אמש הוסרו שאריות צו איסור הפרסום בפרשת אולמרט-טלנסקי, והיום בבוקר היו העיתונים צריכים לחגוג עם תיאורים פלסטיים של "כובסים" ודולרים וארוחות שחיתות וסתם שחיתות. וזה בדיוק מה שהם עושים. אלא שראש הממשלה ויועציו ידעו גם הם שהצו יוסר, ולכן התכוננו עם סיפור חדשותי מרעיש משלהם: חשיפת פרטי המגעים עם הסורים. מובן שיכול להיות שעיתוי החשיפה הזו הוא מקרי ושלא מדובר בספין - ובקיצור, אלה הם שלושת הנושאים שעומדים היום על שער העיתונים: חקירת ראש הממשלה, המשא-ומתן עם סוריה, והשאלה אם הנושא השני תלוי בראשון.
המגעים עם סוריה: הפרטים
העיתונים מקדישים כולם את עמודיהם הראשונים לשיחות עם סוריה, אף שדבר קיומן נחשף כבר לפני שבועות, ולמעשה, כמו עם חקירת ראש הממשלה, אין כאן גילויים חדשים ומסעירים. עיקר הדיווח מתמקד בהשלמת הפרטים: שמות הנושאים והנותנים, תיאורי הלובי במלונות השונים ודקדוקי תאריכים. מה באשר למחיר? ב"ידיעות אחרונות" כותב שמעון שיפר שאולמרט סירב לדרישת אסד ולא התחייב למסירת הגולן כתנאי לפתיחה במשא-ומתן. ב"מעריב" לא דיברו כנראה רק עם אולמרט, והכותרת של ג'קי חוגי ואורי יבלונקה היא "סוריה: הבטיחו לנו את הגולן".
חקירת ראש הממשלה: הפרטים
מאז ה-2 במאי, עת פירסם "ידיעות אחרונות" לראשונה את דבר החקירה החדשה נגד ראש הממשלה, זרמו הרבה תיאורים על מעטפות עם דולרים בטורי העיתונים. מה נותר לחדש שאיננו יודעים כבר? ובכן, לא הרבה. אפשר לכתוב עכשיו בפירוש שהחקירה נפתחה בעקבות "מזכרים שכתבה שולה זקן כשהיתה מנהלת לשכתו של אהוד אולמרט במשרד התמ"ת". במזכרים האלה מפורטות העברות של סכומי כסף (גידי וייץ ב"הארץ" מתעקש כי "בפרקליטות ובמשטרה חושדים כי הכספים אותם קיבל אולמרט מטלנסקי היו כספי שוחד", אף שלפי פרקליט המדינה ולפי הידיעה של יהונתן ליס המתפרסמת באותו עמוד ב"הארץ", אולמרט כנראה לא יואשם בקבלת שוחד).
לפי מרדכי גילת ב"ישראל היום", שמקבל כפולת עמודים כדי לגולל את סיפור החקירה, אין חידושים גדולים בעניין: עיקר הסיפור היה, ונשאר, כיצד הוא וגידי וייץ מ"הארץ" פיענחו למעשה את התיק, הגישו אותו למשטרה ודחקו בה ובפרקליטות לעשות את מלאכתן נאמנה אחרי שהתעכבו והתמהמהו. פרט אחד שבכל זאת נוסף הוא המקור שהעביר לכתבים את "יומני שולה זקן": עובדים במשרד התמ"ת (אגב, אותם עובדים העבירו את החומר לפני שנים, לפחות למקומון ירושלמי אחד). בניגוד למה שכותב גילת, כותבת דורית גבאי ב"מעריב" כי העדות החשובה ביותר בפרשה אינה של טלנסקי, אלא של עו"ד אורי מסר, מקורבו של אולמרט, וטוענת כי "בעקבות הפרשה חל נתק מוחלט בין מסר לאולמרט".
"מעריב" גם נוקב במספר: "300 אלף דולר", כסכום שניתן, לפי החשד, לאולמרט על-פי יומני זקן. על-פי "ידיעות אחרונות" מדובר בכחצי מיליון דולר. "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שיודע לספר לנו מה חושבים היום בלשכת אולמרט: "תמלילי חקירת טלנסקי לא מעוררים דאגה רבה" (כותרת ידיעה של טובה צימוקי).
"מעריב" ממשיך לפמפם גם את סיפור נהג הלימוזינה אבי שרמן, הטוען כי העביר לאולמרט מעטפות עם מזומנים ממיליונרים כששהה בניו-יורק. במוסף "סופשבוע", המחולק היום למנויים, מראיין אותו קלמן ליבסקינד שטוען כי שרמן התלונן במשטרה כבר לפני שנה, מזכיר כי הנהג הוצג בתקשורת כאדם מפוקפק, וסונט בנחום ברנע על שהכפיש את שרמן ולא העניק לו אפשרות לתגובה (ברנע עצמו כתב אז כי ניסה להשיג את תגובתו של שרמן, ולא הצליח).
שחר אילן מדווח ב"הארץ" כי הצעת החוק של ח"כ אופיר פינס, שלפיה ראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום יחדל לכהן תוך 30 יום, עברה בקריאה טרומית בכנסת.
ספין ציני של אולמרט?
"ידיעות אחרונות" מגייס לא מעט כותבים לניסיון לענות על השאלה שבכותרת. איתן הבר, תחת הכותרת "ספין לשלום", כותב שלא משנה אם המשא-ומתן הנוכחי הוא ספין או לא, ברגע שיצא לדרך, יהיה קשה להחזיר אותו לאחור - גם אם אולמרט יודח וייעלם מהבמה הפוליטית. סבר פלוצקר, בטור תוקפני למדי, כותב כי "כל הסכם שיביא אולמרט ייראה מוכתם מראש". אריאלה רינגל-הופמן כותבת כי חוסר האמון של העם במנהיגיו הוא כמו "תולעת בעץ" שגוזרת את דינו של העץ לקריסה: "קשה להאמין שהסכמים שמתגבשים על מעטפות דולרים אכן יצמיחו את תאנתו וגפנו של עם ישראל". גם אורי אורבך חושב שזה לא חשוב אם מדובר בספין או לא, מספיק שיש חשד כזה כדי להפוך את העניין למסריח.
עד כאן דברי הפרשנים. מה אומר הכתב הבכיר שמעון שיפר? "התקדמות אמיתית או ספין מתוחכם? מעיון מדוקדק בלוח הזמנים של המגעים [...] נראה שהם נעו במסלול עצמאי לחלוטין - בלי קשר למוריס טלנסקי". וסמדר פרי מזכירה כי גם אסד וגם ראש ממשלת טורקיה נתונים בחקירות ומעמדם הפוליטי מעורער.
ב"ידיעות אחרונות" מביאים גם את גרסת אולמרט לשאלת הספין: "המשא-ומתן לשלום עם סוריה חשוב יותר מכל השמועות והחקירות". על הציטוט המעט מגוחך הזה, בהמשך.
ומה ב"מעריב"? בן כספית כותב טור על פני עמוד שלם, שתמציתו היא כי ייתכן שיהיה הסכם שלום וייתכן שלא. לעפר שלח, לעומתו, יש דעה ברורה ונחרצת: מדובר בספין, וכזה שנעשה על-ידי מנהיג שאין לו שום לגיטימציה ציבורית. בכפולת העמ' 7-6, המוכתרת בכותרת "תורת הספין," חוזר שלום ירושלמי על טענותיו של שלח, ומיה בנגל מספקת טור שכותרתו "תזכורת / חקירת שרון וההתנתקות: הספין שהפך למציאות".
וב"ישראל היום"? ובכן, שם חושבים שאולמרט צריך ללכת ושיש לכבוש את קרתגו.
מבחן הפיצוצייה
עזבו אתכם מפרשנויות, מאמרים מלומדים ואותיות קטנות. הרי בסך-הכל רוב האנשים בכלל לא קוראים עיתון, מקסימום מסתכלים על הכותרות של העיתונים בסטנד שבפיצוצייה הסמוכה לביתם. מה תהיה דעתו של קורא כותרות שכזה ביחס לשאלה "מגעים עם סוריה, ספין או לא ספין"?
כאמור, כל העיתונים מקדישים את כל ("מעריב") או רוב השער שלהם לשני הנושאים המרכזיים שעל סדר היום. הכותרת הראשית הזהה של "מעריב" ושל "ידיעות אחרונות", "חקירה ושלום", היא רק משחק מלים שאין מאחוריו עמדה כלשהי. שתי כותרות הגג על שער "ידיעות אחרונות" מבטאות בדיוק רב את דרך הפעולה של העיתון, המביא לנו בנאמנות יתרה את עמדת ראש הממשלה, כשלצדה עמדת העם. כלומר, אותו עם מדומיין ש"ידיעות אחרונות" טוען שהוא זה שמכיר אותו הכי טוב בתור "העיתון של המדינה". כותרת הגג הימנית היא "ראש הממשלה ל'ידיעות אחרונות'": 'המו"מ עם סוריה חשוב יותר מכל החקירות'"; כותרת הגג השמאלית היא "סקר 'ידיעות אחרונות' וד"ר מינה צמח/דחף: 48% מוכנים לסגת מהגולן; 49%: המו"מ הוא ספין".
מעניין להתעכב לרגע על הציטוט ש"ידיעות אחרונות" בחר להביא על השער מפיו של ראש הממשלה: "המו"מ עם סוריה חשוב יותר מכל החקירות". זה ציטוט נפלא: תומכי אולמרט יכולים לראות בו ביטוי אוהד לראש הממשלה, ולחשוב טובות על העיתון שהביא ציטוט כזה; מתנגדי אולמרט יכולים לראות בו ציטוט טיפשי השם ללעג את ראש הממשלה (ציטוט המזכיר את הפיליטון של אפרים קישון, שטוען ש"אנשים לא מקשיבים", ולכן אפשר להגיד שטויות בלי הגבלה, כמו למשל המשפט שהוא אומר לגננת של בתו: "חיוך אחד שלה שווה לי יותר מכל הצרות שבעולם"). בקיצור, ציטוט שהוא פתרון פלאים לעיתון הרוצה להתחבב על כל קוראיו. מובן שיכול להיות שתומכי אולמרט יפרשו את הציטוט דווקא באופן השני, ומתנגדיו באופן הראשון. בקיצור, אין פתרון פלאים, וזה גם המסר העולה ביותר בהירות מהשער של "מעריב".
החלק העליון של שער "מעריב" מוקדש למשפטים הראשונים של שלושה טורי דעה. אחד מהם טוען שהמו"מ עם סוריה אינו ספין, השני טוען ההפך, והשלישי לא טוען כלום. אבל קורא הכותרות הממוצע יזכור בוודאי רק את המלה "ספין", המופיעה בשתיים מהכותרות. חלקו התחתון של השער מוקדש בחציו לתמונתה של שולה זקן המחייכת כשלצדה הכותרת הלא מחמיאה: "לאן נעלמו 300 אלף דולר"; ובחציו לארבע כותרות ששתיים מהן אינן מחמיאות לאולמרט: "הספין האחרון? במערכת הפוליטית משוכנעים: 'כעומק החקירה, עומק הנסיגה'"; "המחאה חוזרת. תושבי הגולן יוצאים למאבק בראש הממשלה: 'הוא מנצל אותנו'".
בעיתון "הארץ", ובעיקר בעיתון "ישראל היום", בחרו לנסות להבריח את קורא-הכותרות כשהשתמשו בצילום של דף נייר כאלמנט גראפי מרכזי. המדובר בדף שעליו כתבה שולה זקן את הפרטים המפלילים בנוגע להעברות הכספים מטלנסקי; ב"הארץ" הוא משמש אילוסטרציה קטנה יחסית, אבל ב"ישראל היום" הוא תופס רבע מהשער.
קורא-כותרות שיצלח את המחסום הוויזואלי שמעמיד לפניו "ישראל היום" ייאלץ לצלוח מחסום נוסף, טקסטואלי, מאחר שהכותרות של העיתון מצליחות להיות "לא": לא בעלות גוון צהבהב ומושך, אבל גם לא אינפורמטיביות דיין. כאילו נתקעו העורכים בלימבו שבין "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ובין "הארץ". ובכל זאת, מה יחשוב הקורא ביחס לסוגיית הספין? התשובה ברורה למדי. על שער "ישראל היום" חקירת אולמרט עומדת בראש סדר היום ככותרת הראשית, ואליה מצורפים שלושה טורי דעה בעלי כותרות שליליות: "דרוש ניקוי אורוות", "כך נחשפו סודות אולמרט" ו"כשהקברניט נלחץ". הנושא השני, המו"מ עם סוריה, ממוסגר גם הוא בצורה שלילית: "סערה במערכת הפוליטית: הרוב משוכנעים שמדובר בספין"; "ועד יישובי הגולן: אולמרט מסוכן למדינה ואינו ראוי לתפקידו"; וכותרת המאמר של חמי שלו: "ככה לא בונים שלום".
בשער "הארץ", לעומת זאת, היחס אל סוגיית הספין הפוך. למעשה, הוא כלל אינו מוזכר בכותרות. הכותרת הראשית, הגדולה פי כמה מהכותרות הנהוגות בעיתון, היא כזו שאולמרט בעצמו היה מדפיס על שער עיתון לו היה לו כזה: "אולמרט: המו"מ עם סוריה הוא פריצת דרך היסטורית". כותרת הגג, הקטנה פי כמה ביחס לכותרת הראשית, מדווחת בקורקטיות על פרט מחקירת אולמרט: "זקן כתבה ביומן: 'נתתי לאורי 23,950 מטלנסקי'". לצד הכותרת הראשית מובאות התחלות של שלושה טורים. רק מי שיקרא את האותיות הקטנות של אחד מהם יקבל רמז לגבי אפשרות כי הערוץ הסורי הוא למעשה ספין אולמרטי.
פרשת מוחמד א-דורה
הידיעה הבאה מופיעה גם ב"ידיעות אחרונות" (ליאור זילברשטיין), אבל עיתון "הארץ", דווקא עיתון "הארץ", הוא שסיקר באדיקות את ההתפתחויות בפרשת מוחמד א-דורה. כזכור, סרט של תחנת טלוויזיה צרפתית שתיעד את הריגתו של הילד על-ידי חיילי צה"ל הפך אותו לסמל האינתיפאדה השנייה. אזרח יהודי צרפתי עקשן, פיליפ קרסנטי, פירסם אתר אינטרנט שבו טען כי ערוץ הטלוויזיה פראנס 2 והכתב שארל אנדרלין ביימו את הסרט. לא פחות ולא יותר. הערוץ הגיש נגד קרסנטי תביעת דיבה, אך מי שעמד למשפט היה למעשה ערוץ הטלוויזיה. קרסנטי הפסיד, עירער לבית-המשפט העליון לערעורים, שאתמול זיכה אותו וקבע כי ייתכן שהסרט אכן מזויף ומבוים. על היחס המיוחד של "הארץ" למשפט ניתן ללמוד גם מכך שאיש לא חתום על הידיעה (התופסת חצי עמוד) בעניין, אלא בעל הקרדיט הכללי "כתב 'הארץ'".
קלינטון בחוץ
כותרת ב"ידיעות אחרונות": "אפסו סיכויי קלינטון להפוך למועמדת במרוץ לבית הלבן" (אורלי אזולאי).