לפני לא מעט שנים פרסמתי (ב"הארץ") מאמר שכותרתו "מדורות השבט" ובו הצבעתי על התרופפות המכנה המשותף האזרחי בישראל על חשבון התעצמות האינטרס המגזרי. הגירוי לכתיבת המאמר היה התפרעות חמורה שאירעה בפקיעין באוקטובר 2007 מצד עשרות תושבים דרוזים שמחו על הקמת אנטנה סלולרית במקום. המתפרעים שרפו את המתקן, התעמתו עם תושבים יהודים חרדים שמתגוררים בסמוך לו, ותקפו שוטרים שהגיעו כדי להשליט סדר.
למחרת, כשכוח מוגבר של שוטרי מג"ב שב ליישוב, התנפלו עליהם עשרות מצעיריו, חלקם שוטרים בחופשה, תקפו אותם בבקבוקי תבערה ובאמצעים לפיזור הפגנות, וגם אש חיה נורתה. אחת השוטרות נלקחה בשבי על-ידי הצעירים וניצלה רק בזכות חסות שפרש עליה קצין משטרה בדימוס שהתגורר סמוך למוקד המהומות. במהלך העימות האלים ניצלו חלק מהמתפרעים ציוד צבאי ומשטרתי שהיה ברשותם (מתוקף תפקידיהם בצה"ל ובמשטרה) כדי לתקוף את השוטרים.
החיזיון הקשה הזה הניע אותי לטעון שהמסד הכלל אזרחי, הלאומי, שעליו ניצב לכאורה הקיום הישראלי כמדינה מוגדרת שיש בה מחויבות הדדית – נסדק והולך. שברגעי משבר, האינטרס הפרטיקולרי גובר על האחריות המשותפת. ושאת מקומה של מדורת השבט תופסות מדורות השבט.
ראשי הציבור החרדי, בכללם השרים ליצמן ודרעי, יודעים היטב שבגלל אורח חייה של החברה החרדית היא חשופה יותר לפגיעתו של הנגיף. אין כל סיבה עניינית להתנגדותם להטלת סגר על אזורים חרדיים מועדים לפורענות
מאז, נחלשים והולכים החישוקים הממלכתיים שאמורים להחזיק את החברה הישראלית כיחידה מדינתית מתפקדת. כולנו חווים את השסעים הפנימיים, החשדנות הגוברת, אובדן היכולת לקרוא את המציאות, ערעור סמכויותיהן של הרשויות, ליבוי היצרים וההסתה. תחושת הזרות בין חלקי החברה עזה עתה יותר מאשר אי פעם, והיא מגיעה עד לחרדות קיומיות והלכי רוח של חיים תחת איום מבית.
מגפת הקורונה חוללה לכאורה מפנה חיובי: מראות המפגשים בין החיילים והשוטרים לתושבי בני-ברק, ליל הסגר שנחגג מרפסת מול מרפסת, מעורבותם הגבוהה של ערבים ישראלים במאבק הרפואי בנגיף ובהושטת עזרה לנזקקים, גילויי ההתנדבות והעזרה של אזרחים מן השורה, פעילותם מחממת הלב של ארגוני הסיוע והתמיכה (שרבים מפעיליהם הם חרדים), ההזדהות עם מצוקתם של הקשישים והזעקה הרחבה (שהובילה לתוצאות מעשיות) נגד הטיפול הכושל של משרד הבריאות בדיירי הדיור המוגן – כל אלה יוצרים חזות של חברה מלוכדת, בעלת תודעה של ערבות הדדית, שנרתמת למאבק משותף במגפה.
אלא שמתחזקים הסימנים שהסולידריות הזו היא חיצונית בלבד, איפור שמתמוסס ברגע שהוא בא במגע עם האינטרסים השבטיים. כי מהו מאבקו הנמרץ של אריה דרעי, שר הפנים, נגד דרישת משרד הבריאות להמשיך את הסגר על ערים ושכונות חרדיות; ומהי הימנעותו של שר הבריאות יעקב ליצמן מהצבעה על הטלת הסגר בבני-ברק בערב החג; ומהי התנגדותו של ראש עיריית ירושלים משה ליאון להטלת מגבלות תנועה על מרחבים בעיר שאובחנו כעמוסי תחלואה – אם לא העלאת האינטרס המגזרי לראש סולם העדיפות על חשבון האינטרס הכלל אזרחי?
נציגים אלה של הציבור החרדי לוחצים על ראש הממשלה וצוותו להימנע מלסמן אזורי מגורים שבהם חיה בצפיפות מסוכנת ומסכנת האוכלוסייה החרדית. הם עושים זאת משום שלטעמם תיוג הערים והשכונות האלה ותושביהן כנשאי סכנה מזיק להן ופוגע בתדמיתן. הם לא נרתעים מלהטיח האשמות בנתניהו ובאנשי משרד הבריאות, הדורשים את ההפעלה הדיפרנציאלית של הסגר, כאילו הם מונעים מדעות קדומות ומהטיות שליליות כלפי הציבור החרדי.
זה ביטוי מובהק לתפיסה אנטי-ממלכתית המקדשת את האינטרס (המדומה) של המגזר על פני צרכיה החיוניים של המדינה.
הציבור החרדי אובחן כמוקד מובהק של הידבקות והדבקה של הנגיף. לא שיקולים זרים ומניעים פסולים הובילו לאבחון הזה, אלא זיהוי בדוק של ממצאים מעבדתיים. ראשי הציבור החרדי, בכללם השרים ליצמן ודרעי, יודעים היטב שבגלל אורח חייה של החברה החרדית היא חשופה יותר לפגיעתו של הנגיף. הם גם יודעים היטב שאיתור (ובידוד) האנשים הנגועים מוקדם ככל האפשר מעלה את הסיכוי לרפא אותם ולהאט את התפשטות המגפה לשכונות וערים סמוכות.
אין אפוא כל סיבה עניינית להתנגדותם להטלת סגר על אזורים חרדיים מועדים לפורענות; יש מניע פסול לעמדתם – רצונם לשרת בדרך זו את מה שנתפס בעיניהם (ובעיני ציבור בוחריהם) כאינטרס, בעיקרו תדמיתי, של המגזר שעמו הם נמנים. בכך הם נותנים תוקף מחודש לאבחון של ישראל כמדינה שהולכת ומתפרקת למדורות שבט.