מגפת הקורונה הביאה איתה מגפה של חדשות כזב, אך גם בת משפחה נוספת: תיאוריות הקשר. קונספירציות. כך למשל אולי נחשפתם לכך שפריסת רשתות ה-5G בעולם מביאה איתה את נגיף הקורונה, נגיף שביל גייטס מפיץ כדי לדלל את אוכלוסיית העולם, וכמובן גם האילומינטי בוחשים מאחורי הקלעים (שלום טום הנקס!).

בעידן שבו התיאור הפופולרי והמקובל ביותר של המציאות הוא זה שמצליח להיות המבדר והמרתק ביותר, תיאוריות הקשר הפכו מנישה של בודדים לתופעה תרבותית במלוא העוצמה: בבידור, בחדשות, בקמפיינים עסקיים ופוליטיים. לעתים, התופעה מזוהה כאיום ממשי על אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים, בעיתונות ובמדע. במקרים חריגים כמו זה של מגפה עולמית, רבים טוענים שיש למנוע בכוח הפצה של מידע שאינו עולה בקנה אחד עם מדורת השבט אותה הדליקו המוסדות הרשמיים.

על-פי גישה זו, מפיצי תיאוריות קשר הם אנשים מסוכנים, תיאוריות קשר הן מזיקות, ומידע כוזב צריך להיות מצונזר. זוהי הגישה המסורתית, המקובלת והנפוצה – שעליה כדאי לנו לערער.

באופן כללי, ניתן לסמן שתי גישות עיקריות לתיאוריות קשר ולמקומן בשיח הציבורי. גישה אחת, הרווחת בקרב מדענים, אינטלקטואלים ומקבלי החלטות, היא של סלידה מהן וממי שמפיץ אותן, ואף הוקעתם בפומבי. לפי גישה זו, תיאוריות קשר נתפסות כמכלול של אמונות כוזבות ולפעמים אפילו מסוכנות. האמונה בנכונותה של תיאוריית קשר נחשבת להחזקה בתפיסת עולם שגויה, והמאמינים בה סופגים מגוון כינויי גנאי: הם נחשבים לפרנואידים והזויים, מכורים לתחושת גדלות מזויפת בשל האחזקה במידע "בלעדי", טיפשים ולא רציונליים.

גישה אחרת מגדירה קונספירציה באופן מילולי, בפשטות, כמזימה סודית של קבוצת אנשים – קשירת קשר. ואם כך, ישנן תיאוריות קשר המתרחשות במציאות וישנן כאלו בדויות ודמיוניות. לפי גישה זו, התיוג של תיאוריות קשר באופן כללי כמגונות ושקריות עלול לבטל חששות מוצדקים הנוגעים לקשירת קשר בענייני בריאות, פרטיות וריגול, חלוקת משאבים ציבוריים ועוד ועוד.

כך למשל חושפי שחיתויות עלולים להיות מתויגים לצד מילת הגנאי "קונספירציה", ובכך להיות מוקעים ומודרים מהשיח הציבורי. או למשל בנוגע ל-5G, ביטול גורף של החששות הציבוריים בעניין יכול להוביל להשתקה של ביקורת נחוצה על סכנות אמיתיות שהתפתחויות טכנולוגיות כאלה יכולות לטמון בחובן.

גישה זו לתיאוריות קשר מציעה גם דרך התמודדות אחרת. לא השתקה והגחכה, אלא מינוף הוויכוחים הציבוריים בעניין לבניית אמון במוסדות המדע והדמוקרטיה.

"כשאני שומע על תיאוריות קונספירציה, אני דורש ראיות. הוכחות", כתב לאחרונה ד"ר רועי צזנה. זוהי דרך אופיינית לאינטלקטואלים להתמודדות עם תיאוריות קשר. אכן, לעתים קל להוכיח ולהביא ראיות שמידע הוא שקרי, ולעתים למידע שקרי אין שום הוכחות וראיות התומכות בו. אבל כשמדובר בתיאוריות קשר, הדרישה להוכחות וראיות מובילה תמיד, אבל תמיד, לעוד ועוד (ועוד ועוד) הוכחות וראיות, ולרוב – גם בכמה גרסאות שונות. כשאינטלקטואלים מנסים להבהיר בדרך זו תיאוריות קשר, הם מוצאים עצמם נופלים למחילת ארנב אינסופית, רצופה אינספור ראיות והוכחות.

הדרישה לראיות ולהוכחות הגיונית כשמדובר במידע כוזב, אך זוהי דרישה גרועה כשמדובר בהבחנה בין תיאוריה אמיתית לשקרית. מה גם שבמקרים רבים תיאוריות קשר אמיתיות מאופיינות בחשאיות ובסודיות לגבי ראיות, עדויות ואף לקשירת הקשר עצמה. תחת מעטה הסודיות, פרטי התיאוריה והשתלשלויות העניינים קשים לפיצוח ולהוכחה.

למרות זאת, כל חובב היסטוריה יודע להצביע על רצח יוליוס קיסר ועל פרשת ווטרגייט כתיאוריות קשר אמיתיות שאינן מוטלות בספק. שתי דוגמאות בולטות שאליהן היינו עדים לאחרונה הן האזנת גורמי הביון האמריקאיים לאזרחים ולבעלי בריתם בנאט"ו ופרשת קיימברידג'-אנליטיקה. שתי תיאוריות קשר "אמיתיות".

כשנושא מקבל את התווית של "קונספירציה", התקשורת המרכזית ואנשים עם היגיון בריא נוטים לסלוד ממנו ולהתרחק ממנו. עם תווית שלילית כזו, קשה עד בלתי אפשרי להעלות נושאים למודעות ציבורית.

ביטול מראש של תיאוריות קשר, וגינוי המאמינים בהן רק מפני שמדובר בתיאוריות קשר, מהווה סכנה. הסכנה היא שבאקלים ציבורי שבו מפיצי תיאורית קשר יושתקו, מקרים אמיתיים של שחיתות לא יזכו להתייחסות רצינית וחושפיהם יוקעו מהבמה הציבורית.

נחזור לדוגמה העכשווית של טכנולוגיית העברת הנתונים 5G. ד"ר עינת קליש-רותם, ראשת עריית חיפה, ביקשה לא לאפשר הצבת אנטנות סלולריות בזמן שכולנו טרודים במגפת הקורונה. מנגד פרסם ד"ר יניב טננבאום-קטן, מומחה לבטיחות קרינה והמנהל המקצועי של עמותת "מדע גדול, בקטנה", השוואה בין הפחד מ-5G לפחד מפריסת עמודי חשמל שהתקיים במאה ה-19.

פעילותו של ד"ר טננבאום-קטן ושל עמותת "מדע גדול, בקטנה" היא מבורכת ביותר. אך במקרה זה הפוסט הגחיך את כל החששות שבנושא באמצעות קישורו לתיאוריית קשר: "בשיחות סגורות הם חושפים את עמדתם האמיתית: הם פוחדים שטכנולוגיית הדור החמישי מפיצה קורונה ותשמש ל'שליטה מוחית' בכולנו". באמת אין שום קשר בין 5G והפצת קורונה, אבל הנה כל חשש, גם לגיטימי, הקשור ל-5G בתקופת הקורונה, כבר קוטלג כקונספירציה מגוחכת.

הנחתי היא שטכנולוגיית ה-5G בטוחה לחלוטין (לנותנים אמון במקורות רשמיים, ראו אתר תנודע; לספקנים – ראו פוסט בבלוג המשויך לכתב העת Scientific American). למרות זאת, ולמרות אהדתי הרבה ל"מדע גדול, בקטנה", ולמרות הצורך בתעבורת נתונים גבוהה, עדיין יש חששות ציבוריים לגיטימיים בנוגע לפריסת הרשת שאינם קשורים לקורונה או לבריאות. נושאים כפרטיות, ריגול וחלוקת משאבים נעלמים ומושתקים למשמע מילת הגנאי "קונספירציה". הנושא מעוקר מלקבל את המקום הראוי לו בדיון הציבורי, המודאגים מושתקים ונשארים מלאי קיטור. אין פלא שבאירופה כבר שרפו תשתית של 5G.

מגוון החששות חורג מעבר לענייני בריאות ובטיחות הקרינה הנפלטת מהתאים של הרשת. ישנם חששות מהשלכות השימוש בטכנולוגיות מבוססות 5G למעקב, האזנת יצרן התשתית (הסיני) לתעבורת הנתונים (אם להאמין למקרה העוסק באנגליה, וואווי והלחץ מצד ארצות-הברית), וכמו במקרים רבים אחרים – מגריפת רווחים של תאגידים מהשימוש במשאב הציבורי (תדרים) על חשבוננו.

אין לבטל את חששות הציבור עם נפנוף בדגל ה"קונספירציה": התעלמות מקולות המתנגדים מגיעה במחיר כרסום האמון במוסדות המדע והמדינה. הגחכה או השתקת דעות, קיצוניות ככל שיהיו, אינה מעניינו של שלטון דמוקרטי או של נציגי המוסדות המדעיים. בחינה מחודשת של המציאות, ולעתים גם הכרה בשגיאות שנעשו בעבר, הן בלב הדמוקרטיה והתפתחות הידע המדעי. לפלורליזם ולחוסר הסכמה יש חשיבות חיונית כחלופה לדוגמטיות ולקיבעון מחשבתי.

ניתן לראות בחששות הציבור, המוצדקים והלא מוצדקים, הזדמנות לבנות מנגנונים לבניית אמון במוסדות המדע והדמוקרטיה. לפי השקפה זו, תיאוריות קשר הן חשובות, ואף הכרחיות, כדי לטפל בחוסר ההסכמה שבבסיס הדיון הציבורי וקבלת ההחלטות המשותפת. אימוצה של השקפה זו ידרוש מגורמי הסמכות להיות קשובים לחששות הציבור, ולנסות להפיגם באמצעות שקיפות, שיתוף מידע הקשור לקבלת ההחלטות ודיון בהשתתפות הציבור והמומחים.

תחת תנאים מסוימים ניתן לרתום מגוון של דעות, גם שקרים גמורים ועובדות מופרכות, ליצירת מנגנון בונה אמון במוסדות הדמוקרטיים והמדעיים. מנגנון שכזה אמנם עלול לפגוע באימוץ מיידי של טכנולוגיות – ויש לכך השלכות רבות, אך הוא ממפה את הסוגיות הבוערות, מנגיש ידע ומידע, חושף את האינטרסים של המעורבים בקבלת ההחלטות לציבור, מפוגג חששות, ובכך ממנף ויכוחים ציבוריים לחיזוק האמון בין הציבור לבין מוסדות המדינה והמדע.

דוגמה למנגנון שכזה היא יוזמה רשמית של דיון ציבורי נגיש ושקוף, הסוקר ומערב את הציבור וחששותיו, כמו גם את כל בעלי העניין. המנגנון מפיק, בזמן סביר, מענה הולם של הגורמים הרלבנטיים למגוון החששות. כשהצדדים אינם מסכימים וכשאינטרסים סותרים של קבוצות שונות מגיעים לפתח קבלת ההחלטות הציבורית בדרך של דיון, לעתים שורש המחלוקת נחשף וניתן לגישור ביתר קלות.

בנוסף, כשמושא הדיון הוא תשתית טכנולוגית, יש למנגנון כזה יתרון בולט: לתשתית טכנולוגית יש נטייה להיראות כאובייקט אחיד ("רשת 5G"), וככזו מרכיביה נותרים בלתי נראים. אך כשחושפים לציבור את התשתית כאוסף של יחסים בין גורמים שונים, למעשה מצמצמים את מרחב הפעילויות שנשארות חשאיות. תחלופת מידע בין צדדים שונים, גישור ושקיפות, מגבירים את האמון במוסדות המוסרים מידע, והמידע הנמסר נתפס כמהימן יותר.

עד שייבנה מנגנון רשמי לדיון ציבורי, אם בכלל, כדאי לנו שלא לבטל בהינף יד תיאוריות קשר. להפך, עלינו לבקש ממגוון של מומחים להתייחס אליהן בעקרון החסד ובכל הרצינות והעדינות, ולא בהשתקה והגחכה. בתקופה שבה הדמוקרטיה אינה במיטבה, והאמון שלו זוכים מוסדות המדע מעורער מתמיד, לחיזוק האמון בהם יש חשיבות לא פחותה, ואולי אף רבה יותר, מהתקנה מיידית של תשתית לתעבורת נתונים.

אורי פריימן הוא דוקטורנט בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן. מחקרו עוסק במשילות ואמון ברשתות מבוזרות