר נוי, אורי לביא, אהוד עזריאל מאיר, עקיבא נוביק ובתחומי המזון רותי רוסו ונוף עתמנה.
הסכת – הצוות של כאן הסכתים מייצר שעות רבות של תוכן איכותי שימלא את הזמן המת שיש לכולם עכשיו. כולם מכירים בטח את "שיר אחד" ו"חיות כיס" המצוינות, אני רוצה להמליץ על שתי פנינים – "תחנה מרכזית", הסכת שמוביל עומר בן רובי ועוקב אחר גלגולי המוזיקה המזרחית בישראל, ו"ברית מילה" שבה מראיין בחוכמה שלומי חתוכה משוררים. גם לא לאוהבי שירה. שתי התוכניות משודרות גם בכאן תרבות.
"החברה הגאונה" – תקראו את ארבעת הספרים של אלנה פרנטה, ותצפו בשתי עונות הסדרה ב-YES, ותתגעגעו לנפולי.
"חתונה ממבט ראשון" – ביקשת שאהיה נדיב בבחירותיי, אז אני מודה שהסדרה הזו מרתקת אותי ואני יכול לדבר ולנתח כל פרק במשך שעות.