מראות מוועידת הנשיא. מימין: ראש הממשלה אהוד אולמרט, נשיא המדינה שמעון פרס, המיליארדר שלדון אדלסון (צילום: פלאש 90)

מה חדש בפרשת אולמרט-טלנסקי?

"I like big fat men like you. When they fall they make more noise", אומר בסרט "הטוב, הרע והמכוער" אלי וואלך (המכוער) לסוהר גדול במיוחד שחולק איתו זוג אזיקים. אבל לא צריך לתכנן קפיצה מרכבת נוסעת כשאתה קשור להר-אדם חמוש בשביל להבין את האמת הבסיסית הזו, שפועלת גם – ואולי בעיקר – כשמדובר בפרשיות תקשורתיות. פרשת אולמרט-טלנסקי לא היתה יכולה לקוות לרגעי פתיחה מרשימים יותר מבחינה תקשורתית: מסאגת איסור הפרסום (שכמובן רק העצימה והרחיבה את התהודה לפני, תוך כדי ואחרי הצו) ועד להדלפות שברי ציטוטים מדיונים וחקירות, כולל הרמז לקרבה מקצועית בין ראש ממשלתנו לטוני סופרנו. ועכשיו, אחרי שהדי תזמורת התופים שככו, העיתונות אינה יכולה להתייחס לפרשה בלי לזרוק לפחות כמה פצצות אטום כותרתיות. ומה יקרה, תגידו, אם לא יהיה איזה גילוי חדש, אם ימוצו הוואריאציות על סטמפת ה"חשיפה"? אז לא יכתבו. לא יכתבו, העניין ייעלם מסדר היום הציבורי. ובקיצור: התזמורת הרעשנית שגויסה בתחילתה של המערכה עלולה להביא לכך שהיא תסתיים בקול דממה דקה.

מוסף "הארץ" מתהדר בלוגו "גילויים חדשים" בדף הראשון של כתבתו של גידי וייץ על פרשת אולמרט-טלנסקי. וייץ מוסיף עוד כמה רסיסי מידע על ההמלצות שנתן אולמרט לטלנסקי בעסק המיני-ברים שטלנסקי היה שותף או יועץ לו (ושנחשף ב"ידיעות אחרונות"), וכותב על עוד מכתב המלצה מטעם אולמרט, הפעם ליהלומן בני שטיינמץ, שהוא, לפי וייץ, מחבריו הקרובים של אולמרט. כיוון שמותר לראש ממשלת ישראל לכתוב מכתבי המלצה, וכיוון שווייץ אינו מזכיר תמורה ששולמה לאולמרט עבור המכתב, כותב וייץ, "שטיינמץ הוא רק משל. ממש כמו טלנסקי". וכך כל הכתבה, אין בה באמת גילויים חדשים, אלא משל לכאלה, ובעיקר עוד ועוד פרטים על מקורביו של אולמרט ועל חיי החברה שלו, ואזכור של פרטים שכבר נטחנו עד דק מחקירותיו האחרות. מה יש בכתבה? העלאת זכרונות (דווקא מעניינת) של הכתב על תחקיר שכתב לפני שנתיים, ומיני הרהורים ורמיזות על תפקידו של אורי מסר במחזה ע"ש אולמרט.

הכתבה של וייץ במוסף היא רק חלק מהטלנסקיאדה ב"הארץ", שנחגגת גם בעיתונים האחרים. בעמ' 6 בעמודי החדשות של "הארץ" מביאה עפרה אידלמן את טיעוניהם של פרקליטי אולמרט, הסבורים שהפרקליטות מתעתעת בהם בעניין מעמדו של טלנסקי כעד או כחשוד. בדיונים המפרכים סביב מעמדו של טלנסקי והכוונה להעיד אותו עדות מוקדמת משתפות אותנו גם טובה צימוקי ומיכל גולדברג ב"ידיעות אחרונות", שמפרטות את מסלול המכשולים שמעמידים ועומדים להעמיד פרקליטי אולמרט בפני הפרקליטות.

ג'ורג' בוש ושמעון פרס בוועידת הנשיא (צילום: פלאש 90)

יהונתן ליס מזכיר את נהג הלימוזינה אבי שרמן, הטוען כי בעת שהותו בניו-יורק העביר לאולמרט מעטפות עם כסף ממשרדי עמותה למען בית-החולים שערי-צדק בניהול טלנסקי ומהמיליונר דניאל אברמס (שליס מכנה "אברהם"). הגרסה הזו, שהוצגה לראשונה בערוץ 2, מסוקרת גם בעיתונים האחרים, המביאים את הכחשתם של אברמס וטלנסקי. נחום ברנע, שאצלו אברמס הוא בכלל "אייברהם", מביא ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" את טענותיהם של אנשי אברמס, שלפיהן הנהג ניסה לסחוט את הבוס שלהם, ומסכם את המקרה כך: "אשר למשטרה, על-פי מקורות שם, החוקרים הגיעו למסקנה שלתלונה אין ערך". ברנע כותב על עניין נוסף: אופיו הגרוע של שלדון אדלסון, מיליארדר ההימורים והבעלים של העיתון "ישראל היום", העובדה המביכה כי הוא זה שמימן את המסיבות של פרס ובוש (אה, כלומר, של מדינת ישראל), וטוען גם טענה חמורה, שלפיה אדלסון ניסה להשפיע על ראש עיר להתעלם מעבירה.

ברנע גם כותב על חולשת הראיות – בעיקר התמורה שכביכול ניתנה לטלנסקי עבור הכסף – בפרשת אולמרט החדשה, ומספר שכך אמרו לו פרקליטי אולמרט. ב"השבוע" של "הארץ" מזכיר יהונתן ליס כי אין צורך להוכיח תמורה באישום בשוחד.

אחרי נאומו של אולמרט במוצאי יום העצמאות, עת הבטיח להתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום, אמר רביב דרוקר בערוץ 10 שמדובר בהצהרה ריקה, מאחר שראש ממשלה חייב להתפטר במקרה כזה. היום ב"ידיעות אחרונות" כותבת טובה צימוקי להפך: ראש ממשלה אינו חייב להתפטר במקרה של הגשת כתב אישום, וחוות דעת של משרד המשפטים יוצאת נגד הכוונה לשנות את החוק.

ארי שביט מקדיש לאולמרט ול"עיתונאים בכירים" טור דעה ב"הארץ": "ידעתם שאתם מוכנים לקבל מאולמרט במשך שנתיים את שאינכם מוכנים לקבל מנתניהו ביומיים", הוא כותב, מוסיף כהנה וכהנה על התנהלותו הלא-מוסרית, לדעתו, של אולמרט, ונוזף בעמיתיו העיתונאים על שגילו סלחנות להתנהלותו הלא-מוסרית של אולמרט, בין היתר מפני ש"חשבתם שהשלום מצדיק את הכל". מעניין לראות איך דעות עושות את דרכן מן השוליים אל הקונסנזוס. פעם היו אלה טענות שנשמעו בשולי הימין על היותה של התקשורת מוטה פוליטית לכיוון שמאל באופן קיצוני, והיום כותב זאת עיתונאי שהיה מזוהה עם שלום-עכשיו בעיתון "הארץ".

האינפלציה חוזרת, המדד משתולל

לפני כמה שבועות ופרשיות, כשבראש סדר היום עמדו נושאים כלכליים כמו התמוטטות הבורסה והיחלשות הדולר, התווכחו כמה מהפרשנים הכלכליים אם ניתן לבטא בקול את המלה הנוראה "אינפלציה". והנה עכשיו, כשכולנו שקועים במתרחש בדרום, בחקירות אולמרט או לפחות במשחקים של בית"ר, בא "ידיעות אחרונות" ותוקע כותרת כמו "האינפלציה חוזרת" (ב"הארץ" מסתפקים בכותרת קטנה יותר: "האינפלציה כבר כאן"). "המדד משתולל", משתוללת כותרת הגג של העיתון, המתייחסת לעלייה של אחוז וחצי, הגבוהה ביותר בשש השנים האחרונות. מה עוד? "ישראל המדינה המערבית עם האינפלציה הגבוהה ביותר". זו לא הכותרת המרגיעה היחידה שמספקת לנו נורית פלתרב"ידיעות אחרונות": בשבוע הבא, היא מדווחת, תתקיים שביתה ברשויות המקומיות.

בוש

ג'ורג' בוש היה כאן, והשאיר אחריו כמה עשרות פוליטיקאים ואנשי עסקים טרוטי עיניים ומרוטי לשון, ואת תושבי ירושלים, שנאלצו להתנייד ברגל במשך יומיים ולסבול מהמוני שוטרים שהציפו את הבירה כשידם האחת לוחצת ללא הרף על צופר הניידת והשנייה על כפתור המגאפון. ומהי, תשאלו, מורשת בוש? עיתון "הארץ" מספק תשובה לשאלה בכותרת הראשית: "ישראל: להצהרות של בוש יש כיסוי". הכוונה להצהרותיו של הנשיא האמריקאי ביחס לגרעין האיראני, המנוגדות לדו"ח המודיעין שפירסמו סוכנויות הביון בארצות-הברית לפני כמה חודשים, ולפיו איראן כלל אינה מתכננת לייצר פצצת אטום. הצהרה אחרת של הנשיא, שלפיה מי שמדבר עם איראן כמוהו כמי שמדבר עם היטלר, עוררה כעס במחנה ברק אובאמה, הקורא לדו-שיח עם איראן. מכלול ההצהרות של בוש כלפי איראן הביא כנראה את אנשי מערכת "הארץ" לחזק את הקפה שלהם ולצאת במאמר מערכת מיליטריסטי במיוחד, שתחת הכותרת "סוף לפייסנות" ממש מתניע את מטוסי הקרב בדרך לטהרן (ובפינת המידע הבלתי חשוב: "ידיעות אחרונות" טורח לצייד את קוראיו בתפריט האוכל שניתן לבוש בבית ראש הממשלה, תוך ציון שמו של השף המקומי, כמובן.  מודעה בתשלום או טובה לחבר? לא ברור).

ועכשיו ילדים, שאלה בספרות (השאובה מתוך כתבה של שחר אילן על הטקס שנערך לכבוד בוש): מי כתב את השיר הבא?

אנחנו הישראלים אוהבים את אמריקה.
כשאמריקה בכתה, בכינו איתה.
כשאמריקה שמחה, אנחנו שמחים איתה.

מי שענה דליה איציק לא זכה בכלום.

אז זהו, בוש הלך. עיון בשפע הצילומים מהביקור מצביע על דמיון מסוים בין בוש לאולמרט. שניהם אנשים משועשעים, חייכנים, שנהנים לעשות חיים ולהשתטות. בעיקר בוש, שבכל התמונות שבהן הוא אינו מוסתר מאחורי פודיום, הוא נראה כמו בנו בן גיל העמידה של עובד מנסרה במינסוטה, שכל ימיו לא עשה דבר מלבד טיולים עם כלב המשפחה, סביאת בירה דלת קלוריות וצפייה במשחק הבייסבול הנצחי שמנהלים ילדי השכנים.

ג'ורג' בוש ואהוד אולמרט מטיילים יחדיו על המצדה (צילום: פלאש 90)

מותו של השער האחורי

פעם היו אחורי הטבלואידים מוקדשים לחיילות יפות, פרות עם שני ראשים, ובימים חמים במיוחד, פריחת כלניות. היום על השער האחורי של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות": ידיעות סרק על תוכנית הריאליטי של ערוץ 10, שהיא אינה ארוטית, יוצאת דופן או אסתטית בשום צורה.