ד"ר גילי תמיר היא עובדת סוציאלית  מומחית למימוש זכויות, ועד לאחרונה עורכת ומגישת התכנית "זה מגיע לכם" ברשת ב' של תאגיד השידור הישראלי "כאן". בעבר עיתונאית בגלי צה"ל ומגישת מהדורות חדשות ברדיו ובטלוויזיה (גל"צ, ערוץ 10, כבלים ועוד).

בשבועות האחרונים רואים על המסכים הרבה גרפים ושקפים. מספרים של חולים ומתים ובדיקות ושטחים מוגבלים. לא ראיתי שקף שמספר איך ממלאים טופס של ביטוח לאומי או שירות התעסוקה. למה בעצם?

לתחושתי, בדומה לשיח הכללי בתקופה לא של קורונה, כולם עסוקים בבריאות, בביטחון. סוגיית הזכויות, הביטחון הסוציאלי של עובדים, נדחקת מחוץ לשיח. חדשות אין - זכויות אאוט. הבעיה שהשיח הפוליטי/בטחוני/בריאותי מסווה את היעדר המדיניות בתחומי הביטחון הסוציאלי.

את העובדה שקשישים נטולי זכויות סוציאליות, שמובטלים נפגעים בממוצע ב-50 אחוז משכרם, שקשישים נאלצים להמשיך לעבוד והמדינה לא מכירה בפגיעה הכלכלית בהם, ושעצמאים הם הכבשה השחורה של ישראל.

אבל מצד שני כן התחילו לצוץ סיפורים של קריסה כלכלית, של מצוקה, של עוני פתאומי. אבל רק בהיבט האנושי.

יש המון סיפורים קשים וכואבים. הבעיה שהם לא מייצרים פעולה חברתית. לא מחאה, ולא מדיניות. עיתונאים לא מייצרים חקיקה, הם מציפים את הסיפור, אבל הסיפור דועך, כי יש מו"מ קואליציוני, כי כועסים על אורלי לוי. חברי הכנסת לא מתכנסים כדי לייצר מדיניות.

אבל אולי עכשיו נולד השינוי. עכשיו יהיה שר אחד לעבודה ואחד לרווחה, אחד לכלכלה ואחד לתעשייה - כמות כפולה של תשומת לב.

צריך לחייב את מוסדות הממשלה לשבת יחד, עד שיצא עשן ולגבש מדיניות אחידה, מאוגמת, לא פלסטר נקודתי של כל משרד. הבעיה היא לא כל משרד בפני עצמו - הבעיה היא החיבור בין הרשויות. כשראש הממשלה מכריז על סגר, הוא אמור לעמוד עם שר האוצר, מנכ"ל הביטוח הלאומי, שר הרווחה ומנכ"ל שירות התעסוקה. לצידם אמור לעמוד שר הבריאות וכולם ביחד אמורים לתת מדיניות שגובשה תוך הסתכלות הוליסטית. איך מחזיקים את המשק פעיל בזמן משבר, מה קורה עם הקבוצות החלשות, איך הביטוח הלאומי מיישם את המדיניות, ושירות התעסוקה לצדו.

הבעיה היא גם בתוך הרשויות עצמן, אם תרשי לי להחמיר את האמירה. אגפי הביטוח הלאומי לא מדברים בינם לבין עצמם. 

הבעיות הן פנים משרדיות וחוץ משרדיות. אבל ביטוח לאומי הוא לא הגוף שראוי לביקורת בתקופה הזו. המנכ"ל שלו עשה צעדים מרשימים בתקופת המשבר ועורר את כעס האוצר.

אולי מרשימים אבל זה לא מונע ביקורת ולא מוחק את חטאי העבר

לכל משרדי הממשלה יש עוד הרבה שנות מירוק :) אבל ביטוח לאומי נמצא היום במקום של הנגשת זכויות, שהלוואי וגופים אחרים היו הולכים אחריו. מור יוסף ואחריו שפיגלר עושים שם רפורמה מרשימה. מאד מרשימה. אנחנו משוחחים ביום השואה, והלוואי והרשות לניצולי שואה במשרד האוצר הייתה פועלת כמו שהביטוח הלאומי פועל כיום.

חייבים לזכור משהו חשוב: הביטוח הלאומי הוא גוף מבצע, יש לו חופש להחליט על נהלים פנימיים, אבל בכל מה שנוגע לקצבאות, סכומים, משך מתן התקופה ותנאים הוא כפוף להחלטות המחוקק. הבעיה שרוב הזמן, אתה, אני והציבור לא מודע לכך שהמחוקק "פוגע" באופן תכוף בזכויות. הכנסת יכולה להחליט מחר על דמי אבטלה אוניברסליים, והביטוח הלאומי ישמח ליישם. אבל היא לא עושה זאת. היא יכולה להגדיל את קצבאות הזקנה, אבל היא לא עושה זאת, היא יכולה לעשות הרבה, אבל יותר קל לצייץ בטוויטר, ולא לעשות שינוי.

איפה את מזהה את הבעיות המרכזיות מבחינת הסיקור החברתי/כלכלי? מה חסר ברצף הדיווחים?

העמקה.

וביתר פירוט?

בחינה ביקורתית אמיתית של המדיניות, הבנה שמתחת להצהרות האוצר על גירעון, יש צמצום שיטתי של גירעון, ביטול פרויקטים, עיכוב תשלומים לספקים וכולי. כלומר, כשאני רואה כתבים כלכליים קוראים את הצהרות האוצר, טרם משבר הקורונה, ולא מבינים מה קורה בשטח, זה מקומם.

לפני תקופת הקורונה הודיע חזקיהו שכדי לצמצם את הגירעון, צריך יהיה לאחר הבחירות להעלות מיסים, ולהתחיל להילחם בגירעון. כתבי הכלכלה הציגו את הדברור שלו במהדורות, בלי לאתגר אותו, כשבמקביל, כל תוכניות הרווחה קוצצו, ספקי הממשלה (ממשלת ישראל מעסיקה הכי הרבה פרילנסרים בהעסקה פיקטיבית כדי להימנע מקביעות וזכויות עובדים) קיבלו הודעה ששכרם יתעכב לזמן לא ידוע.

האוצר פעל בשנה וחצי האחרונות לצמצם את הגירעון בדרכים נוראיות, שפגעו בעיקר בחלשים. עמותות, עניים, רווחה ובריאות. אף עיתונאי לא פנה לחקור, לשוחח עם אנשי השטח, להבין איך זה בא לידי ביטוי. אמרו להם אחד חלקי שתיים עשרה [חלק התקציב היחסי של משרדי הממשלה בהיעדר תקציב מאושר; א.מ].

הוא צמצם את הגירעון משמעותית לפני הקורונה, על חשבון החלשים, שלא יעזו לקום ולהתקומם. הדוגמא הכי טובה: עצר באופן מיידי את שוברי המזון לעניים ורעבים. ואף אחד לא צעק.

ראינו בימים האחרונים גם ויכוח עז סביב החזרה ללימודים ותנאי העסקת המורים. הויכוח הזה היה לעיתים ייצרי מאוד ופלקטי מאוד. איך את רואה את מצב הדברים בתחום הזה, גם מזווית זכויות העובדים (של המורים) וזכויות ההורים. 

לא בטוח שהעמדה שלי תתקבל באמפתיה.

בואי ננסה. 

המורים מקפלים פער מעוות בין המורים הוותיקים עם השכר הגבוה, לבין החדשים שמקבלים שכר מגוחך. הפער הזה מקומם את הציבור כנגד ארגוני העובדים. ובצדק לטעמי. ושוב, הוא מסווה את התפיסה החברתית על הוראה וחשיבותה. בעיני תמיד צריך לראות מה נמצא בתקשורת, ועל מה לא מדברים. מה שלא מדברים עליו הוא השיח האמיתי. העובדה שהבן שלי לומד היום בקורסים מקוונים של ארבעה ילדים, ובשבועיים התקדם בצורה מפליאה.

יש הורים שחוויית הלמידה המקוונת שלהם ושל ילדיהם אחרת לגמרי ועמוסה הרבה תסכולים.

לא כולם מתאימים לתבניות האלה שקיימות. ויש אפס גמישות. העובדה שהכיתות מפוצצות ב-34 ילדים, לא מעט מהם עם הפרעות קשב, מערך הלימודים מיושן, ללא לימוד אסטרטגיות התנהגות למורים, והיעדר התאמה של מערכת החינוך למאפייני התלמידים.

אז אי אפשר בעצם לנהל כך מערך לימודים לטווח ארוך. בסוף זה יתפוצץ או יתפרק.

אסביר - השיעורים האלה שדיברתי עליהם נרכשו בכסף. שוב, הפערים מונצחים. זו פריבילגיה למי שיכול. מי שלא, נשאר עם מערכת החינוך, שבה עכשיו יש 34 ילדים בכתה ג' אבל בזום. כשהמשרד לא הכין את המורה ללימוד מקוון. זו פרקטיקה שלמה.

ואולי יש מקום לביקורת גם על מידת ההיערכות של משרד החינוך, במיוחד בכל הנוגע לתלמידים עם צרכים מיוחדים.

הנה, גם אתה נופל לביקורת על משרד אחד. על החינוך של ילדי החינוך המיוחד אחראי גם משרד הבריאות והרשויות המקומיות על ההסעות. זה דורש עבודה משותפת שלא מתקיימת, כי אין שיח משותף אפקטיבי. ומה עם משרד הרווחה שאמור לחבר יחד? כל הגופים האלה אמורים לשבת יחד על החינוך המיוחד והחזרתם לבי"ס.

איפה בכל זאת את מוצאת נקודות אור בתחומי הסיקור שנוגעים לתחום העיסוק שלך? מי כן שואל שאלות נכונות ומעלה סוגיות חשובות לדיון?

בעיקר ברדיו. קרן נויבך, רינו צרור, גל גבאי, לינוי בר גפן. הן מקפידות (רינו יסלח לי) לאתגר את השיח. לבקר, לשאול שאלות קשות.

אלו תוכניות שהיו ממוקדות בנושאים האלה גם קודם. אז בעצם מי שפעל בתחום לפני, הוא גם מי שממשיך להציף אותו תוך כדי.

נכון. יש גם את בר פלג, לי ירון ואריאנה מלמד ב"הארץ" ויש המון עבודה ברשת החברתית.

גילי, מה יהיה פה בעוד חצי שנה?

כנראה אותו דבר. הגופים שמשקיעים בהנגשה ובשיפור ישתפרו, אלה שלא לא ישתפרו, וכל עוד זה לא יהיה באג'נדה של חברי הכנסת (כולם - לא רק קואליציה או רק אופוזיציה), לא תתקיים עבודה בין משרדית אמיתית. כל אחד שומר על הגזרה והתקציבים שלו.

לא נשמע מעודד במיוחד.

אני רואה שינוי פנים משרדי, לא בין משרדי וזה מתסכל. כי המדיניות כרגע בקורונה, היא התוצאה הישירה של זה.

התכוונת לאין מדיניות.

נכון.

בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד

פורמולה 1 בנטפליקס- הדוקו על מירוצי הפורמולה 1, על הנהגים הצעירים והוותיקים ובעיקר על מנהלי הקבוצות הכריזמטיים. האהוב עליי - גונתר מטים האאס.

The least expected day - inside the Movistar team. כרוכבת אופניים, המעקב הצמוד אחרי קבוצת הפרוטור והרוכבים שמוכרים לי מהג'ירו והטור - על התחרותיות המטורפת בדרך לפסגה.

Goliath - אמאזון פריים. בילי בוב תורנטון מראה את המחיר שמשלם עורך דין על המאבק שלו בגופי הענק, כולל המחיר האישי והמשפחתי.

והמלצת מדיה לא שגרתית: כגיימרית, הדרך שלי לנקות את הראש בלילה אחרי שכל הבית נרדם ומסיימת לענות על שאלות ברשת COD- Call of duty – modern warfare warzone - משחק דיגיטלי עם שחקנים מכל העולם ב-XBOX ONE.